בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחת היום | "גיא זהבי, היית מפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות?"

תגובות

נדמה שהוויכוח הישן נשכח מזמן. האם הסמליות שבמעבר החד והחריף בין טקסי האבל של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות מצדיקה את הקושי הרגשי שחוות המשפחות השכולות? גיא זהבי שכל את אחיו הבכור, סרן ניר זהבי, ב-1978. ניר היה מ"פ בחטיבת הצנחנים, עוד לא בן 23, כשנהרג בקרב עם מחבלים בפעולה מדרום לצידון. גיא היה אז בן 11. כיום גילו כמעט כפול מגיל אחיו כשנהרג.

גיא זהבי על רקע תמונת אחיו שנפל. "ניר לא נהרג בשביל איש כזה או אחר שלא יודע להתנהג, אלא בשביל המדינה. אני שואל את עצמי איך אנשים מצפצפים כך על המדינה" | תצלום: אלון רון
גיא זהבי, אילו שאלו אותך, היית מפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות?

"הסוויץ' הזה בעייתי. מצד אחד, קשה עם המעבר הזה משיא ההתעסקות באבל ובשכול לשמחות. מצד שני, הרי זה בדיוק המסר. אם אני חייב לבחור, עדיף שהימים הללו יישארו צמודים, למרות הקושי האישי. אנחנו, ביום העצמאות, חוגגים באופן יותר סולידי כי אחרי כל הטקסים אנחנו די מותשים, גם פיזית וגם נפשית. בפן האישי, החיבור קשה לי. בפן הלאומי, שיישאר. זה גם מה שאני מסביר לילדים: בלי הנופלים לא היתה עצמאות ואין זיכרון בלי עצמאות. אבא שלי היה אומר לי: תראה, כל המדינה נעצרת בשביל אח שלך. אבל יום הזיכרון, מבחינתי, זה בעיקר להיות עם ההורים. אני מתחבר יותר לאזכרה הפרטית של ניר מאשר ליום הזיכרון הלאומי. ביום הזיכרון אנחנו מתפצלים. אני עולה עם ההורים לקבר של ניר בהר הרצל, וטל, אשתי שאבא שלה רפי נהרג במלחמת יום הכיפורים, הולכת עם הילדים לטקס הזיכרון בגימנסיה רחביה, שבה אביה למד".

האם אלו דברים שמדברים עליהם עם הילדים?

"זה חזק מאוד אצלנו. לא שניר ורפי הם מרכז כל שיחה בבית, אבל אנחנו לא מאלה שמאמינים שצריך להרחיק את הילדים מבתי הקברות. הם הולכים אתנו לטקסים מיום שנולדו. ראינו איך הגדולים, עידו ויואב (בני 10 ו-6), מקדימים את בני גילם בהבנה של העניין. מצד שני, אנחנו לא משפחה שאומרת: ?נדפקנו'. לקחנו החלטה שממשיכים להתמודד עם החיים. לא שמעתי את אמא שלי או את אמא של טל אומרות: מגיע לנו פיצוי. השבוע טל ראתה מודעה ב'הארץ' של עמותת יתומי צה"ל עם קריאה לתרומות, וטענה שלא דואגים להם. לא התחברנו לזה. המדינה צריכה לסייע להורים שכולים, שנפגעו כלכלית ורגשית, לאלמנות. אני לא חושב שאח שכול צריך יותר מדי עזרה. אמא שלי אמרה לי פעם: אתה לא תבין מה זה לגדל ילד ככה ופתאום הוא נעלם לך. זה לא כמו לאבד שום דבר אחר. אין לי ויכוח איתה. אני משוכנע שהיא צודקת. מצד שני, אני לא מקבל את הגישה שמעניקה משקל יתר לעמדות של הורים שכולים בסוגיות פוליטיות. הדעה של אבי בשאלת גלעד שליט לא חשובה יותר מהדעה של מישהו אחר".

איך משמרים הנצחה אחרי 32 שנה?

