בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנוך ברטוב לא כועס שרק עכשיו, בגיל 84, הוא מקבל את פרס ישראל

"הודעתי שאני לא מתכוון למות לפני שאני מקבל את הפרס. עברה שנה, עברו עוד שנתיים ואני לא מת, אז לבסוף הם נשברו והחליטו להעניק לי את הפרס"

תגובות

ב-4 ביולי 1934 מת חיים נחמן ביאליק בווינה מסיבוכים לאחר ניתוח. כעבור 12 יום הובא ארונו ארצה. חנוך ברטוב היה אז בן שמונה, ולמד בבית ספר דתי בפתח תקוה. המלמד נהג דרך שגרה לחבוט בסרגל בקצות האצבעות של תלמידיו, וגם באלה של ברטוב. אבל היה זה דווקא יום הבאתו לקבורה של המשורר הלאומי שנטבע בו כאירוע מעצב.

"אבי עבד כטייח והשתכר שכר יומי", הוא נזכר, "וביום ההלוויה הוא החליט לא ללכת לעבודה. היה זה מובן מאליו שיהודי שחי בארץ חייב לחלוק כבוד אחרון לביאליק. אבל אמא לא חשבה כך: 'מה, תפסיד יום עבודה?' אבא השיב: 'מה אני יכול לעשות, אני מוכרח ללכת להלוויה'. אמא לא ויתרה: 'ביאליק מת, אבל הילד שלך חי'. העימות הזה נשאר חקוק בזיכרוני. חשבתי בלבי שאם סופר זה תואר שבגללו לא הולכים לעבודה, זה בדיוק מה שאני רוצה להיות כשאגדל". וכך היה. "אני אמנם לא גדול כביאליק", צחק ברטוב השבוע, "אבל סופר".

 חנוך ברטוב בביתו, עם חברה. אני לא הצבר המיתולוגי. אני הצבר האמיתי | צילום: רלי אברהמי

23 ספרים כתב חנוך ברטוב עד כה ובהם שתי ביוגרפיות. "דדו - 48 שנה ועוד 20 יום" (1978, 2002), מסמך היסטורי ספרותי חשוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, ו"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" (2006), ביוגרפיה של משפחת רבינוביץ' כתמונת ראי של המשפחה הישראלית והציונות. הקיץ ימלאו לו 84 והוא כותב מאז שהוא זוכר את עצמו. בית ילדותו היה בית דתי "גלותי", אבל אביו, שהיה אוהב ספר, טבע בו את האהבה לספרות וללשון העברית. סיפורו הראשון של ברטוב התפרסם כשהיה חייל כבן 19 בבריגדה.

יחד עם זאת, כל מה שהיה קשור בכתיבה היה גם מפחיד. במשך שנים היה ברטוב פובליציסט ב"למרחב" ו"מעריב" (רשימות שכונסו ב"לגדול ולכתוב בארץ ישראל", 2008), ותווית העיתונאי סוככה עליו. ספרו הראשון, "החשבון והנפש", ראה אור כשהיה בן 27. כעבור שנה, ב-54', יצא לאור "שש כנפיים לאחד" שפירסם אותו, נמכר בכ-50 אלף עותקים ועובד להצגה שנחלה הצלחה. לאחריו פורסמו קובץ הסיפורים "השוק הקטן" ו"4 ישראלים וכל אמריקה" שהקדים את הז'אנר של ספרי המסע המקומיים. "פצעי בגרות" מ-65' זיכה אותו בפרס ראשון מני רבים שקיבל, פרס שלונסקי. הספר נמכר בכ-70 אלף עותקים וברטוב בן ה-39 העז להמיר את תוארו המקצועי מעיתונאי לסופר.

"סופר זו דרגה שאני לא מגיע אליה גם כיום", מתוודה ברטוב. "להיות סופר זו מתת אל. היה לי קשה כל השנים, כי אף פעם לא הייתי שלם עם מה שכתבתי. תמיד חשבתי שזה יכול להיות יותר טוב. הרגשתי שאיני ראוי לתואר".

גם עכשיו?

"כן. אני נחשב לסופר מצליח שזכה בהרבה פרסים והיו לו קוראים רבים, ואפשר לחשוב שאני קם בבוקר ותוקע עוד רומן. עם כל ספר חדש אני יושב מול הנייר והראש שלי ריק ואני בטוח שלא אכתוב יותר. לפעמים אני מסתובב כך במשך תקופה ממושכת עד שפתאום ניצת משהו. זו שטות לחשוב שכתיבה היא כמו ביליארד, שאם אתה מתאמן אתה קולע יותר כדורים. אני מתחיל כל ספר כאילו זה הספר הראשון שלי. אני מתקשה בהתחלה ורק ברגע שמצטלל במוחי מה שאני רוצה להגיד אני מתחיל לכתוב, ואז אני כותב די מהר. ובדרך כלל יוצא ספר שונה ממה שחשבתי".

בטקס השנתי ביום העצמאות הקרוב יוענק לברטוב פרס ישראל לספרות. חברי ועדת הפרס קבעו כי "הוא מבכירי הסופרים הישראלים, המייצג את המיטב שבספרות הדור שבתוכו צמח, דור המאבק לעצמאות. בכל סוגי כתיבתו ליווה את התהליכים המרכזיים שעברו על הארץ ויושביה במאה ה-20, תוך מתן דגש על המעשה הציוני".

המורה והמקל

ברטוב הוא איש חם ורך, כפי שהיה כשנפגשנו לראיון ב-2002 לרגל צאתה לאור של המהדורה החדשה והמורחבת של "דדו". הוא כמעט לא השתנה. גם דירתו ברמת אביב נותרה כשהיתה בימים שרעייתו יהודית היתה בחיים. היא היתה אהבת נעוריו ואם ילדיו, ובמקצועה מורה לפסיכולוגיה ולספרות ומדריכה פדגוגית. אהבתם החלה בפתח תקוה בשנות ה-40 המוקדמות ונמשכה כ-50 שנה עד מותה ב-98'.

ברומן האוטוביוגרפי "מתום עד תום" (2003) ברטוב מגולל את סיפור חייהם ואהבתם של נגה ואלישע על פני יובל שנים, מתקופת מלחמת העולם השנייה ועד רצח רבין. הדרמה הפרטית של הזוגיות נשזרת בתוך הסיפור האפי על החלום הציוני ושברו. הספר זיכה את ברטוב בפרס עגנון לספרות לשנת 2006.

השיחה התקיימה בחדר המבוא ליד המטבח. את השולחן העגול כיסתה מפה רקומה בעבודת יד בסגנון המפות משנות ה-50. מחושי הגב מקשים עליו את התנועה, אבל ברטוב נראה מאושר ולדבריו יעלה על הבמה ביום העצמאות לקבל את הפרס "כחתן ביום חופתו".

אתה האחרון בשיירה של סופרים בני דורך שקיבלו את הפרס.

"גרשון שקד כתב דברים יפים מאוד על הספרים שלי בספרו שיצא לאחר מותו. נכון, לא הייתי חלק מהקאנון של הספרות הישראלית, אבל הודעתי שאני לא מתכוון למות לפני שאני מקבל את הפרס. עברה שנה, עברו עוד שנתיים ואני לא מת, אז לבסוף הם נשברו והחליטו להעניק לי את הפרס".

זה לא קצת מעליב?

"הוועדה השנה היתה מורכבת מאנשים שאוהבים את כתיבתי. בשנים עברו כנראה הופעלו לחצים להעניק את הפרס לסופרת זו וזו כי היא חולה ונוטה למות, או לתת את הפרס קודם לסופר ההוא כי הוא בדיכאון נורא ומי יודע מה יהיה איתו, שמא יתאבד. זה לא מעליב. מה שחשוב הוא אם מה שכתבתי הוא בעל ערך כלשהו ואם יש לספרי קיום כלשהו.

"לא כתבתי במשך רוב שנותי כדי לקבל את פרס ישראל, כתבתי מנהמת לבי. זה לא היה משנה גם אם לא הייתי מקבל את הפרס. במשך השנים קיבלתי כל כך הרבה פרסים. תארי לך שהייתי מקבל את פרס ישראל ב-70' לאחר שיצא 'של מי אתה ילד'. מי היה זוכר שברטוב קיבל את פרס ישראל?"

מבני דורך, יזהר, מגד, שמיר, נדמה שאתה פחות מוערך.

"האשמה בי. לא נדחפתי ואני לא משווק את עצמי ואין לי יחצנים ואני בכלל שונא יחצנות. אני יודע כמה סופרים עובדים קשה כדי להופיע עוד פעם בטלוויזיה או כדי להיכנס לגנזים של בית הספרים הלאומי. פרס ישראל יקר ללבי ואני לא רוצה ליצור את הרושם שזה לא חשוב לי, אבל לא לקראתו השקעתי כל כך הרבה שנים של עמל. גם אילו לא קיבלתי אותו הייתי מת כשחיוך על שפתי. אני די בטוח שכאשר תבוא שעתי ועין אחת תהיה כבר עצומה, בעין שרואה אראה דבר שמצחיק אותי".

פחד וחמלה לצד אהבה עצומה לספרים וללשון העברית היו המאפיינים העיקריים של ילדותו של ברטוב, שנולד בפתח תקוה כחנוך הלפגוט. את ברטוב הוא גזר מראשי התיבות של שם סבו: בן רבי טוביה דב בר (בר בורוכוב, מאבות הציונות). שנותיהם הראשונות של הוריו שהגיעו למושבה מפולין ב-1925 היו קשות ועניות.

"היינו העולים החדשים", הוא מספר. "למייסדי פתח תקוה היו כבר נכדים. חברי הטוב היה נכדו של השומר האגדי אברהם שפירא. גרנו בשוליים של המושבה. לקח שנים עד שהורי קנו דונם ובנו צריף כאשר אבא מצא יהודי שהוקיר אותו והסכים להלוות לו 50 ל"י. אני זוכר שבנו את הצריף. לאחות-אבי שהיתה מבוגרת ממנו ב-23 שנה היו 11 בנים שהיו עובדי כפיים, והם בנו את הצריף. היו בו חדר אחד ומרפסת פתוחה ומטבחון. בית השימוש היה ליד הגדר בחוץ. רחצו אותנו בקערת פח, פיילה. כעבור כמה שנים אבי בנה צריפון נוסף ששימש כחדר אמבטיה".

ברטוב החל ללמוד בבית ספר יסודי דתי רק בכיתה ג'. "הייתי ילד רך תחת כנפי השכינה. קטן וחלש ונוסף לכל אבי הכניס אותי לתלמוד תורה כשהייתי בן ארבע וחצי. כשהגיע הזמן לעבור לבית הספר נצח ישראל, המנהל שבחן אותי אמר לאבא: 'הילד בסדר, הוא נחמד מאוד אבל יכו אותו כאן כי הוא קטן. אולי כדאי שיישאר כיתה".

הילד הצבר גדל כילד שטעטל. "אהבתי ספרים ואהבתי לשכב תחת כסת נוצות האווז הגדולה שהורי הביאו מפולניה ולקרוא או לחלום. מעולם לא שיחקתי כדורגל. המקסימום שהגעתי היה להיות ליימן, זה שמביא את הכדורים שיצאו מהמגרש. לא הייתי צבר כמו כולם. אבל בגיל 13 הייתי חבר בארגון ההגנה והיה לי מקל ארוך ומקל קצר, ומאוחר יותר למדתי גם להשתמש בנשק".

הוא כתב בעיתון של בית הספר ומילא מחברות בהיחבא. אמו ידעה שכאשר הוא עצבני יש לשלוח אותו לכתוב משהו כדי שיירגע. "בגיל צעיר אבי החדיר בי את האהבה לספרים. הוא העריץ ספרות עברית". האב גם עשה לו מינוי על כתב העת "עיתוננו" לילדים. "זאת היתה הג'סטה הגדולה שלו שחיברה אותי אל הספרות העברית בשנים של עוני".

ברטוב למד בנצח ישראל עד כיתה ו' ואז התמרד. "המורה היכה אותי במקל על קצות האצבעות, והלכתי הביתה. אבא לקח אותי ביד וחזרנו לבית הספר. הוא נתן למורה מנה ורשם אותי לגימנסיה אחד העם, שהיתה חילונית. שכר הלימוד היה חמש ל"י בשנה, סכום גדול יחסית מתקציב המשפחה שהיה דל ממילא".

הוא היה תלמיד מצוין, היו לו חברים ומעמדו החברתי היה איתן. "בגיל הנעורים המשבר הוא הרי פנימי, וכשהייתי בן 13-14 התחלתי לשאול אם יש אלוהים או לא. זה היה מרד בדת. הושפעתי מבניה הפועלים של דודתי שהגיעו ארצה עם פאות ותוך זמן קצר נהיו חלוצים. הורי היו דתיים מודרניים. אמא שמרה על כשרות וקידשה את השבת ואבי הניח תפילין יום יום, אבל הוא קרא המון ושנא את החרדים.

"חודש לפני שמלאו לי 17 אישיותי עברה מטמורפוזה והחלטתי להתגייס לצבא הבריטי. הורי רתחו אבל אבא רץ וקנה סידור ותפילין ואמר: 'תניח, לא תניח, זה בסדר. העיקר תחזיק אותם איתך'. כשחזרתי כעבור שלוש שנים הראיתי לו אותם כך שלא הייתי בן רע".

אמו צפתה שאסון יתחולל באירופה עוד לפני שהחלו לרצוח יהודים, ולא חדלה לבכות על כך עד סוף ימיה. "עד מותה ב-82' היא התייחסה אל המשפחה שלה בפולין כאילו שהם בחיים", הוא אומר. "כשאחותה בגרמניה הצליחה ברגע האחרון להעביר את ילדיה ללונדון והם ניצלו ועלו ארצה, היא ראתה בהם את ילדיה והיתה קשורה אליהם יותר מאשר אלי ואל אחי. הם היו משלה, ואילו אנחנו היינו הפראים האלה מכאן.

"אם מדברים על רגשי אשמה, נטשתי את הבית כשהתגייסתי והשארתי את הורי במצב כלכלי קשה עם ילד בן שבע. זה היה סיפור ארוך וקשה עד שהם התאוששו והיו לאזרחים נכבדים. אז היתה אשמה. הכל היה מלא אשמה ופחד ושוביניזם".

ברטוב אומר שעד היום הוא חי את דמותו של אביו, שעליו כתב בספרו "יהודי קטן" (81'). "אבי היה קטן פיזית וב'יהודי קטן', ניסיתי להראות כמה גדולה היתה בו. בשנות הילדות לא הרגשתי שאני עני אבל ידעתי שאין לנו. אבא הצליח להשתכר יפה כטייח עד שהוא חלה, ולאחר מכן נאסר עליו לעבוד עבודה פיזית והוא התפרנס מעבודות מזדמנות. כאשר מלאו 15 שנים להיותם בארץ, אבי המשכיל והאהוב על הבריות קיבל לראשונה משרה כפקיד בקופת חולים במושבה. הייתי אז בגיל ההתבגרות וכסוציאליסט נאמן חשבתי שיש בארץ יותר מדי אינטליגנטים והחלטתי לעזוב את הגימנסיה בסוף השישית".

צריף עף ברוח

אמו הפרקטית נמלאה שמחה שהנה הבן אינו כאביו המעופף והוא בחר מקצוע טוב, ליטוש יהלומים. "בגיל 16 הייתי מביא הביתה כ-30 לירות כל חודש בזמן שאבי הרוויח שמונה לירות. ביום שישי קיבלתי מעטפה חומה קטנה ואמי היתה שופכת את הכסף על השולחן וסופרת. חצי לירה קיבלתי ממנה להוצאות, ואת היתר היא לקחה לצורכי משפחה".

כשפרצה ב-42' שביתה בענף היהלומים, ברטוב החל לעבוד בבית מלאכה לייצור ג'ריקנים. במקביל למד בתיכון אקסטרני של המכון הבריטי. ב-43' הוא זייף מסמכים כדי להתגייס קצת לפני שמלאו לו 17, ושירת בחטיבה היהודית הלוחמת של הצבא הבריטי. תחילה בארץ ובהמשך באיטליה ובארצות השפלה.

אלה שנים בחייו שבהן הספרות היתה ברקע. סיפורו הראשון, שנדפס בכתב העת "הגלגל", נכתב כתוצאה מהתערבות. "זה היה קצת בדיחה וקצת ברצינות כמו כל דבר בחיים", הוא מספר. "ביחידה היה גרפומן שהיה כותב וכותב ומכריח אותנו להאזין לו כשהוא קרא את סיפוריו. יום אחד התרגזתי והודעתי לו שאני אכתוב סיפור קצר, ואם הוא יתפרסם הוא יפסיק להציק. הוא נחר בבוז ואמר: 'הלפגוט, ממתי אתה יודע לכתוב? נראה אותך'".

מרכיבי הסיפור ההוא, אומר ברטוב, חזרו והופיעו במשך השנים בכמה וכמה מכתביו. "הסיפור עסק בצעיר השרוי בעיצומה של אהבה נכזבת ומתפוררת. מה שנכתב תחילה כבדיחה למעשה ליווה אותי במשך כל ימי כסופר, עד 'מתום עד תום' שעלילתו לקוחה מהמציאות. יהודית ואני היינו חברים מגיל 15. היא היתה מבוגרת ממני בשנתיים ובהמשך נישאנו. היא היתה אשה נהדרת אבל גם קשה, וזאת היתה אהבה גדולה וכאובה מאוד".

כלומר, מתחילת הדרך כתבת על חייך האישיים?

"כשאדם מתיישב לכתוב אוטוביוגרפיה הוא לא יכול לזכור כל שיחה שהוא קיים לפרטי פרטיה. ככותב אתה משחזר ואחר כך מדלל וגם מוסיף כי לסיפור צריך להיות קיום עצמאי משלו. החיים הם כאוס ואתה יכול לכתוב ספר בן 400 עמוד על יום אחד בחייו של אדם. חוכמת הסיפור היא אם הוא נושא בחובו איזו משמעות. לפעמים כתיבת סיפור היא דרך להיפרדות מכאב או התפייסות".

האם חייך היו מרים מאוד?

"במידה מסוימת כן. אני נופל לדיכאון. ככה נולדתי. כיוון שלא אנסתי אף אשה מעולם ולא גנבתי כספי מדינה כפי שמקובל היום, אז אין לי מה להסתיר. אני לא מאמין בתרופות אבל אני לוקח ציפרלקס".

המפגש הראשון של ברטוב עם ההיסטוריה של העם היהודי התחולל כאשר כחייל עמד נוכח הניצולים ממחנות ההשמדה. "הפגישה היתה קשה מנשוא והיא שינתה את חיי", הוא אומר. "אתה חייל מפלשתינה-ארץ ישראל, לוחם עם דימוי עצמי של גיבור מערבונים כמו בוק ג'ונס, ואתה עומד מול יהודים שמספרים את סיפורי הזוועה הנוראים ביותר. מצאתי קרוב משפחה ושאלתי מה הוא עשה במחנה, והוא עשה תנועה של אופה שמכניס מגש לתנור אפייה כדי להמחיש לי שזה היה תפקידו, להכניס גופות לקרמטוריום. פשוט ברחתי משם.

"אחר כך נועצתי עם חבר שהיה דמות של מנהיג, והוא שאל אותי: 'מי אתה? האם אתה הוא או שאינך הוא? האם באת כחייל הצלה למצוא את שרידי היהודים או לא?' עברתי בהדרגה מהפכה וכעבור זמן הגדרתי את עצמי א' כיהודי, ב' כציוני. זה היה השינוי הגדול בחיי שהתחולל ביוני-יולי 45' ואני דבק בזה עד היום".

לאחר שהשתחרר מהצבא הבריטי הוא ויהודית נישאו. הוא למד היסטוריה ותולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית עד שפרצה מלחמת העצמאות. ברטוב השתתף בקרבות בירושלים ובתום המלחמה המשיך ללמוד וגם כתב ופירסם סיפורים בכתבי עת. ב-51' התיישבו הוא ורעייתו בקיבוץ עין החורש. "ישראלי שגמר אוניברסיטה חייב להתנסות בחיי קיבוץ מטעמים אידיאולוגיים", הוא אומר. "בתנו גילת היתה בת ארבעה חודשים. שנינו היינו מורים".

בעין החורש סיפרו השבוע שהשפעתם של הזוג על תלמידי המוסד החינוכי היתה עצומה. הם דיברו, חשבו וכתבו עברית צברית, בעוד שהמורים האחרים בקיבוץ היו בוגרי העברית של רשת "תרבות" ונראו מיושנים ומנותקים מהווי הצעירים במקום. יהודית ברטוב נחשבה למורה ומחנכת בחסד עליון ותלמידיה לא ישכחו אותה (בין תלמידיה היו המוזיקאי עמוס מלר והפורץ המתוחכם נעמן דילר). ברטוב עבד במקביל גם בפלחה, מה שנחשב כשיא של תפיסת החיים הקיבוצית.

מספרים שלפנות ערב היית יושב ליד פתח צריפכם הלוהט, רגליך טובלות בגיגית מים קרים, והיית מתקתק את ספריך במכונת כתיבה ניידת שהיתה מונחת על ברכיך.

"היתה לי מכונת כתיבה הרמס בייבי והייתי יושב בחדר על שרפרף ומניח אותה על הברכיים ומתקתק. לאחר שראה אור ספרי הראשון, 'החשבון והנפש', הקיבוץ העמיד לרשותי צריפון, ארבעה קירות שעמדו על בלוקים. יום אחד, בעודי כותב, בחוץ היה מבול, פתאום קרה לי מה שקרה לתלמידו של ישו שבדרך לדמשק ראה אור גדול - הצריף התרומם באוויר. אני נשארתי עם ההרמס ואילו הדפים עפו רטובים בגשם. הדפים היו של 'שש כנפיים לאחד'.

"את 'החשבון והנפש' כתבתי בהתפרצות טוטלית של אכזבה וכאב מדמותה של המדינה שזה מכבר קמה. ראיתי איך הג'וקים יוצאים מחוריהם, מקורבים שקיבלו משרות בעוד החיילים הלוחמים מוזזים הצדה. לי היתה עבודה במכון למחקר חברתי ואפילו רצו לשלוח אותי לעשות דוקטורט באוניברסיטת MIT במסצ'וסטס. היתה רוח רעה מה גם שמפא"י רדפה אחר אנשי מפ"ם בלי רחמים ואני הייתי חבר מפ"ם. את 'שש כנפיים לאחד' כתבתי בהתבסס על הניסיון שלנו במושבה הגרמנית בירושלים בפרק הזמן הקצר שבין סוף מלחמת העצמאות להליכתנו לקיבוץ, כשהשכונה התמלאה עולים. אחר כך הלכנו לעין החורש למרות שיהודית לא רצתה. במשך שנים היא כעסה על האקספרימנט הטיפשי הזה".

ידעתי מי אני

ב-56' הם חזרו לתל אביב. חנוך עיברת את שמו והחל לעבוד כעורך לילה בעיתון "למרחב". בנם עומר נולד. כשעלתה האפשרות שיסעו לארצות הברית כדי שרעייתו תשלים את לימודיה, הוא עמד בפני פרשת דרכים: "אמרתי בלבי שאם אנחנו נוסעים ואין לנו דירה בארץ, אנחנו כבר לא נחזור. אז רכשנו דירה קטנטונת". הם נסעו, היא למדה ואילו הוא הפך לבעל טור וכתב את ספריו. בשנים 66'-68' חיה המשפחה בבאנגליה, כשברטוב כיהן כנספח התרבות בשגרירות ישראל בלונדון.

מתי הבנת שאתה לא רוצה להיות בין יפי הבלורית והתואר?

"לא הזדהיתי איתם אף פעם. פתח תקוה היתה מלאה ז'לובים ושחקני כדורגל עם שרירים שלא פתחו בחייהם ספר. לא הייתי שייך למיתוס של הצבר המיתולוגי, שנוצר למעשה על ידי אחרים. משה דיין לא היה אף פעם גיבור שלי. הרי לחמתי בירושלים וידעתי שהוא היה אחראי לאחד הכישלונות הנוראים בקרב על ארמון הנציב ועל הדרך ליריחו. אני לא הצבר המיתולוגי. אני הצבר האמיתי".

כלומר?

"יהודי ציוני וישראלי. לא כמו החבר'ה שהיו כנענים ולא כמו הפלמ"חניקים שכל חייהם נעים סביב אגדות. אני לא סולד מהם. יש לי חברים שהיו בפלמ"ח, דדו היה בפלמ"ח. אני סולד מהפולחן. לפני מלחמת העצמאות התנדבו לפלמ"ח 3,000-4,000 איש ואילו לצבא הבריטי התנדבו כ-20 אלף איש שאף אחד לא מזכיר אותם. ב-48' היו שלושה גדודי פלמ"ח שנהפכו לשלוש חטיבות על ידי צירופם של עולים חדשים. רק עכשיו הואילו להכיר בהם והקצו חדר מיוחד בבית הפלמ"ח ליוצאי גח"ל (גיוס חוץ לארץ). האלוף שייקה גביש אמר בטקס, שבקיץ 48' מחצית הפלמ"ח היו גח"ל. שתי המחלקות הראשונות שגויסו בירושלים ב-48' היו של יוצאי הצבא הבריטי, ואני ביניהם".

מדינה נהדרת.

"חברי ע. הלל, משורר וסופר, היה אומר, 'אני נורא שונא לנסוע לחו"ל כי אני מפחד להשאיר את האידיוט הזה לבד'. האידיוט הזה היה מדינת ישראל. אני מזדהה עם תחושת האחריות הזאת. בכל פעם שנעשית שגיאה גדולה אני תוהה מה יהיה. כתבתי ב-75' את הספר 'הבדאי', שמספר בצורה פסאודו-בלשית על מי שאבדה לו זהותו, והוא מנסה בכוח להלביש על עצמו זהות שיוכל לחיות איתה. זה חלק מהמצב הישראלי ולכן כל המלחמות האלה. יהודי פולני ידע שהוא יהודי פולני. יהודי גרמני ידע שהוא יהודי גרמני עד שהיטלר עלה לשלטון. ישראלים לא יודעים בדיוק מי הם. אני ידעתי מי אני".

אחרי מלחמת העולם השנייה הימים היו מאוד פוליטיים, וברטוב הגדיר את עצמו: "הייתי בעד מדינה דו-לאומית והצטרפתי בגלל זה למפלגת השומר הצעיר. אחרי הקרב הראשון שהשתתפתי בו ב-48', בשיירה על גוש עציון, ויתרתי על רעיון המדינה הדו-לאומית".

והיום?

"היום אני יותר ממשוכנע שאנחנו צריכים להיפרד. ואם אי אפשר להיפרד, אז החלום הציוני התרסק ונגמר. קראתי לאחרונה את 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' מאת יוספוס פלביוס ואני רואה את הסינדרום הזה חוזר על עצמו בצורה מבהילה".

האחריות שלך ושל בני דורך היא גדולה.

"בן גוריון, שהיה מדינאי גדול, הבין במהלך מלחמת העצמאות שאסור לכבוש את הגדה המערבית, כי אם נלך עוד קצת נאבד הכל. נקבעו אז הגבולות של 5 ביוני, כלומר של ערב מלחמת ששת הימים. האסון הגדול שלנו אז היה חוסר היכולת לממש באופן מדיני את ההישגים הצבאיים של אותה מלחמה ב-67'. דיין אמר שהוא מחכה לטלפון, ובינתיים התחילו לבנות בגדה. החטא הקדמון היה של שמעון פרס בפרשת קדום".

על נושא אחר היו לו תמיד ויכוחים עם רעייתו יהודית. "היא סלדה מנטורי קרתא ואני אמרתי שאם ירצה השם, היהודים הקיצוניים הללו יהיו במשך הזמן חילונים", הוא אומר. "ואילו אלה שמכריזים על עצמם פוסט-ציונים, לא יהיו יהודים והם ייעלמו כלא היו כי אין יותר מאגר של יהודים כמו לפני מלחמת העולם השנייה. יהדות אמריקה נידונה להתמעטות ואולי לכליה, מפני ששיעור נישואי התערובת הוא כבר כ-60 אחוז".

זה מביא אותנו אל בנך, פרופ' עומר ברטוב, ראש המחלקה להיסטוריה אירופית מודרנית באוניברסיטת בראון ברוד איילנד.

"נכדי אינם יהודים. לא נוח לי לדבר על זה כי אני חי באבל מסוים, מאחר שבני ובתי לא חיים בארץ. בתי חיה בשווייצריה ובני חי בארצות הברית. אילו הייתי כמו אבי, הייתי קורע קריעה. אני הרי מבית דתי וזה סוג של השתמדות. גם במובן הזה אני לא שלם מאחר שאני לא יכול לקרוע קריעה, כי אין כנגד מי. אני אוהב אותם מאוד. את בני אני אוהב ומכבד ומעריך, אבל אני כועס עליו מאוד. לאחרונה הוא התחיל לדבר על זה שהוא יחזור ארצה. נראה.

"את מדברת עם מישהו שמצבו האישי קשה, ואני לא יכול להטיף לאיש. אחת הסיבות שחדלתי לכתוב מאמרים היתה מפני שאין לי זכות לדבר על נושאים כאלה אם לא הצלחתי להביא את ילדי שיישארו בארץ.

"יהודי יכול היום לדבוק בזהותו רק אם הוא הולך ציונה, ולא משנה אם שליטיה הם פרוטו-פשיסטים. הציונות היא ציונות לעולם ועד, ואני ישראלי כתוצאה מכך. אני לא מתחיל את החיים מתוך הישראליות כי היא לבדה דלת מגע. כל נגיעה קלה בה הופכת את הישראלי לסוחר שמאטס בניו יורק. ראינו אותם ברבבות".

בתו גילת בורקהרט עסקה בתרפיה פסיכולוגית. היא בת 59 ומתגוררת בציריך. בנה, הוא דוקטור לפסיכולוגיה ובתה, שהיתה חובשת קרבית בצה"ל שהתנדבה בהמשך בקוסובו, אריתריאה וסרילנקה, משלימה את הדוקטורט באוניברסיטה בהולנד בתחום ארגוני סיוע בעולם השלישי. בנו של ברטוב ורעייתו, שהיא במקור מהונג קונג, פרופסורית לספרות סינית בהרוורד, חיים עם ילדיהם בקיימברידג', בוסטון.

לחיות עם הכאב

בראיון לסופרת רחל איתן ("ברקיע החמישי") ב-64', ברטוב אמר: "אני לא קם כל בוקר וכותב ספרים. אין לי שום משטר כתיבה. מה שאני מאוד אוהב לעשות זה לבכות על זה שאני לא כותב". השבוע הוא צחק למשמע הציטוט.

הוא ידע כבר מראשית דרכו כסופר שתנאים אופטימליים רוצחים את כתיבתו. יש סיפורים שכתב באבחה אחת כשהיה עייף עד מוות או מדוכדך. את הסיפור "קריאה עיוורת" (מתוך "לב שפוך", 2001) כתב כשישב לצד אשתו שנטתה למות בבית החולים. אמו שבסיפור מתארת אותו כסופר שאפתן ונצלן, והיא לא אוהבת את כתביו.

"אמי התעוורה עשר שנים לפני מותה", הוא מספר, "ועם העיוורון באה תשישות הנפש והכנסנו אותה לבית אבות. כשהיינו באים לבקר היא היתה אומרת, 'היה לי בית כל כך יפה ולקחו לי אותו', והרגשתי כמו שודד דרכים.

"זה סיפור של פרידה, שלא קדמה לה היכרות של ממש עם אמא. חשבון נפש שעשיתי עם אמי וביטוי של אשמה כבדה על האופן שבו הייתי רחוק ומנותק ממנה. לא האזנתי לה ולא נתתי לה את הכבוד שהגיע לה. היא היתה אשה תמה. אז היא לא גמרה את תיכון חדש".

שמת בפי דמותה את המלים: "שוב ושוב ממלא אותה הכתוב אי נוחות, לא אחת איזה צער, שהיא כומסת בלבה. הכל אינו כפי שחייהם היו באמת... הוא לא הבין כלום".

"אני חי עם זה. זה קושי גדול ואני לא בטוח שאספיק לכתוב את הכל. יש לי ים של סיפורים שאני לא כותב שמא אפגע באנשים חיים. לדודתי היה בן בנאי שכתב בהיחבא. לאחר מותו נמצאו כתביו ובין השאר היו שם 47 שאלות שמופנות אלי ומתייחסות לסיפור קצר שכתבתי. השאלות קובעות שאין בסיפור דבר אחד נכון. היה שם גם מכתב שהוא הועיד לבני עומר שבו שאל איך אתה מסכים עם מה שאביך כותב על המשפחה. הם עקבו אחרי במשקפת טלסקופית.

"כל סופר הוא נצלן. יש סיפור על תומאס מאן, שכאשר אמו מתה הוא הסתכל איך נראית הבעת הפנים שלה ומאוחר יותר השתמש בזה. כל סופר הוא פרזיט".

הוא התלבט אם לקרוא את הסיפור שכתב לרעייתו החולה. "היא היתה צלולה אבל סבלה יסורי תופת. חשבתי שהיא תשמח. קראתי לה והיא אמרה: 'אז עדיין אתה כותב על אבא ועל אמא'".

את "מתום עד תום" כתבת כחמש שנים לאחר מותה.

"הספר מאוד אישי ויש בו כמה מן הדפים הכואבים ביותר של חיי. הנושא שלו הוא אובדן האמון ביחסים של בני זוג. חיינו היו בנויים על אמון של 200 אחוז. האמון הופר, אבל היינו נשואים עד הרגע שבו היא עצמה את עיניה. היה לי כאב איום ונורא שלא יכולתי לחיות איתו. עד היום, במלאת 12 שנה לפטירתה, אני עדיין מתקשה לחיות עם הכאב הזה. זו היתה מכה שקיבלתי מן האדם שאהבתי יותר מכל".

הכאב שכך בעקבות כתיבת הספר?

"לא".

איך אתה רואה את בן דמותך בספר?

"אני מכיר אותו. זה איש שאהב אהבת מוות את חברת נעוריו. הוא בגד בה והיא בגדה בו. הדמות הזאת, אלישע קרוק, זה אני. קרוק באנגלית זה נוכל ובפולנית זה גוזל, ושניהם שוכנים בתוכי".*


שורת תש"ח הראשונה מדוע התמהמה הפרס לברטוב

"חנוך ברטוב שייך לדור של סופרי תש"ח, שגדל וצמח בארץ, השתתף במלחמת העצמאות ובהקמת המדינה, וגם התחיל לפרסם באותה תקופה", אומר פרופ' אבנר הולצמן, מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. "אבל, כששמים אותו בסל אחד עם כולם, מפספסים את התכונות הייחודיות שלו. הדבר שהכי מאפיין את ברטוב זה החום האנושי. כסופר וכאדם יש לו עניין בזולת, וזה משתקף היטב ביצירותיו. הוא סופר מאוד לא אגוצנטרי. כשהוא כותב על בן דמותו האוטוביוגרפי, הוא תמיד משלב את עצמו בתוך קשרים רחבים יותר".

למה הוא מקבל רק עכשיו את הפרס?

"בכל רשימה ולו המצומצמת ביותר של סופרי דור תש"ח אנו תמיד אומרים, משה שמיר, ס. יזהר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, בנימין תמוז ועוד אחד או שניים. לדעתי, ברטוב הוא בשר מבשרו של הדור הזה והוא בפירוש לא עומד בשורה שנייה או שלישית. אני חושב שכל הדור הזה הולך ונסוג אל השכחה. האם קוראים היום את משה שמיר? את יזהר אני מקווה שקוראים. מבחינה זו, ברטוב לא יוצא דופן והעובדה שהפרס הגיע באיחור היא באשמת הפוליטיקה של הפרסים".

בקורסים של פרופ' הולצמן נלמדים כתביו של ברטוב, אבל לטענת פרופ' נורית גוברין מאוניברסיטת תל אביב, ברטוב נפל קורבן לתהליכים שעוברים על הממסד האקדמי: "גוברת המגמה ללכת לקראת הסטודנט, וללמד אותו מה שמעניין אותו כביכול, ולהימנע ממה שנחשב, בטעות לדעתי, לבלתי מעניין ורלוונטי".

לדבריה, ברטוב הוא מן הסופרים המרכזיים בספרות העברית בדורו ולדורות. "יש לו זכות ראשונים בנושאים מרכזיים בהוויה הישראלית. אלה שבאו אחריו המשיכו אותם. ביניהם: פגישתם של ילידי הארץ עם ניצולי השואה ב'פצעי בגרות'; עולמם של העולים החדשים בישראל הצעירה ב'שש כנפיים לאחד'. ספר המופת שלו, האהוב עלי מאוד, 'של מי אתה ילד?' הוא אוטוביוגרפיה אישית ובה בשעה גם סיפורו של דור. ספר זה סלל במידה רבה את הדרך לאוטוביוגרפיות ספרותיות שבאו שנים אחריו כמו של חיים באר ועמוס עוז. ספרו 'מתום עד תום' הוא אחת הסאגות המרכזיות בספרות העברית. במדינה מתוקנת המכבדת את עצמה ואת סופריה, הוא היה צריך להיות ספר חובה לכל אחד במערכת החינוך בישראל".

ברטוב, אומרת גוברין, הוא גם סופר מעורב. "בספריו הוא מבקר את החברה הישראלית ואינו סולח לה על עוולות ושחיתויות. זוהי ביקורת הממשיכה את המסורת הברנרית של הספרות העברית לדורותיה, ביקורת הנעשית מתוך תחושת שותפות, אחריות ואהבה".

ד"ר הדי שייט, מהחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, עסקה בעבודת הדוקטור שלה בין היתר ביצירותיו של ברטוב. "כבר מראשית דרכו ניכר קולו הייחודי כמספר, בין היתר באמצעות גיבוריו הסופרים אשר דרכם מוצגת הפואטיקה שלו באופן עקיף", היא אומרת. "בתוך מסגרת של כתיבה ריאליסטית עיצב ברטוב מבנים לא שגרתיים וצורות מסירה מתוחכמות. כיוצרים נוספים מבני דורו, אם כי בחריפות עזה יותר, יצא ברטוב כנגד הדימוי הסטריאוטיפי של הצבר. גיבוריו, בכל הגילים, מתעמתים עם הגדרת הזהות הדורית הנכפית עליהם. הם צומחים מילדות שהיא גם ילדותה של המדינה ועד בגרות שהיא גם התבגרותה של המדינה. סיפוריו, על כן, משתלבים ברצף למעין היסטוריה ספרותית של החברה הישראלית".

מדוע לא מלמדים את כתביו?

"בעבר לימדו בתיכון את 'שש כנפיים לאחד' למשל, וממילא שיקולי משרד החינוך נתונים לשינויים. גם יזהר לא כלול בתוכנית הלימודים וזה בוודאי אינו 'ההכשר' הדרוש להיותך יוצר מוצלח, וראינו מה קרה עם שיר של יונה וולך לא מזמן. לגבי החוגים לספרות באוניברסיטאות - יצירותיו של ברטוב כן נלמדות על פי הרלוונטיות שלהן, למשל בקורסים על חניכה והתבגרות, על דמות הצבר, ועוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו