בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כריסטיאן דה סיקה מספר על אבא שלו, ויטוריו דה סיקה, במאי קולנוע גאון

הוא היה מיליונר קומוניסט שאיבד את כל הונו בהימורים, נוצרי מאמין שהפך כנסייה לטירת מין, אהוב הנשים ששמר אמונים לשתי נשותיו במקביל, ואיש העולם הגדול שראה ממרחק קצר את גבלס, צ'פלין, מרלן דיטריך, פאולוס השישי וגולדה מאיר בוכים בגללו, כל אחד מסיבותיו. אבל מעל לכל, ויטוריו דה סיקה היה במאי קולנוע גאון שיצק את האנושיות לתוך הצלולויד. בנו, כריסטיאן, מספר עתה את סיפור חייו

תגובות

בתחילת אפריל 63' ישבו ויטוריו דה סיקה ורוברטו רוסליני בסלון ביתו של דה סיקה ברומא, וצפו בחדשות. כאשר הוכרזו המועמדים לפרס האוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר, התברר לשני במאי הקולנוע הגדולים כי בין המועמדים היה גם במאי איטלקי צעיר בשם נאני לואי, יוצר הסרט "ארבעת ימי נאפולי". רוסליני ודה סיקה הרימו את ראשם. "מי זה נאני לואי?" שאל בתמיהה דה סיקה.

"צעיר, עיתונאי", ענה לו רוסליני.

"אה, אם הוא עיתונאי אני מרוצה", אמר דה סיקה, "איש תרבות. צעיר. יופי".

"כן, הוא מאוד מוכשר", הוסיף רוסליני, "אומרים שיש לו חוש הומור"

"טוב מאוד, טוב מאוד", אמר דה סיקה. השניים חזרו לצפות במהדורה, כאשר לפתע הכריז המנחה, כי לואי הפסיד, ובאוסקר זכה הסרט הצרפתי. בן רגע קפצו רוסליני ודה סיקה ממקומם בשמחה אדירה ונופפו באצבע משולשת מול מסך הטלוויזיה, רוקדים במקום. "נה באוזן נאני לואי! נה באוזן!" הם צעקו והתחבקו.

בעיניו של כריסטיאן דה סיקה, בנו של ויטוריו, הסיפור הזה מדגים היטב את אופיו של אביו - ישיר, סוער, נטול גחמות, אנושי מאוד. "זה אחד הדברים הכי נערצים בו, האנושיות העמוקה שלו", אומר כריסטיאן, שחקן מוכר ומצליח באיטליה בזכות עצמו. את זיכרונותיו מאביו הוא קיבץ לפני כשנה לספר עטור פרסים בשם "ילד של אבא".

"הוא היה גבר שיכול היה להיראות מתנשא, או יהיר, או רברבן, בגלל שאהב נשים, בגלל שהיה אלגנטי. אבל הוא היה אדם מאוד נגיש, מאוד פשוט, מאוד אנושי", מספר כריסטיאן דה סיקה, "היתה לו אהבה גדולה לבני אדם, הוא הקשיב לכולם והיתה לו תמיד מלה טובה לומר לכל אחד. הוא חייך לכולם, תמיד אמר בוקר טוב, ערב טוב, והפנים של האנשים היו משתנות. האנושיות הגדולה הזאת שרואים בסרטים שלו, התקיימה גם בחיים".

ויטוריו דומניקו סטניסלאו גאטאנו סוראנו דה סיקה נולד ביולי 1901 בעיר סורה שבמרכז איטליה, בן למשפחה שירדה מנכסיה. שנים אחר כך, הגדיר דה סיקה את המצב הכלכלי בביתם כ"עוני טרגי ואריסטוקרטי". בילדותו עברה המשפחה לנאפולי, וכשפרצה שם מגיפת הכולרה, גילה דה סיקה הילד את חיבתו לאמנויות ולבמה. מדי יום נהגה אמו, תרזה, לקנות תאנים מרוכלים נודדים בעיר. הרשויות אסרו על מכירת תאנים, בניסיון לבלום את התפשטות המגיפה, אך משפחת דה סיקה לא יכלה להרשות לעצמה לקנות מזון יקר יותר. דה סיקה, התלווה לאמו כתצפיתן, וכשהתקרבו שוטרים התריע על כך בשירה.

הקריירה הארוכה והמפוארת של מי שנחשב לצד לוקינו ויסקונטי ורוברטו רוסליני לאחד מאבות הנאו-ריאליזם האיטלקי, החלה בגיל צעיר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לפירנצה, שם עלה לראשונה על הבמה, בהופעות מאולתרות לחיילים הפצועים בבתי החולים ובתיאטרון המקומי. כשהיה בן 16 זכה דה סיקה לתפקיד הראשון שלו בקולנוע, ובזכות התעקשותו ותמיכתו של אביו, השיג תפקידים נוספים.

בשנות ה-30 הצליח דה סיקה לבסס את מעמדו כשחקן קומי מצליח, ובשנת 1932 הקים עם סרג'ו טופאנו וג'ודיתה ריסונה קבוצת תיאטרון עצמאית. חמש שנים מאוחר יותר נישאו ריסונה ודה סיקה בטקס צנוע. בשנת 42' נולדה בתו הבכורה, אמי (אמיליה). עד גיל 40 הספיק דה סיקה להשתתף בעשרות סרטים, רובם ככולם קומדיות קלילות שהפכו אותו לאחד השחקנים האהובים באיטליה. גם לאחר שהפך לבמאי מוכר, ויצר כמה מהיצירות הקלאסיות של הקולנוע האיטלקי, נותר דה סיקה שחקן בנשמתו והמשיך להופיע בסרטים. ויסקונטי אמר עליו, "הוא כמו טיציאנו, מצליח לעשות הכל. אנחנו יודעים לעשות רק דבר אחד, ויטוריו הכל".

את המעבר ממשחק לבימוי בתחילת שנות ה-40, עשה דה סיקה לא מעט בזכות חברו הטוב ושותפו ליצירה, התסריטאי צ'זארה זוואטיני, החתום על רבים מסרטיו. אך גם המאהבת שלו, מריה מרקאדר, שהפכה לימים לאשתו השנייה, גילמה תפקיד מכריע בהחלטה. "אמי עודדה אותו לעבוד עם צ'זארה, היא זיהתה את הכישרון העצום שלו", מספר כריסטיאן שנולד שנים אחר כך, בינואר 51'. "אבא שלי בכלל לא רצה להפוך לבמאי, כי לכל האנשים האינטליגנטים יש ספקות. הוא היה שחקן מצליח מאוד, וכשצ'זארה הראה לו את הדרך שבה היה עליו ללכת, הוא היה מבועת. זו היתה אמא שלי שדחפה אותו. היא אמרה לו 'אתה רוצה לסיים כמו שחקנים אחרים, זקנים, מבולבלים שאף אחד כבר לא מסוגל לראות, או שאתה רוצה לספר את האמת שלך, להראות את מה שיש בתוכך?' ואבי צעק כל הזמן 'את הורסת אותי! את הורסת אותי!' כמו כל הגאונים, גם הוא לא הבין את העוצמה של מה שהוא יצר, במין פשטות גאונית".

החיבור בין דה סיקה לזוואטיני התגלה כאחד הפוריים בהיסטוריה של הקולנוע האיטלקי, אך רק בגיל 42 העז דה סיקה לנטוש את הקומדיות וליצור סרט רציני, שבישר על תקופת הנאו-ריאליזם בחייו. זה היה הסרט "הילדים מסתכלים עלינו" מ-44', שתיאר את התפרקותה של משפחה מנקודת מבטו של פריקו, ילד בן שבע. שלוש שנים מאוחר יותר ביים דה סיקה את אחד מסרטיו החשובים ביותר, "מצחצחי הנעליים", שאף זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הראשון מבין ארבעה שבהם זכה.

בעקבות ההצלחה העצומה של הסרט באיטליה ובחו"ל, הוזמן דה סיקה להקרנה חגיגית בארצות הברית, בנוכחות ג'ודי גארלנד, צ'רלי צ'פלין וקלארק גייבל. בסוף הסרט, נהג דה סיקה לספר, נותר צ'פלין ישוב, עיניו אדומות מבכי. הוא פנה אל דה סיקה והזהיר אותו שהסגנון שלו ייחודי ושאמריקה עדיין לא מוכנה לקבל אותו. "תברח מכאן, דה סיקה, תברח", הוא אמר לו. באותה הזדמנות קיבל דה סיקה, שנאבק לאורך כל הקריירה שלו להשיג מימון לסרטיו, הצעה מפתיעה מהמפיק האמריקאי דיוויד סלצניק. "אני אתן לך את הכסף לצלם את 'גונבי האופניים', אם קלארק גייבל יהיה בתפקיד הראשי", אמר סלצניק. דה סיקה סירב, הקשיב לעצתו של צ'פלין וברח בחזרה לאיטליה.

בשנים שלאחר מכן יצר דה סיקה כמה מסרטיו המרגשים ביותר ובראשם "גונבי האופניים" (48') שזכה אף הוא באוסקר, "נס במילאנו" (51', זוכה פסטיבל קאן), ו"אומברטו די" (52'), היצירה האהובה עליו. "זה היה הסרט האהוב עליו וגם עלי", מספר כריסטיאן. "וזה דווקא סיפור על אדם אנטיפתי, שלא רוצה לחיות יותר, שכדי להתפרנס צריך למכור את ספריו. זה נכון ש'גונבי האופניים' היה יצירת מופת, אבל מבחינה אמנותית, 'אומברטו די' הוא סרט הרבה יותר נוקשה, הרבה יותר טרגי" הוא אומר.

הסרטים שיצרו דה סיקה וזוואטיני לאורך שנות החמישים ותחילת שנות השישים, ביססו את מעמדו של דה סיקה כאחד מגדולי הבמאים של התקופה. סרטים כמו "זהב נאפולי" (54'), "הגג" (56'), "שתי נשים" (60') בכיכובה של סופיה לורן האהובה עליו ו"אתמול, היום ומחר" מ-63', בכיכובם של לורן ומרצ'לו מסטרויאני, זכו בפרסים רבים. אך לצד אלה ביים דה סיקה לא מעט סרטים בינוניים שזכו לביקורות קשות.

מטרתם של הסרטים הללו היתה אחת - דה סיקה נזקק לכסף כדי לכסות את החובות שצבר בשל התמכרותו להימורים. "בשיא תהילתו הוא הרוויח סכומים עצומים", מספר בנו, "הוא היה הבעלים של בניינים ודירות באזורים מרכזיים ברומא והכסף פירנס את שתי המשפחות שלו ולא מעט קרובים אחרים, כמו אחיו, אחותו ומשפחותיהם". אך רוב הכסף בוזבז על שולחנות המשחק בבתי הקזינו בוונציה ומונטה קרלו. מריו פוזו, מחבר הספר "הסנדק", כינה את דה סיקה, "אחד משלושת השחקנים האובססיביים ביותר בלאס וגאס". הוא נודע כשחקן מכור אבל אלגנטי מאוד. כשעזב את השולחן, נישק את ידי הנשים והשאיר תשר לקרופייה.

החיבה שלו להימורים החלה בשלב מוקדם בחייו, עוד כשהיה שחקן בסרטי "הטלפון הלבן", כפי שכונו הסרטים השמרניים והפשטניים שתיארו את חיי הבורגנות האיטלקית וזכו להצלחה גדולה באיטליה הפשיסטית. הוא גילגל סכומים גדולים, ולפעמים הרוויח או הפסיד מיליון לירטות ביום אחד. הוא הימר באובססיביות, על הכל, ולעתים קרובות חזר הביתה כשרק מעילו בידו. ההתמכרות הגיעה לשיאה בשנות ה-60. באחד מהמקרים, לאחר שהפסיד את כל כספו, הגניב לכיסו מנהל הקזינו בסן רמו אלף לירטות כדי שיוכל לחזור הביתה ברכבת, אבל דה סיקה הימר והפסיד גם את הכסף שיועד לנסיעה.

כאשר השתתף בסרט "מונטה קרלו" מ-56', רצה דה סיקה שמרלן דיטריך תגלם את התפקיד הנשי הראשי וכדי לשכנע אותה להשתתף בסרט, שלח לה מכתבים ארוכים. דיטריך הסכימה, אך כאשר הגיעה לאתר הצילומים, גילתה להפתעתה שדה סיקה מעדיף לבלות את כל זמנו בקזינו ולא בחברתה. ידידו אריסטוטלס אונסיס אמר לו פעם, כשטיילו במונטה קרלו, "אתה רואה את העיר המופלאה הזאת, את הפארקים, גורדי השחקים? הם נבנו בחלקם הגדול מהכסף שלך, ויטוריו".

פעמיים חג מולד

לאחר מותו נאלצו ילדיו ואשתו להתמודד עם המצב הכלכלי שהותיר אחריו דה סיקה. "אנשים חושבים שאני ה'ילד של אבא' הקלאסי, מפונק, ממוזל", אומר בנו, שנאלץ כל חייו להתמודד עם הצל הענקי של אביו. "אבל כשהוא מת הייתי בן 23 בלבד. רציתי להיות שחקן, אבל הייתי צעיר מאוד והייתי הבן של ויטוריו דה סיקה, את מבינה איזה מין מצב זה היה... המצב הכלכלי היה רחוק מלהיות פשוט, תודה לאל שלא התמדתי בלימודים באוניברסיטה כמו שהוא רצה שאעשה, ושהתחלתי לעבוד כבר מגיל צעיר. התחלתי מהופעות במסיבות בכיכר, לא משהו גדול, אחרת הייתי גר ברחוב".

מאז, הפך כרסיטיאן דה סיקה לאחד השחקנים המפורסמים באיטליה, גם אם לא שיחזר את תהילת אביו. הוא מככב בעיקר בקומדיות קלילות, כאלה שיוצאות באיטליה לקראת חג המולד ובדרך כלל זוכות להצלחה קופתית גדולה, ולביקורת קשה מצד המבקרים. עם זאת, הוא הופיע גם בסרטים רציניים יותר, והצגת יחיד שלו על יחסיו עם אביו, הצליחה מאוד. הוא נשוי לסילביה, אחותו של שחקן איטלקי נודע אחר, קרלו ורדונה, ולשניים שני ילדים. בנו הבכור ברנדו החל לאחרונה קריירת בימוי משל עצמו.

"גם צ'זארה וגם דה סיקה היו שניהם קומוניסטים", מספר בנו, "אבל דה סיקה היה מאמין ודתי ונישק את אדמת ארץ הקודש, וצ'זארה היה אתיאיסט שתרם חלק נכבד מהרווחים שלו מהסרטים למפלגה הקומוניסטית". דה סיקה האב מעולם לא השתייך למפלגה כלשהי, אך הממד הפוליטי בסרטיו היה חד וברור. הביקורת החברתית החריפה בסרטיו, שתיעדו את העליבות שבה חיו איטלקים רבים ואת מאבקם היומיומי להישרדות מול מנגנון קשוח ואכזר, הכעיסה פוליטיקאים רבים. הם האשימו אותו שהוא מכבס את הכביסה המלוכלכת של איטליה לעיני כל העולם.

בדומה לחברו רוברטו רוסליני, גם דה סיקה הקדיש את יצירותיו לסיפור סבלם של בני המעמד הנמוך מבלי לייפות את המציאות. כריסטיאן מספר שהיחסים בין דה סיקה לרוסליני, שניים מהיוצרים הגדולים של הקולנוע האיטלקי, היו תמיד קרובים מאוד, אך מורכבים. "הם שניהם היו טיפוסים יהירים שכאלה. הם לא שנאו זה את זה, אבל היתה ביניהם תחרות גדולה. רוסליני היה אחד האנשים הכי מרתקים שפגשתי בחיי, באמת יוצא מן הכלל. אלה איטלקים שכבר לא קיימים, הם נכחדו. הוא היה מאוד מאוד אינטליגנטי, מלא חיים, צבר חובות כל הזמן, שקרן, הוא שנא שחקנים ותיעב את האינטלקטואלים, הוא היה מאוד הכל. כשהתאהב באשה, הדבר הראשון שנהג לומר לה הוא 'בואי נעשה ילד'. הנשים כמובן נפלו לרגליו, ובאמת הוא עשה המון ילדים".

החברה הרצינית הראשונה של כריסטיאן דה סיקה, כשהיה בן 18, היתה בתם של רוסליני ואינגריד ברגמן - השחקנית איזבלה רוסליני, שצעירה ממנו בשנה. בזכותה, מספר דה סיקה, השיג את התפקיד הראשון שלו בקולנוע. "זה היה סרט דידקטי שרוסליני הפיק לטלוויזיה האיטלקית. איזבלה ניג'סה לאביה עד שהוא הסכים שאשתתף, ואני כמובן הייתי מבועת, לא היה לי שום ניסיון", הוא צוחק. רוסליני, שאישיותו הנוקשה היתה לאגדה, לא שמח במיוחד כשגילה את הקשר שנרקם בין בתו לבנו של חברו הקרוב. הוא אף התקשר למריה מרקאדר, אמו של כריסטיאן, ושאל אותה "מריה, תגידי, את חושבת שכריסטיאן ואיזבלה מזדיינים?" התחרות בין השניים לא שככה אפילו בהלווייתו של דה סיקה. כשראה רוסליני את ההלוויה המפוארת, פנה לבתו איזבלה ושאל אותה, "תגידי, את חושבת שגם לי יעשו הלוויה יפה כזאת?"

"דה סיקה ורוסליני היו גברים מהדור הישן", אומר בנו, "כריזמטיים, עוצמתיים. אבי היה גבר טיפוסי של המאה ה-19, אוטוריטרי, נוקשה, גאה מאוד". דה סיקה הקפיד מאוד בלבושו ונהג לצלם את סרטיו כשהוא לבוש בחליפות וכובע פנמה, גם כאשר צילם באזורים המלוכלכים והעניים ביותר. "מצד שני, מבחינות רבות הוא היה הרבה יותר מודרני מאנשים אחרים בתקופתו, הוא הרי חילק את חייו בין שתי משפחות, אני הייתי הבן של המאהבת, אחותי נולדה מהנישואים עם אשתו הראשונה, אלה דברים שהיו אז בלתי מתקבלים על הדעת".

חיי המשפחה המורכבים שניהל דה סיקה יכלו בקלות לפרנס כמה וכמה מהקומדיות שבהן כיכב בתחילת הקריירה שלו. חמש שנים לאחר שהתחתן עם שותפתו ללהקת התיאטרון בפירנצה, השחקנית ג'ודיתה ריסונה, התאהב דה סיקה בשחקנית אחרת, הדיווה של הקולנוע הספרדי - מריה מרקאדר, אחותו של רמון מרקאדר, הסוכן הסובייטי שהתנקש בלאון טרוצקי. היא הגיעה לאיטליה בשנת 1939. מפגש אקראי באתר הצילומים של אחד מסרטיו, הוביל לרומן סוער. מרקאדר עברה לגור בדירה קטנה במלון הדירות "בוסטון" ברומא, שבו החזיק גם דה סיקה דירה.

הרומן הפך לקשר רציני, ולבני הזוג נולדו שני ילדים: מנואל שנולד ב-49' והוא כיום מלחין מוכר, שאף הלחין את הפסקול ברוב סרטיו המאוחרים של אביו, וכריסטיאן שנולד שנתיים אחריו. אך דה סיקה סירב להתגרש מאשתו הראשונה, והעדיף לקיים חיי משפחה כפולים. "הוא הצליח להסתיר את זה מאיתנו, הילדים, במשך הרבה שנים", אומר בנו. "הוא עשה את זה כדי לא לגרום סבל לאחותי, אמיליה". את כל החגים והאירועים חגג דה סיקה פעמיים. עם מריה, מנואל וכריסטיאן ציין דה סיקה את ערב ראש השנה האזרחית בשעה 23:30, ולאחר מכן מיהר הביתה במונית לאשתו ולבתו אמיליה ושם חגג שוב. את ימות השבוע חילק לשניים - שלושה ימים בביתה של ריסונה עם בתו, ושלושה ימים בביתה של מרקאדר עם בניו. לעתים קרובות נהג ללבוש את הפיג'מה שלו, להיכנס למיטתו, לחכות שבתו תירדם ואז החליף בגדים והתגנב החוצה כדי להעביר את הלילה בבית השני. עם שחר התגנב בחזרה, כדי שבתו תמצא אותו שם כשתתעורר. המפגש בין הילדים משתי המשפחות התרחש רק אחרי מותו של האב בשנות השבעים, מספר כריסטיאן. "יום אחד קיבלתי טלפון, ומישהי אמרה לי, 'שלום, אני אמי, אחותך, בוא ניפגש'. ולי לא היה מושג מי זאת".

ב-68', כשהיה דה סיקה בן 67, הוא נישא סוף סוף למריה מרקאדר כדי שיוכל להגשים חלום ישן - להעניק את שם משפחתו לבניו. העובדה שבניו שנולדו מחוץ לנישואים נקראו בשם משפחתה של האם, גרמה לו סבל רב. "איך ייכנס הבחור הזה לאוניברסיטה כמו ממזר? הוא צריך שיהיה לו את השם שלי", נהג דה סיקה לומר בכאב. דה סיקה ומרקאדר נישאו לפני כן, ב-59' במקסיקו, אך הנישואים לא היו מוכרים באיטליה ומשום כך החליט דה סיקה לעבור לצרפת, להשיג אזרחות צרפתית ולהתחתן שוב, והפעם באופן מוכר. "כדי שיקראו לנו דה סיקה, גרנו ארבע שנים בפאריס", נזכר בנו.

בין האפיפיור למוסוליני

מריה מרקאדר ויתרה על הקריירה שלה כדי לגדל את הילדים ולעמוד לצד דה סיקה. במקרים רבים היא התערבה בעבודתו ועודדה אותו, במיוחד ברגעי משבר, כשרצה לנטוש את הבימוי. לאחר שנכשל במאמציו להשיג מימון לסרט "מצחצחי הנעליים", לדוגמה, תיכנן דה סיקה לשוב לשחק בתיאטרון. מרקאדר לא רצתה שבעלה ינטוש את הקריירה שבה ראתה את ייעודו האמיתי, ועוד יותר מכך לא שמחה מהרעיון שאהובה ישוב לשחק לצד אשתו. היא איחדה כוחות עם זוואטיני כדי להניא אותו מההחלטה.

באחת האפיזודות הדרמטיות ביותר בחייו של דה סיקה, מרקאדר כנראה הצילה את חייו של אהובה. בסרט "דלת השמים" (La Porta de Cielo) שצולם ב-44', גילמה מרקאדר את התפקיד הראשי, תרתי משמע. זה היה סרט דתי בהפקת הוותיקן, שסיפר על כמה עשרות חולים שיצאו למסע צליינות לבזיליקת הבית הקדוש בעיירה לורטו שבאיטליה. מרקאדר אמנם חיה בחטא, אך היתה פופולרית מאוד ולוהקה לתפקיד הראשי. היא התעקשה שאת הסרט יביים אך ורק ויטוריו דה סיקה.

"אולם באותו הזמן, רצה שר התעמולה ברפובליקת סאלו (הממשלה שהקים מוסוליני בצפון איטליה אחרי שהופל מהשלטון ברומא), פרננדו מצאזומה, להקים תעשיית קולנוע בסאלו ויוזף גבלס אמר לו באופן אישי, 'אני רוצה שדה סיקה יגיע הנה'", מספר כריסטיאן. "כאשר נודע לאבי שעליו להתייצב לפני מצאזומה וגבלס, הוא הגיב בבעתה. כשהגיע לגבלס, הוא פשוט שיקר לו", הוא צוחק. שרי התעמולה של גרמניה הנאצית ורפובליקת סאלו ציוו על דה סיקה לעזוב את רומא ולהקים בצפון איטליה את "צ'ינלנדיה" (ארץ הסרטים). לבמאי היה רק תירוץ אחד כדי להתחמק: הסרט שבו עמדה להשתתף מרקאדר. "כבודו", מילמל דה סיקה, "הצעתך מחמיאה לי עד מאוד, היא פרס לקריירה הארוכה שלי כמשרתם של התרבות והאמנות. אבל לצערי הרב כבר התחייבתי לפרויקט אחר".

"איזה?" שאל מצאזומה.

"סרט של האפיפיור", הסביר דה סיקה. מצאזומה זעם. "לך מפה דה סיקה! אני כבר אדאג שישלחו אותך לגרמניה כשתסיים את הסרט הזה של האפיפיור".

"הוא כמובן המציא את העניין, הרי עדיין לא היה לו חוזה חתום, אבל הוא ידע שאמי היתה צריכה להשתתף בסרט הזה", מספר בנו. "ואז כדי לנסות לשכנע את גבלס, הוא ציטט בפניו שיר של גתה... בסוף זרקו אותו משם וכשהוא חזר לרומא הוא מיד אמר לאמי, 'תארגני שאביים את הסרט, אחרת או שהנאצים יירו בי או שהפרטיזנים יירו בי'. וזה עבד".

הצילומים החלו ב-1 במארס 44'. אתר הצילומים נבנה במלואו בתוך הכנסייה. דה סיקה התעקש, ולבסוף גם זוואטיני גויס כתסריטאי לפרויקט. לאחר שראו במו עיניהם משאיות שעליהן הועלו יהודי רומא, הם החלו ללהק לתפקיד החולים בסרט שלל מכרים, יהודים, פרטיזנים ופעילים פוליטיים. "הוא הסתגר עם כל הצוות בבזיליקה של סנט פאולו ברומא ובאופן לא מתוכנן - זה לא שהוא היה שינדלר או משהו - הוא הציל הרבה מאוד אנשים", אומר בנו. "היו שם לא רק יהודים, אלא גם הרבה פרטיזנים וחברים. מתעלול שאמור היה לכלול שלושים אנשים, זה גדל ללמעלה מ-300 בני אדם, שהסתגרו בבזיליקה וחיכו שהאמריקאים ישחררו את רומא".