"ההורים שלי עמוק בעניין. הם הולכים גם לכל האזכרות היחידתיות. כמשפחה, אנחנו עולים לקבר כל שנה ביום השנה לנפילתו וביום הזיכרון. יש חניון בגליל על שם ניר ועל שם סרן יפתח עין שנפל יחד אתו, שבו אנחנו עורכים פיקניק שנתי ומתקיים גם מרוץ שנתי גדול על שמו של ניר, מרוץ חדרה, העיר שבה גרנו. ההורים עדיין מתעניינים בכל זנב של מידע על ניר. הם עדיין נתקלים באנשים שהכירו אותו וזה מרגש אותם מאוד. אנשים הרי תמיד מספרים את הדברים הטובים בפגישות כאלה וכנראה שהיו הרבה. הוא היה איש כריזמטי, נעים, מוצלח בהרבה דברים. ברמה האישית שלי, הזיכרון קצת מתעמעם. הייתי בן 11. עם השנים, מתערבב לך מה שאתה זוכר שחווית בעצמך עם מה שסיפרו לך אחרים. חשוב לציין גם את הדרך שבה צה"ל שומר על קשר עם המשפחות השכולות, זה משהו שצריך ללמד בבתי ספר. בוגי יעלון פיקד על סיירת הצנחנים בפעולה שבה ניר נהרג ואמנון ליפקין-שחק היה המח"ט. הם היו בקשר עם ההורים שלי כל השנים. מטלפנים, באים, נגישים לכל בקשה ובעיה. קח את איתי וירוב (אל"מ, בתפקידו האחרון שימש מפקד חטיבת כפיר). הוא היה ילד כשניר נהרג. הוא לא חייב כלום לאף אחד. בכל זאת, שלחו אותו מהצנחנים להורים שלי כשהיה סג"מ ומאז הוא בקשר הדוק אתם. הוא אוזן קשבת עבורם כל השנה, מגיע או מטלפן בכל הזדמנות. מבחינתם, הוא כמו בן משפחה. זה מאמץ ראוי להערכה. הרי בטח יש לו עוד משפחות כאלה".

אתה מגיב אחרת לידיעות על חיילים שנהרגו?

"אני יותר נדרך כשיש חדשות על אסונות, כמו כשנהרגו הקצין והחייל מגולני (רס"ן אלירז פרץ וסמ"ר אילן סביאטקובסקי) בעזה לפני כמה שבועות. אני ישר מתכווץ. אתה מחזיק את הראש ומיד חושב על ההורים שלו. ההורים שלי, לדעתי, לא מסוגלים לנשום חצי יום עם כל חדשה כזו".

ביום העצמאות, יש תחושה שיש לך קצת יותר מניות גדולות בסיפור הזה, של מדינת ישראל?

"ניר נהרג בקרב, כלוחם. מבחינתי, יש לכך חשיבות. זה מחזק את הקשר שלי למדינה, את האופן שבו אני מנסה לחנך את ילדיי, משפיע על אופן התנהגותי ביומיום. הייתי קצין בחיל האוויר. כשהייתי בצבא, נראה לי מובן מאליו שאסייע בקשר עם המשפחות השכולות, שאני זה שארים טלפון למשפחה מטעם הבסיס, כי אין מישהו אחר שיודע".

אצל לא מעט אנשים, מצבה של ישראל היום מעורר גם תחושות של חמיצות.

"מעטים המקרים שבהם אני אומר לעצמי שניר נהרג סתם. הוא לא נהרג בשביל איש כזה או אחר שלא יודע להתנהג, אלא בשביל המדינה. אני כן שואל את עצמי לפעמים איך אנשים מצפצפים כך על המדינה, כשאתה שומע סיפורים על בני נוער שמשחיתים אנדרטה או מגלים חוסר כבוד לנופלים. ההתנהגות הגסה והאלימה שאני רואה לפעמים ברחובות - זה יותר קשה לי מאשר הגילויים על פוליטיקאים מושחתים. אני מניח שכאלה היו גם לפני 30 שנה".

אתה מעסיק את עצמך לפעמים בשאלה "מה היה קורה אילו"?

"אני מניח שניר היה ממשיך בצבא עד נקודה מסוימת. הוא היה טראבל מייקר, אז באיזשהו שלב בטח היה עוזב. הדור שלו התקדם יפה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי למד שנה מעליו בפנימייה הצבאית. החברים שלו היום בני 50 ומשהו. לחלקם יש כבר נכדים. הרבה מהם הצליחו יפה מאוד. מה ניר היה עושה? איזו מין משפחה היתה לו? אלה שאלות שתופסות אותי מדי פעם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו