"הכלבים בריגה" מאת הנינג מנקל | הבלש המקטר - ספרים - הארץ

"הכלבים בריגה" מאת הנינג מנקל | הבלש המקטר

על אף כל האירועים המוגזמים שהנינג מנקל משית על גיבוריו, הוא מקפיד לעגן אותם בדמות אמינה, אנושית ואפשרית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הכלבים בריגה

הנינג מנקל. תירגמה משוודית: רות שפירא. הוצאה כנרת, זמורה-ביתן, 303 עמ', 89 שקלים

הספר הזה נפתח בהתקף חרדה. הגיבור מתעורר במיטתו וסבור שהוא עומד למות. כך, כבר מתחילתו מתבקשים הקוראים של "הכלבים בריגה", ספר מתח בהגדרה, לשאול את עצמם לאיזה מתח בדיוק הכוונה - זה שמייצרת עלילת הרצח הפתלתלה ומרובת התפניות, או שמא דווקא המתח הנפשי שבו שרוי הגיבור קורט ולאנדר.

ולאנדר הוא שוטר ותיק למדי במשטרת איסטד שבשוודיה, שעומד לפני משימת פענוח רצח מורכב. למרבה המזל, מי שנתקל בשני ספריו של הנינג מנקל, שכבר תורגמו לעברית, יודע שהוא אחד שמצליח להגיע להישגים מרשימים ולחזור הביתה בשלום, עם פציעה קלה אחת או שתיים אך בסך הכל בחתיכה אחת. כך זה היה ב"רוצחים ללא פנים" טורד המנוחה, וב"הסחת דעת" חסר הרחמים (שניהם בכנרת), אבל הפעם המפגש עם הבלש חושף ולאנדר מעוך ופגיע במיוחד, ובעיקר בודד מאוד.

אשתו עזבה אותו, די בקלות מבחינתה, בתו הלומדת באוניברסיטה בסטוקהולם הרחוקה מחבבת אותו באופן מוגבל ומשאירה אותו לדאוג לה מרחוק, אביו הצייר נרגן כתמיד וממשיך לנזוף בו על שבחר להיות שוטר, וחברים אין לו. אמנם הקולגות בתחנת המשטרה, ואפילו הבוס, הם אנשים טובי מזג וחרוצים, אבל עד גבול מסוים. שוודים כאלה כמו איקאה, נחמדים אבל עדיף שלא תשעין עליהם את כל כובד משקלך. נפש קרובה אחת היתה לו בתחנה, רידברג, אבל הוא מת, מותיר את ולאנדר לנהל אתו שיחות דמיוניות ולבקש את עצתו בתוך ראשו.

ולאנדר רק בן 43, וכבר מרגיש זקן. ממלא טוטו, אוכל רע, שותה יותר מדי, מקשיב לאופרות בפול ווליום לזוועת השכנים, וחושב ברצינות על פרישה. אולי עדיף לו בכלל להיות מנהל האבטחה של טרלבורגס גומיפבריק, במקום כל הכאב ראש הזה של המשטרה.

התקף החרדה, שמתחפש להתקף לב באמצע הלילה, הוא סימן לבאות. בספר הזה ולאנדר מפחד. ויש לו סיבות. הפעם הוא נזרק מחוץ למים, מחוץ למקום הבטוח שלו. שלוש גופות, שתיים בים ואחת על היבשה, משגרות אותו לבדו ללטוויה.

השנה היא 1991, פברואר. ברית המועצות תיכף תתפרק. קורט ולאנדר מגיע למדינה דהויה ומרופטת, שתנועת השחרור פועלת בה במסתרים, תחת מעקב בלתי פוסק של השלטונות ובסכנת חיים מתמדת. הוא נוחת בבירה ריגה, ונחשף למציאות שעד כה כלל לא עניינה אותו. וגם עכשיו הוא היה שמח ללכת הביתה.

בניגוד למסורת הכתיבה, שבה סופרים עושים תחקיר, נוברים בארכיונים, מראיינים עדים, מחפשים בגוגל וטסים לאתרי התרחשות העלילה כדי ללקט פרטי מציאות אותנטיים, הנינג מנקל לא טרח להוציא את השוטר שלו מהקונכייה שבה הוא חי. לוולאנדר שלו אין וגם לא היתה מודעות פוליטית, אין בו סקרנות גיאוגרפית, הוא לא איש של מסעות וגילויים וחוויות קיצוניות. גם ככה אין לו למי לספר. אותו מעניינים חיי אדם, אבל רק כשהם נגמרים באופן לא טבעי בגזרה שהוא ממונה עליה. והנה, דווקא אותו שלחו פתאום ללטוויה. כי הוא בכיר. אבל הוא לא יודע מה מחכה לו, וגם כשהוא מגיע ליעד, רב הנסתר בו על הגלוי. הכל זר ומוזר ואפלולי. הוא לא מבין את השפה, לא קולט ניואנסים וסאבטקסט והקשרים. והוא יודע שהוא לא יודע. והוא מפחד.

עד מהרה מצטרפת לפחד הסטנדרטי גם פרנויה. ואם אתה פרנואיד, זאת יודע כל פרנואיד, זה לא אומר שלא עוקבים אחריך. ואמנם, עד מהרה מתברר לוולאנדר שהוא לא רק נתון לחסדיהם של מארחיו, אלא גם למעקב צמוד. די שלומיאלי, אבל נחוש. הם אמורים לעבוד כצוות, הוא נקרא אליהם משוודיה כדי לסייע. נו, אז מה?

כצפוי, העסק רק הולך ומסתבך. ולאנדר מתקשה להבחין בין שחור לבין לבן, הכל אפור כהה מאוד. האינסטינקטים שהוא הביא אתו משוודיה מאותתים לו שהאמת קרובה אליו, אבל הוא מנוע מלגעת בה. הוא נסחף מחוץ למים הטריטוריאליים של השיטור אל מחוזות הריגול, שהוא לא בקי בהם. אל כוכי המחתרת, אל המאבקים האידיאולוגיים, אל שחיתויות שלטוניות ופשיעה מאורגנת בין-מדינתית. וגם כשנדמה שהוא נחלץ מהצרה שנקלע אליה והוא רשאי לקום וללכת, הוא יודע וגם אנחנו יודעים, שעליו לשוב אל המאפליה ולהציל את המצב, גם אם זה יעלה לו בחייו. כי מגיע לנו לדעת את האמת.

ונקבל אותה, כמובן. כי הנינג מנקל כותב ספרי מתח. והוא מציית היטב לחוקים, ומסחרר את קוראיו ומחריד אותם ומושך אותם באף, וזורע גופות ויורק דם ומביא אותם ואת גיבורו אל סף תהום, רק כדי לשלוף ברגע האחרון אל או שניים מתוך המכונה ולהחזיר את כולם הביתה בשלום. וזו נחמה מענגת ביותר. מגיע לנו הדובדבן הסמוי שהובטח לנו בז'אנר הזה מאז ומעולם - שהסדר יושב על כנו. כי אם לא, אז ניגש למדף אחר או פשוט נמשיך לקרוא עיתונים. ככל שזה בנאלי, כך זה מחמם את הלב. וכבונוס, מנקל גם מצנן לקוראים את הפה במלים סקנדינביות קרירות כמו קרח שנלעס. "הוא נסע במכונית לאוסטרלדן, ומשם המשיך עד סנדסקוגן ופנה מהכביש הראשי לקוסברגה" וזאת בשעה שעמיתו מרטינסון נסע לסנדהאמרן לחפש את קפטן אוסטרדל. או שמא היה זה סוודברג שנסע ללודרופ? או הנסון לנורשפינג? לא חשוב. הגיבור שלנו יטפל בכל הבעיות. כלומר, חוץ מאשר בבעיות של עצמו.

אל המתיקות המרגיעה של הסיום מתלווה איזו חמיצות. ולאנדר לא פוסע אל השקיעה, עטור זרים וחבוק בנערתו. הוא סתם חוזר לעוד יום במשרד. וזו גדולתו של הנינג מנקל. שעל אף כל הציעצוע והקיצוניות ההכרחיים והאירועים המוגזמים שהוא משית על גיבוריו, הוא מקפיד לעגן אותם בדמות אמינה, אנושית, אפשרית, מדופנת בפרטי ריאליה דקדקניים עד טרחניים. זהו גיבור שמצחצח שיניים, שמרחם על עצמו, שמתלונן על אבצס חדש בישבן, שטועה טעויות מרות, שנבעת למראה אקדחים ודם, שמתאהב כמו נער ושיוצא למשימה אובדנית בלי להודות בכך. קורט ולאנדר מחזיק על כתפיו את העלילה בכבוד, דווקא כי הוא לא מתבייש למות מפחד.

ואז הוא חוזר למולדתו, מקום שבו ירוק הוא ירוק והשעמום אוורירי כמו מרנג. וכמעט בן רגע נוחתת עליו אותה תחושת ריקנות מעופשת בבטן. אותה בדידות שמלווה אותו כמו ענן של אד הביל. שוב שוודיה. שוב בית ריק. שוב כאב ראש.

Hundarna I Riga \ Henning Mankell

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