עד שהגיעו האמריקאים בתחילת יוני, הבלגן חגג. כל משתתפי הפרויקט חיו ימים כלילות בכנסייה. בבקרים אספו הנזירים קונדומים משומשים. באחד הימים הופיע במקום הממונה על ההפקה מטעם הוותיקן, מונסניור מונטיני, שהפך שנים מאוחר לאפיפיור פאולוס השישי, זועם כולו. "זה ביתו של האל!" הוא שאג ודה סיקה, בניסיון להרגיעו, כרע בפניו ונישק את ידו. "דה סיקה, דע לך שאנחנו יודעים הכל, היזהר, היזהר לך, אל תמשוך את החבל יותר מדי", אמר מונטיני. "בשלב מסוים נגמר סרט הצילום, והם המשיכו לצלם ב'כאילו'", מספר דה סיקה, הכל במטרה להאריך את שהותם בכנסייה.

בשנת 70', ארבע שנים לפני מותו, שב ועסק דה סיקה בתקופת הפשיזם בסרטו "הגן של פינצי קונטיני". דה סיקה היה אורח הכבוד בהקרנת הבכורה של הסרט בישראל. "לאבי היה מנהל עסקים בשם ארתור כהן, בן למשפחת בנקאים מבזל, שנולד בתל אביב. נסענו לישראל לחתונה שלו. אבא שלי בדיוק השלים את 'הגן של פיצי קונטיני' והלכנו לראות את הבכורה בירושלים", מספר כריסטיאן.

"ישבתי ליד אבי ולא רחוק מאיתנו ישבו משה דיין וגולדה מאיר. וכשהסתיים הסרט, אף אחד לא מחא כפיים. אבא שלי הסתכל עלי ואמר 'אני חושב שפישלנו'. ואז הדליקו את האורות וראינו שכולם בכו. לא היה להם כוח למחוא כפיים", אומר דה סיקה, נרגש.

"אני זוכר את גולדה מאיר עם עיניים אדומות. אני בחיים לא אשכח את זה. ואז פרצו מחיאות כפיים סוערות. ואבא שלי אמר לי, 'מאמא מיה, אני כל כך מצטער שגרמתי להם לסבול'. אבל הקהל היה מאושר. אבא הרגיש שהוא היה צריך לעשות את הסרט, לספר לצעירים האיטלקים את הזוועה שהיה הנאציזם, אבל הוא סיפר את הסיפור בצורה שונה מהמקובל, מזווית של משפחה יהודית אריסטוקרטית, משפחה של מפונקים שלא מבינה מה קורה ומה עומד לקרות. וזה היה הצלחה גדולה. הוא הראה את הסרט לאינגריד ברגמן והיא השתגעה ממש. והוא אכן זכה באוסקר על הסרט הזה".

הביקור כולו, מספר דה סיקה, נחרת בזיכרונו. "ישנו במלון המלך דוד בירושלים ונסענו לחיפה ולמדבר. אבא, אמא שלי, צ'זארה ואני טסנו לישראל באל-על. אבי לא ממש פקד את הכנסייה, אבל האמין באלוהים וכל הזמן אמר, 'זו ארץ הקודש, זו ארץ הקודש'. זוואטיני שהיה אתיאיסט, הסתכל עליו כמו על מטורף. כשהבאנו אותו לבית שבו נולד ישו, הוא התחיל לגרד את הקיר וראה שהכל מזויף, בנוי מגבס, וממש השתולל".

טלפון מגמבינו

הצלחתו הגדולה של דה סיקה הפכה אותו לאחת הדמויות הבולטות בתעשיית הקולנוע באיטליה ובעולם. בבית המשפחה ביקרו כמה מהשחקנים והשחקניות המפורסמים ביותר, ומי שנחרת בזיכרונו של דה סיקה הצעיר יותר מכולם, היה מונטגומרי קליפט ששיחק לצדה של ג'ניפר ג'ונס בסרט "אפיזודה בחיי אשה". קליפט, הומוסקסואל שלא יצא מהארון, החליט להתאהב במריה מרקאדר ושלח לה מכתבי אהבה נואשים, שאותם הקריאה לדה סיקה. כאשר ראתה שהוא נותר אדיש, כעסה מרקאדר ואמרה, "אתה יכול לפחות לקנא קצת". "נו באמת", ענה לה דה סיקה, "את לא רואה שהוא הומו ושהוא שוכב עם טרומן קפוטה (שכתב את התסריט)?"

באחד מביקוריו בבית משפחת דה סיקה, ראה קליפט שכריסטיאן, אז בן שנתיים, ישב על הסיר, מרוכז, וניסה לעשות את צרכיו. משועשע התיישב קליפט לצדו וכאשר כריסטיאן הקטן הצליח במשימתו, הוא העניק לו במתנה צעצוע - אונייה מעץ. כריסטיאן התרגש עד כדי כך, עד שמאותו יום הוא סירב להתיישב על הסיר שלא בנוכחותו של קליפט, שנאלץ לחזור לדירה במשך שבועיים, מדי יום.

אחדים מחבריו של האב, מספר דה סיקה, היו חביבים מעט פחות. באחת מנסיעותיו הרבות, עצר כריסטיאן לחופשה בת יומיים בלאס וגאס. כאשר הגיע לחדר שלו במלון והתכונן ללכת לישון, צילצל לפתע הטלפון. "כריסטיאן? כריסטיאן דה סיקה?" שאל קול עמוק וחרוך במבטא איטלקי כבד. היה זה קרלו גמבינו, ראש משפחת המאפיה המפורסמת. "אני הייתי חבר של אביך", אמר גמבינו. "אתה זקוק לזונות?"

"אה, לא, לא תודה, אני מאוד מודה לך", ענה דה סיקה.

"הייתי ידיד קרוב של אבא", המשיך גמבינו, "מחר בבוקר רד לקזינו, יש שם תחת שמך 5,000 דולר, תשחק, תהנה", אמר גמבינו. דה סיקה המבועת הודה לו מקרב לב וויתר על ההצעה.

השיחה מגמבינו היא עדות נוספת ליכולת של ויטוריו דה סיקה ליצור ולטפח קשרים נרחבים. בתו אמי סיפרה כי "הוא היה דמות צבעונית, קילל ללא הפסקה". הקסם האישי שלו כבש את כולם. גברים ונשים התאהבו בו וביניהם הסופר האמריקאי תורנטון וויילדר, שהעניק לו במתנה רישום בעיפרון של אמדאו מודיליאני. "היתה לו כריזמה שהצליחה להשתיק רחוב שלם", אומר בנו.

בזמן שצילם בנאפולי את סרטו זוכה האוסקר "אתמול, היום ומחר", היתה מהומה כזו ברחוב שלא ניתן היה לשמוע מלה מדבריהם של השחקנים. לבסוף נטל דה סיקה את המגאפון, לבוש כתמיד בבגדיו החגיגיים, וקרא בקול רם, "כאן ויטוריו דה סיקה המדבר אליכם. עלי לצלם סצנה לסרט הבא שלי עם הגברת סופיה לורן והאדון מרצ'לו מסטרויאני. אני זקוק לשלוש דקות של שקט בבקשה". הרחוב כולו השתתק. המצלמות צילמו. בסוף הסצנה נטל שוב דה סיקה את המגאפון לידיו, "תודה", הוא אמר בקול רועם, וכל האנשים ברחוב ענו לו ביחד, "בבקשה".

ויטוריו דה סיקה מת ב-13 בנובמבר 74', בבית חולים בעיירה קטנה ליד פאריס. כריסטיאן הספיק לראות אותו לפני מותו. הוא הופיע באותו ערב בהצגה במילאנו, ולאחר שאמו התקשרה אליו וסיפרה שאביו גוסס, הוא עלה על המטוס הראשון לצרפת. אחיו ואחותו נשארו בביתם, כי לא יכלו לראות את אביהם במצבו. "כמה שאני מצטער שאתם כל כך צעירים, אתה ומנואל", אמר לו אביו מעט לפני שעצם את עיניו. "תהיה קרוב לאמא, כריסטיאן, ותסתכל איזה תחת יפה יש לאחות ההיא". השניים המשיכו להתבדח, דמעות בעיניהם, במשך דקות ארוכות. הרופאים אמרו כי נותרו לו עוד כמה ימים שיעביר בסבל נורא, או עוד לילה אחד, אם יוזרק לו סם בשם פנטוטל. בני המשפחה החליטו לחסוך מדה סיקה סבל נוסף.

36 שנה לאחר מותו, עוצמת הגעגועים של כריסטיאן לאביו לא פחתה. "הוא הצליח להכניס את הטוב לסרטים שלו, את החמלה, זה הדבר הגדול ביותר בסרטים שלו", הוא אומר. "רבים יכולים לספר סיפור, לשחזר את העבר, לעשות תעלולים אקרובטיים עם המצלמה, אבל להצליח להכניס את החמלה לסיפור, לצלולויד, לתפוס את האהבה שבין הקהל לסיפור, להעביר מסר של אהבה, זה דבר מורכב ביותר והוא הצליח בזה ובקלות רבה. לא ראיתי אף אחד אחר שהצליח לעשות את זה באותה צורה.

"האנושיות שלו, זה הדבר שהכי הערכתי ושהכי חסר לי בו, במיוחד עכשיו כשאני כבר זקן ואני חי באיטליה שאני כבר לא מזהה, בעולם שאני כבר לא מזהה. מבחינה הומנית המצב גרוע יותר. תמיד היתה אופטימיות גדולה מזו שקיימת כיום. תחשבי, אם כל הטרגדיות של המאה העשרים היו מתרחשות היום, זה היה עוד יותר גרוע, לא? הדור של אבי כבר לא קיים, הם היו בולדוזרים אמיתיים. הם היו חזקים. והיום? העולם היום הוא הרבה יותר שביר".*


פשטות מרגשת עברו של דה סיקה כשחקן עממי היה מקור כוחו, אולם גם החולשה הגדולה שלו

ישנם במאים שדי למנות שמות של כמה מסרטיהם, כדי לציין את מידת חשיבותם בתולדות הקולנוע. ויטוריו דה סיקה היה אחד מהם. "מצחצחי הנעליים", "גונבי האופניים", "נס במילאנו" ו"אומברטו די", אינם רק רק אבני יסוד בהתפתחות הקולנוע אחרי מלחמת העולם השנייה, אלא הם זרקורים שטבועים עמוק בתוך הנפש האנושית ומאירים אותה זה יותר משישה עשורים.

בהשוואה לשני יוצרי הקולנוע הגדולים של איטליה באותה עת, קל למקם את דה סיקה במקום השלישי, אחרי לוקינו ויסקונטי ורוברטו רוסליני. אין ספק שוויסקונטי ("האדמה רועדת", "רוקו ואחיו", "הברדלס" ועוד), ורוסליני ("רומא עיר פרזות", "פאיזה", "גרמניה שנת אפס"), היו יוצרים תובעניים, מאתגרים ומרתקים יותר מדה סיקה. רוסליני לא היה רק מניח היסוד לקולנוע הקרוי נאו-ריאליסטי, אלא היה אבי הקולנוע המודרני בכללותו, שפרץ את הגבולות בין הקולנוע העלילתי לתיעודי ובין העשייה הקולנועית לחשיבה התיאורטית. הסתירות והניגודים, התנופה והיומרה, שאפיינה את יצירתו של ויסקונטי לכל אורכה, הפכו את המעקב אחר נפתוליה הרבים להרפתקה מפוארת.

על דה סיקה, כך נדמה, יש פחות מה לומר, אך האלם הזה אינו מפחית מחשיבות סרטיו המוקדמים והטובים ביותר. ישנם אזורים באנושיות המשותפת לכולנו שאינם זקוקים למלים כדי להתחבר אליהם, וסרטיו של דה סיקה בקעו מהזירה הזאת. פעמו בהם מודעות חברתית ומצפון פוליטי, אך בראש ובראשונה פרץ מהם רגש. הם היו ספוגים בפשטות, שאינה מנוגדת לתבונה או למורכבות, והיא עטפה אותנו וזיכתה אותנו ברגעים של זיכוך אנושי, שהם כה נדירים על בד הקולנוע ובחיינו בכלל.

המיקום של דה סיקה כשלישי ברשימה, נובע בין השאר מהתחושה שסיפורו הוא של דעיכה הדרגתית. סרטיו של דה סיקה מאמצע שנות ה-50, כגון "זהב נאפולי" ו"הגג", למרות איכותם, נפלו בחשיבותם מסרטיו המוקדמים יותר. רבים מהסרטים שביים בשנות ה-60 וה-70 היו זניחים, ולפעמים אפילו מביכים (כשדה סיקה יצר את "גונבי האופניים", מי היה מאמין שב-66' ישתף פעולה עם התסריטאי האמריקאי ניל סיימון ליצירת הקומדיה "בעקבות השועל" בכיכובו של פיטר סלרס? אם כי התוצאה היתה חביבה למדי).

הדעיכה אמנם כללה כמה שיאים כמו "שתי נשים" (שזיכה את סופיה לורן באוסקר), "אתמול, היום ומחר" ו"הגן של פינצי קונטיני" (ששניהם זכו באוסקרים לסרט הזר), אולם היא היתה חלק מהותי, אותנטי, מסיפורו של דה סיקה. ממש כפי שרוסליני עבר מסרטים ריאליסטיים למלודרמות בכיכובה של אשתו דאז, אינגריד ברגמן, ומשם לקולנוע דידקטי. וכמו שוויסקונטי עבר למלודרמות תקופתיות ולקולנוע בעל נפח אופראי יותר ויותר. זה היה חלק מהדרמה הפרטית של אותם במאים, בתוך הדרמה של התפתחות הקולנוע במחצית השנייה של המאה הקודמת.

אחרי הכל, דה סיקה היה שחקן פופולרי שהגיע מתוך הטעם העממי, ולמעשה לא זנח אותו מעולם. אם המפגש בין דה סיקה לניל סיימון היה המופרך ביותר בקריירה שלו, הרי מפגש הפסגה שהתקיים ב-59', בינו לרוסליני, היה הטבעי והנכון ביותר. רוסליני העניק לו את התפקיד הראשי בסרטו "הגנרל דלה רוברה", שהציג את סיפורו של נוכל קטן וחלקלק שהגרמנים כופים עליו לשתף עמם פעולה, כדי לחשוף את זהותו של אחד ממנהיגי המחתרת האנטי-נאצית. היכולת למצוא גדולה בנפש האנושית הקטנה לכאורה, ולגלות את מוקד האומץ, היתה נושא סרטו של רוסליני. דה סיקה, עם כל מה שהביא לסרט בהיותו סמל איטלקי, היה השחקן המושלם לדמות הנושאת את הבשורה הזאת.

אורי קליין



ויטוריו דה סיקה מימין עם סופיה לורן בצילומי 'נידוני אלטונה' ב-62'. גבר טיפוסי של המאה ה-19


כריסטיאן דה סיקה. תודה לאל שלא הקשבתי לאבא והתחלתי לעבוד מוקדם, אחרת הייתי גר ברחוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו