בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרוזים תושבי רמת הגולן, ששירתו בצבא הסורי, מעלים זכרונות ממלחחת ששת הימים

הם נלחמו נגד צה"ל. זה הסתיים בתבוסה. לאחר 43 שנות שתיקה מספרים לראשונה דרוזים תושבי רמת הגולן, ששירתו בצבא הסורי ב-1967, את זיכרונותיהם מהמלחמה

תגובות

צילום דיוקן שחור-לבן, של בחורה יפה בעלת עיניים כהות, הבהיר להאיל שרף כי המלחמה תמה. הוא הכיר את התמונה הזאת היטב וגם היום הוא זוכר בבהירות את עומק המבט שבעיניה. הוא חלף על פניה מאות פעמים בחודשים שקדמו למלחמה, כשעוד היתה מוצגת בחלון הראווה של הסטודיו לצילום ויוניוס, ליד התיכון שבו למד בעיר קונייטרה. אך באותו הערב של 10 ביוני 67', שבו ראה את התמונה בפעם האחרונה, היא היתה שלל המנצחים, קשורה אל חזיתו של ג'יפ צה"לי פתוח, ששעט מתוך ענן אבק אל כפר הולדתו עין קיניה.

כל חבריו לגדוד המשמר העממי, שהתגודדו במרכז הכפר, עוד האמינו שהדיווחים על התמוטטות קווי ההגנה כוזבים, וכמוהם השמועות על נפילת קונייטרה בידי צה"ל, והצבא הסורי יתעשת בשעות הקרובות ויטאטא את הכובש הציוני במורד הרמה. רק שרף הבין באותו הרגע את התמונה השלמה. הפורטרט שנבזז הבהיר לו שקונייטרה אכן נכבשה ושהמלחמה נגמרה בשבילם.

ערב המלחמה היה שרף תיכוניסט בן 17. כמרבית בני כיתתו הוא השתייך למשמר העממי של הצבא הסורי, גוף הדומה למשמר האזרחי או לגדנ"ע בישראל. במסגרת זו למד שרף פעמיים בשבוע בבית הספר את יסודות הקליעה למטרה ופרקים ראשונים בתורת החיילות. היו לו מדים, רובה FN בלגי ישן ורשימת משימות ברורות לשעת חירום. בעיתון המפלגה השלטת "אל-בעת'" פורסם חודש לפני המלחמה כי בשורות המשמר העממי 300 אלף חיילים המוכנים לקרב בכל רגע. במוצבי החזית בגולן היו פרושים ארבעה מגדודי המשמר.

המבוגרים יותר, ככל הגברים בסוריה, חויבו לשרת בצבא, ובכפרי הדרוזים ברמת הגולן עדיין מתגוררים יותר ממאה מבוגרי יחידותיו השונות. כיום הם נושאים תעודות זהות ישראליות, אך בתחילת יוני 67' הם היו אזרחים סורים נאמנים וככאלה לחמו בשורות הצבא שלהם נגד ישראל.

החיילים הסורים של רמת הגולן לא מדברים על חוויותיהם מהמלחמה. רובם לא סיפרו עליהן גם לחבריהם או לבני משפחתם, ובוודאי לא לאמצעי התקשורת, לחוקרים, או להיסטוריונים צבאיים. מיד לאחר כיבוש הגולן ובמשך שנות השבעים תוחקרו רבים מהם על ידי כוחות הביטחון הישראליים, אך תמלילי התחקירים עדיין חסויים וגם בהם, לדברי כמה מהחיילים המשוחררים, מסרו לחוקרים גרסאות חלקיות בלבד.

כמה סיבות הביאו אותם להקפיד על שתיקה ביחס לפרטי המלחמה. רבים מהם מרגישים עדיין הזדהות לאומית עזה עם סוריה ותיאור הקרבות נתפס בעיניהם כמידע סודי שעליו יש לשמור. אחדים חוששים כי גילוי חלקם במלחמה יעורר זעם או רגשות נקם בקרב משפחות שכולות או פצועים ישראלים. סיבה נוספת ומשמעותית עוד יותר מציג פעיל זכויות האדם תושב מג'דל שמס, סלמאן פח'ר א-דין, שהיה בזמן המלחמה רק בן 12, אך חקר אותה רבות בשנים האחרונות. לדבריו, "אלה גברים שהפסידו במלחמה. הם גדלו בחברה המבוססת על כבוד ועל גבורה בשדה הקרב ולכן הפסד כזה הוא בלתי נתפס מבחינתם. עד היום הם מתקשים להכיר בו ולהתמודד עם תוצאותיו".

תחילת המלחמה

"כרוב תושבי הכפר, הייתי עסוק בריסוס מטע התפוחים של המשפחה כשמטוסים ישראליים הגיעו פתאום באמצע הצהריים, בגובה נמוך מכיוון מערב", מספר שרף על האות שבישר את תחילת המלחמה על הגולן. "שעת האפס! שעת האפס!" צעק אליו חבר מגדוד המשמר העממי בעודם רצים בחזרה אל הכפר. "היינו מוכנים למלחמה ולכל אחד היה תפקיד מוגדר", הוא מספר. "המורל שלנו היה גבוה והיינו בטוחים שהצבא הסורי ינצח במלחמה ומהר. אבל חששנו שהמלחמה תשבש את החיים הסדירים ולכן הכנו צידה של אוכל ומים שתספיק לנו אפילו לכמה חודשים. ייבשנו בשר במלח והכנו ריבות מהפירות. ככה יכולנו להישאר במצור אפילו תקופה ארוכה".

כמובן שגם חיילי הצבא הסדיר התכוננו למלחמה. בזמן הכוננות, שהחלה כמה שבועות קודם לכן, גויסו כוחות מילואים. מחסני חירום נפתחו, מנות קרב רועננו ויחידות סדירות הפסיקו את שגרת האימונים ונשלחו לתגבר את מגיני הגולן. אחת מהן היתה יחידתו של נור א-דין מרעי, תושב מג'דל שמס, שהתגייס ב-65' לכוחות הקומנדו של חטיבה 5 הסורית. מסלול ההכשרה שלו ביחידה נמשך שנה ושבעה חודשים. בסיומם הוא קיבל דרגת רב"ט ואת הפיקוד על כיתה ובה 11 חיילים. הם היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב חדישים בעלי קת ברזל מתקפלת, שהתאימה לדבריו בעיקר ללחימה בשטח בנוי וביעדים מבוצרים. מרעי מספר שכלי הנשק הקצרים היוו מושא לקנאתם של חיילי המפקדה והעורף.

בכיתת הקומנדו שלו היו גם מקלען, רגם, נושא רימונים, וחיילים שהתמחו בכלי נשק ייחודיים. כלי הרכב שלהם היה משוריין רוסי עם זחלים מסוג 50-BTR, שדגמים מתקדמים שלו משמשים את הצבא הסורי עד היום. הוא מספר שהמורל ביחידה שלו בתקופת ההמתנה למלחמה היה גבוה ושהיחסים בין החיילים הזוטרים למפקדים היו טובים ופתוחים בהשוואה ליחידות אחרות בצבא. שבועיים לפני המלחמה הם הפסיקו סדרת אימונים ליד דמשק ונשלחו עם כל חיילי החטיבה ככוח תגבור לרמת הגולן. הציבו אותם בתל פארס, לא הרחק מהעיר קונייטרה.

"ישבנו במבנים בתוך המוצב ופתאום שמענו רעש אדיר של מטוסים בשמים", הוא מספר על המתקפה שהקפיצה גם את שרף וחבריו. "רצנו החוצה ועלינו לעמדות הגבוהות שמסביב למוצב. ראינו שאלה מטוסים ישראליים שטסים לכיוון סוריה. הם חלפו מעלינו בגובה נמוך. תותחי הנ"מ מהתל וממוצבים אחרים באזור התחילו לירות אליהם, אבל אף אחד לא פגע. לא היינו מוכנים. אני זוכר שאחרי שהם עברו, נשארתי לשבת על סוללת העפר ולדבר עם החיילים שלי ועם מפקדים אחרים. תהינו אם תתחיל מלחמה. החיילים שלי היו צעירים יחסית, לא יותר משנה וחצי בצבא, והם רצו מאוד להשתתף במלחמה. לא היה להם כל חשש מהצבא הישראלי. קציני המודיעין סיפרו שהישראלים הם לא יותר מכנופיה של פורעי חוק, שהצבא שלהם חלש ושאין לו שום יכולת. האמנו להם וכל הזמן אמרנו לחיילים שלנו שאם רק נזרוק אבן מהגולן, הישראלים יברחו ונשחרר את כל פלסטין. חיכינו לרגע הזה והיינו מאושרים שהכבוד הזה יפול בחלקנו".

כל החיילים הסורים לשעבר, שרואיינו לכתבה, אומרים שהערכות המודיעין הסוריות בטרם המלחמה היו "מנותקות לחלוטין מהמציאות". הם מספרים כי בתדריכים שניתנו להם לא הוצגה אף פעם יכולתו האמיתית של צה"ל. הם לא הכירו את כלי הנשק או את היחידות שלו. הם לא ידעו את סדר הכוחות שניצב מולם ואת מיקומם. הם טוענים, כי בתדריכים נשמעו בעיקר סיסמאות על עוצמתו של הצבא הסורי והבטחות על כיבושיו העתידיים. עד היום קצתם מעלים טענות קשות נגד הקצונה הבכירה בסוריה שלבטח ידעה יותר. מרעי טוען כי "הם ידעו על עסקות הנשק המסיביות שעשתה ישראל לפני המלחמה, בעיקר עם צרפת. כל העולם ידע על זה חוץ מאיתנו".

מרעי מספר כי לאחר המלחמה בא חאפז אל-אסד, שהיה שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, בראש משלחת קצינים בכירים לביקור ביחידתו. לדבריו, בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, הקצינים הבכירים היו פתוחים לשמיעת ביקורת על תפקודם: "לפני הפגישה אמר לי קצין בכיר תושב עין קיניה שלא אפחד לשאול את כל השאלות שיש לי. כשהגיע תורי לדבר, נעמדתי ושאלתי את אסד בפשטות 'למה הפסדנו במלחמה?' העליתי שאלות על המודיעין שהיה חסר ועל פקודות שהובילו להפסד. אסד שמע את הדברים בקשב רב מאוד. אחר כך הוא הודה שנעשו הרבה טעויות".

גם שרף טוען, כי היום כבר ברור לו שקציני הצבא הבכירים ידעו על עוצמתה הצבאית של ישראל. לדבריו הוא מצא הוכחות בעיתונים סוריים ושמע עדויות כי "הם ידעו על התמיכה האמריקאית, על הנשק הצרפתי הרב שזרם ויכלו להעריך נכון את כוחה של ישראל לקראת המלחמה. אולי הם אפילו הסתירו בכוונה את מה שידעו מהאזרחים ומהחיילים הזוטרים. לממשל הסורי, שהיה חלש מאוד באותה התקופה, היה אינטרס לגרום לנו תחושת ביטחון. לכן האווירה לפני המלחמה היתה אופורית.

"אף אחד לא באמת מפחד ממלחמה, כי אם היו מפחדים היו מונעים אותה. ברוב המקרים אנשים ששים לצאת למלחמה, בגלל זה תמיד ישנם אחוזי גיוס כל כך גדולים במצבים של כוננות. אם אנשים היו מודעים לפערי הכוחות, אולי הם לא היו שמחים כל כך לצאת אל הקרב. זה היה מוביל לחוסר יציבות בכל סוריה ושלטון מפלגת הבעת', שהיה אז צעיר וחלש מאוד, היה חייב לייצר תחושה של כוח ולכידות. לכן הם הסתירו מאיתנו את האמת".

גם פח'ר א-דין מצביע על סיבות פוליטיות שהביאו לחולשתו היחסית של הפיקוד הצבאי: "מפקד הגזרה הצפונית של סוריה, נור א-דין קאניש, היה הקצין היחיד בכל צמרת הפיקוד שטיפס בדרך מקובלת בסולם הדרגות עד שהגיע לדרגה מקבילה לאלוף בצבא הישראלי. הוא נלחם כסרן בקרב בתאופיק ב-60', אבל לא היתה לו כל השפעה ב-67'. בגלל תפקידו הוא נשאר בלטקיה לאבטח את הגזרה הצפונית. כמעט כל שאר הקצינים הבכירים בסוריה בתקופה ההיא צמחו רק בעקבות מהפכות וקשרים שלטוניים".

פח'ר א-דין טוען כי מפקד החזית אחמד אל-מיר, למשל, הגיע בשירותו הצבאי לדרגת סרן בלבד. הוא קיבל דרגת קולונל בזכות חלקו בהגנה על המשטר בעת ניסיון הפיכה, וכעבור זמן לא רב התמנה לפקד על החזית. לדברי פח'ר א-דין, "ההפיכות הצבאיות שעברו על סוריה ברצף מתחילת שנות השישים גילחו את כל שכבות הפיקוד הבכירות של הצבא, עד שנשארו בו מפקדים בני 23 בלבד. וכך הקצונה הבכירה, שהיתה בעלת ניסיון בלחימה מול ישראל, עוד ממלחמת 48', הודחה הרבה לפני התבוסה ב-67'".

הפיאסקו הסורי

צה"ל פתח את מלחמת ששת הימים בתקיפת שדות התעופה של מצרים בבוקר ה-5 ביוני. על פי דיווחי המודיעין המצרי, ידיעות על המתקפה הועברו מיד למטה חיל האוויר הסורי ולמפקדו חאפז אל-אסד. בזיכרונותיהם כתבו מנהיגי מצרים, כי ההיגיון הצבאי שלהם הניח שחיל האוויר הסורי ינצל את היעדרות המטוסים הישראליים מהזירה כדי לתקוף את שדות התעופה שיישארו בלי הגנה. על פי הסכמי ההגנה ההדדיים שנחתמו בין שתי המדינות, כך היתה סוריה צריכה לנהוג. עד היום לא נתנה סוריה הרשמית הסברים לעובדה שחיל האוויר שלה הגיב רק כעבור שש שעות, לאחר שהמטוסים הישראליים כבר חזרו לבסיסיהם, תודלקו וחומשו מחדש.

בשעות הצהריים של ה-5 ביוני תקף להק קטן של מטוסים סוריים מתקני נפט בנמל חיפה ואת שדה התעופה של מגידו. שתי התקיפות לא היו מוצלחות. הנזק שגרמו הטייסים הסורים היה מינורי וחיל האוויר הישראלי הצליח להדוף את המתקפה בתוך זמן קצר. ארבעה מטוסים סוריים הופלו בקרב. כשעה לאחר מכן יצאו מטוסי ישראל לתקיפת שדות תעופה בירדן, סוריה ועיראק. בחמש הגיחות נגד סוריה הושמדו לפחות 57 מטוסים, רובם על הקרקע. הם היוו שני שלישים מהכוח האווירי של המדינה.

עד היום מתייחסים מבקרי שלטון הבעת' אל התקיפה האווירית הכושלת כמס שאותו שילם אסד האב בחוסר התלהבות, רק בגלל הסכמי ההגנה ההדדיים עם מצרים. הם טוענים כי היעדים לתקיפה לא היו ברורים וכי המפות שניתנו לטייסים לא היו רלוונטיות כלל. לטענתם, הכישלון רק סיפק לישראל תירוץ למתקפת הנגד על שדות התעופה בסוריה.

אך הפיאסקו של הצבא הסורי היה גדול יותר במתקפת הנפל של היום שלמחרת. ט', תושב אחד הכפרים הדרוזים בגולן, שירת במלחמה כקצין תצפית ארטילרי בחטיבה 12 הסורית, שהיתה ממוקמת בצפון הגולן. הוא היה אחד הקצינים שטיווחו כמה מ-265 קני התותחים אל שטח ישראל במסגרת המתקפה הקרקעית היחידה של סוריה במלחמה. ט' לא מוכן לחשוף את זהותו מחשש שמא תיפגע קצבת הזקנה שהוא מקבל מהביטוח הלאומי; זאת בגלל התיקון המוצע לחוק הביטוח הלאומי, שנועד למנוע תשלום קצבאות לבני משפחות מחבלים או אנשים שהיו מעורבים בפעילות איבה נגד ישראל.

לדברי ט', לאחר תקיפת מטוסי ישראל ביום הראשון למלחמה הוא נקרא לפגישה דחופה במפקדת האוגדה בקונייטרה. קציני המטה של האוגדה העלו הצעות לתגובה ראויה, "אך הפקודות הגיעו ישירות מדמשק", הוא טוען. "לנו היו תוכניות הגנה בלבד. מעבר למפות שנועדו לטיווח ארטילרי, לא היו לנו שום אמצעים מודיעיניים שיכלו לסייע במתקפה על ישראל. מהמפקדה בדמשק הודיעו שיש לבצע התקפה מוגבלת, כך הם כינו אותה והסבירו שהכוונה למחטף קרקעי קטן, כדי לאיים על ישראל שלא תמשיך בתוקפנות שלה.

"למחרת בבוקר יצאתי מוקדם עם רכב הסיור שלי מבסיס קלעה לכיוון הגבול. היתה התרגשות גדולה לקראת הפעולה. עברתי על פני חלק מהכוחות שהיו מתוכננים להשתתף. כוחות הרגלים היו מרוכזים באזור צומת זעורה, הטנקים כבר היו מוכנים באזור הבניאס. בזעורה ראיתי את החיילים באור זריחה. עד היום אני זוכר את הפרצופים שלהם. בצבא הסורי, המשמעת היתה נוקשה ונשמר בהקפדה המרחק בין קצינים לחיילים. אבל אחד מהחיילים ביקש ממני סיגריה. נתתי לו בלי היסוס ובירכתי אותו לקראת הקרב. הם היו ממש ילדים והיו נרגשים מאוד. הם לא ידעו שבעוד כמה שעות רבים מהם ילכו אל מותם. משם המשכתי לעמדות גבוהות יותר באזור הגבול, כדי שאוכל לצפות ולסייע בארטילריה. עוד לפני שהם פתחו בתנועה, התחלנו להמטיר אש על שאר ישוב, קיבוץ דן ועל דפנה. הטיווח היה קל. המטרות כבר היו מוכרות היטב לתותחנים שלנו".

הכוח הסורי, שמנה שני גדודי חי"ר מלווים בתשעה טנקים מיושנים, יצא מאזור הכפר בניאס אל שטח ישראל. ט' מספר כי חלק גדול מהקרב היה מוסתר מעיניו בגלל הצמחייה ובגלל תוואי השטח, אך הוא זוכר היטב את קריאות החיילים בקשר. "שמענו אותם מדווחים על הירי, ואז שמענו דיווחים שהם נתקלים באש ישראלית חזקה. בשלב הראשון לא היו לנו הרבה נפגעים אבל בתוך פחות מחצי שעה הגיעו המטוסים הישראליים. הם ירו על הכוח שלנו בלי כל בעיה. הם עשו בשמים ככל שעולה על רוחם והחיילים שלנו נשארו למטה חשופים כמו ברווזים במטווח. הם לא יכלו להתגונן בלי סיוע אווירי. תותחי הנ"מ מהמוצבים הקרובים הגיבו באש, אבל היא לא היתה אפקטיבית. מהר מאוד הושמדו כמה מהטנקים שלנו. מהמקום שבו הייתי ראיתי בעירה של חמישה כלים. עשן השריפה וההפגזות מילא את האוויר".

ההתקפה הסורית הסתיימה בתבוסה צורמת. שישה טנקי 34-T הושמדו וכמאתיים לוחמים סורים נהרגו. ט', שחזר למפקדת החטיבה, מספר כי החיילים שהצליחו להיחלץ מהתופת נסו בחזרה אל הגולן. הוא פגש אחר כך כמה מהפצועים בבית החולים בקונייטרה. שם, לטענתו, לא נעשה רישום של שמות ההרוגים, תיעוד מהלכי הקרב או תהליך של הפקת לקחים. "קציני שלישות של האוגדה נעלמו אחרי התקפת המטוסים הראשונה. ביומיים הראשונים למלחמה, קציני מטה סיפרו שהם נקראים לפגישות דחופות בדמשק ונסעו לשם עם הריהוט המשרדי והשטיחים. הבלגן היה כל כך גדול עד שהמושל הצבאי של קונייטרה, עבד אל-חלים חדאם, איים שמי שיעזוב את העיר יוצא להורג".

את היומיים הבאים העבירו החיילים הסורים בגולן בהמתנה דרוכה, כשהם נתונים להתקפות מטוסים ואש ארטילריה ישראלית. אבו נאוראס מהכפר מסעדה היה מקלען נ"מ במוצב עין סומסום שעל חורבותיו ניצב היום מושב קדמת צבי. הוא ירה אל המטוסים הישראליים שתקפו את הגולן בעשרות גיחות באותם ימים. הוא אינו מוכן לספר אם ובכמה מטוסים ישראליים פגע, אך הוא מעיד כי התקיפות היו כה עזות עד שבאחת מהן לא היה לו זמן להחליף קנה במקלע הנ"מ, כפי שהיה עליו לעשות על פי התרגולת. בקצב האש הרצחני שירה בלי הפסקה הקנה הותך מרוב חום והתכופף. המקלע, מספר אבו נאוראס, יצא משימוש.

אבו ג'בל פאיז ממג'דל שמס מספר שהיה נהג משאית בחיל הקשר הסורי. הוא הוצב עם הרכב שלו במפקדה של אחת מאוגדות הסיוע, ליד קונייטרה. במשך כל ימי המלחמה הוא האזין בקשר ללוחמים שקראו לעזרה ממוצבי החזית שספגו אש ארטילרית. תפקידם של הקצינים והקשרים, שישבו בחלק האחורי של המשאית שלו, היה להעביר את תשדורות המוצבים למפקדה העליונה בדמשק. הוא עוד זוכר את מצב הרוח הירוד שלהם ואת האווירה העכורה במוצבי החזית שהשתקפה ברשתות הקשר. לדבריו, חוסר היכולת להגיב על ההתקפות האוויריות של ישראל הכניס רבים מהם לדיכאון.

גם האוכלוסייה האזרחית בגולן סבלה רבות מתקיפות המטוסים והארטילריה הישראלית בימי המלחמה שקדמו לכיבוש. לדברי אחדים מהעדים, פגזים ישראליים נורו לתוך יישובים ובקרבתם עד שתושבים החלו לנוס מבתיהם. שרף זוכר איך לאחר יומיים או שלושה של הפגזות ארטילריות ותקיפות מטוסים הוא יצא להתאוורר מחוץ לכפר. "זה היה בשעת ערב, אחרי שהתותחים השתתקו. ישבתי על גבעה מבודדת ופתאום ראיתי כפרי אחד, שבא ברגל מכיוון היישוב זעורה. היו לו כמה פרות וחמור עמוס שקים מבד. על הכתף היה לו נשק, רובה צרפתי או בריטי ישן. שאלתי אותו לאן הוא הולך, הוא לא ענה ורק הסתכל עלי במבט מושפל. הבנתי שהוא בורח מהכפר. שאלתי אותו אם עדיף לו להיות פליט ולשבת באוהל כמו פלסטיני, או להישאר ולהילחם על הבית. הוא הסתכל עלי ולא אמר מלה. אחר כך הוא הוריד את העיניים והמשיך ללכת".

 קונייטרה, 2010. מימין, במדי הצבא הסורי: ארבעה דרוזים מן הגולן שעדיין חוששים להזדהות בשמותיהם (צילומי רפרודוקציה: ג'לאל מרעי)

חטיבה 5 יורדת לירדן

דיווחים על המפלה של צבאות מצרים וירדן החלו לזרום לרמת הגולן. החיילים הסורים מספרים כי רדיו דמשק שידר מדי פעם ידיעות על כיבוש יישובים ישראליים בידי כוחותיו ולכן עוד נשמרה מידה של אופטימיות בחזית. מפקד כיתת הקומנדו, נור א-דין מרעי, מספר כי ביום השלישי למלחמה הוא נקרא ביחד עם סגל היחידה אל מפקד חטיבה 5. "הוא עידכן אותנו במתרחש בשאר הזירות. היינו המומים מההישגים של הצבא הישראלי. ואז הוא אמר שהחטיבה תצא למחרת לירדן, כדי לעזור בהגנה על ירושלים. המפקד שלנו, עבד אל-רחמן דרדרי, טען שהמודיעין הסורי לא האמין כי ביכולתה של ישראל לעלות ולכבוש את הגולן ואפילו סיפר ששמע בעצמו ברדיו את משה דיין מסביר למה ישראל לא תתקוף קרקעית. לכן, לדבריו של דרדרי, הפיקוד העליון החליט לוותר עלינו בשלב הזה של המלחמה, כדי לעזור לירדנים. שמחנו שקיבלנו משימה כל כך חשובה".

מרעי מספר שחטיבתו יצאה בבוקר ה-8 ביוני לירדן, כחלק מכוח סורי שמנה 5,000 לוחמים. "הגענו לפנות ערב לאזור עמאן והקמנו מחנה. שם קיבלנו את הבשורה שירושלים כבר נכבשה על ידי ישראל. אבל המורל שלנו עוד היה גבוה, כי המפקדים הבטיחו שלמחרת יגיעו גם כוחות עיראקיים ואפילו כוחות מצריים שיעזרו לשחרר את העיר. בזמן ההמתנה התאמנו ולמדנו ממפות על אזורי הקרבות שמתוכננים לנו. המפקדים פגשו את הקצינים הירדנים ושאר כוחות העזר הערביים שהתחילו להגיע לאזור עמאן. אחרי יומיים של הכנות והמתנה הודיע המפקד דרדרי שהמתקפה מבוטלת. הוא אמר שבלי חיפוי של מטוסים הוא לא רוצה להכניס את הכוח למלחמה, מחשש שיהיו יותר מדי הרוגים. הוא אמר שאם ישראל שולטת באוויר, המלחמה למעשה כבר הוכרעה ולכן סירב להמשיך בהכנות. התחלנו לעלות בחזרה לכיוון סוריה. היתה שמועה שהישראלים ינסו לכבוש את דמשק דרך ירדן, אז אותנו שלחו להגן על החלק הדרומי של המדינה. לא ידענו מה מתרחש באותו השלב בגולן".

גם סעיד ספדי מהכפר מסעדה מספר כי באחד מימי המלחמה הוא נאלץ לעזוב במפתיע את הגולן. ביוני 67' הוא היה חייל עם ותק של פחות מחצי שנה בצבא. הוא שירת בבסיס ליד קונייטרה, ובימים שקדמו למלחמה נשלחו חיילי הפלוגה שלו למוצבים סוריים לתגבר את השומרים בעמדות. "היינו צעירים ולא כל כך סמכו עלינו כלוחמים, אז קיבלנו את המשימות הכי פשוטות", הוא אומר.

למחרת מתקפת הנפל של הצבא הסורי נאספו חיילי הפלוגה של ספדי מהמוצבים השונים ורוכזו שוב בבסיסם ליד קונייטרה. "שם הודיעו לנו שאנחנו עוזבים את הגולן ויוצאים להגן על דמשק. הרגשנו שזאת משימה חשובה, אבל הבענו תרעומת על כך שאנחנו נוטשים את הגולן שכבר היה מותקף". ספדי מספר שהוא וחבריו הטירונים הפצירו במפקדיהם שיתירו להם להצטרף אל הלוחמים הוותיקים במוצבים הקדמיים, "אך המפקדים אמרו שאנחנו צעירים מדי ולא מספיק מאומנים למלחמה. בנוסף, הם טענו כי בשל שליטתם המוחלטת של הישראלים באוויר, לא ניתן יהיה לתגבר את מוצבי החזית, שהיו כבר מנותקים לגמרי מהעורף". ספדי מספר כי ההפסד במלחמה השפיע על חבריו באופן כואב ואישי. "הם לא סמכו יותר על המפקדים שלקחו אותנו לשמור על דמשק במקום להגן על הגולן ועל הבתים שלנו".

לעדותו של מרעי על תנועת חטיבה 5 הסורית מהגולן לעזרת הצבא הירדני אין תמיכה ביומני המבצעים או במסמכי צבאות ערב שהתפרסמו עד כה. ביומני המטכ"ל הירדני קיימים דיווחים על חטיבה סורית שהיתה אמורה להחליף את חטיבה 40 הירדנית בצפון השומרון, כדי שזאת תתפנה להגן על יריחו. חטיבה 40 הירדנית אכן עברה בשלב מתקדם של הלחימה לאזור יריחו, אך אין פרטים על חטיבה סורית שתפסה את מקומה. גם לעדותו של ספדי על כך שיחידתו עזבה את הגולן כדי להגן על דמשק בעיצומה של המלחמה אין תימוכין במסמכים שנפלו שלל.

ייתכן שעדויות מסוג זה, כאחרות שניתנו לכתבה זו, אינן מדויקות לגמרי ונועדו להמעיט מחלקם של המרואיינים במלחמה. גם לפרטים אחרים שהציגו המרואיינים לא נמצאו תמיד עדויות והצלבות במחקרים שהתפרסמו, או במסמכי הצבא הסורי שנחשפו במשך השנים. ט' מסביר כי ייתכן שהפקודות המבולבלות וחוסר השליטה הכללי הוציאו באמת כמה יחידות לוחמות מן הגולן. את הפערים האחרים הוא מסביר בחוסר מסמכים ועדויות כתובות. "בסוריה לא נעשה כל איסוף מידע לאחר המלחמה. אין ספרי היסטוריה ואלבומי ניצחון כמו שנוצרו בישראל. זו היתה תבוסה מרה שכולם העדיפו לשכוח. קצינים מהפיקוד הבכיר עשו המון טעויות ואחרי המלחמה עיקר עיסוקם היה בהסתרתן. מי שהצליח נשאר בצבא וטיפס למעלה, מי שלא, הודח. כך שעד היום לא התפרסמו בסוריה מחקרים עם עובדות אמינות שאפשר לעמת עם זיכרון האנשים שחוו ועדיין ממשיכים לחיות את המלחמה ההיא".

גם פח'ר א-דין טוען כי "רבות מהעדויות אינן שלמות בשל חוסר בנראטיב כתוב על קורות המלחמה מן הצד הסורי". אך לדעתו, "ייתכן שגם הזמן עשה את שלו וכעבור יותר מארבעים שנה זיכרון החיילים הסורים חלקי ורווי חורים. גם ההדחקה והשתיקה ארוכות השנים מן הסתם תרמו את שלהן. כל אחד מהם הלך מהמלחמה עם סיפור בראש, סיפור שנבנה מתוך החוויות הפרטיות שלו ואליו התווספו נפח ומשמעות עם השנים. רוב החיילים לא חלקו את הסיפור הפרטי שלהם מעולם, ולא היתה להם דרך לאמת או לשלול את פרטי הזיכרון שהצטברו".

המתקפה הישראלית

"מהיום הראשון של המלחמה הבנו שמשהו לא טוב קורה", מספר האיל שרף. "היינו בטוחים שהמלחמה תתחיל בהתקפה שלנו על ישראל. והנה, במקום לקבל פקודה להסתער, שלחנו את המשפחות למג'דל שמס ואנחנו, חיילי המשמר העממי, קיבלנו הנחיות ברורות להישאר בבתים. התפלאנו שהחיילים שלנו לא יוצאים למתקפה, אבל ההנחיה להישאר בבתים נראתה לנו הגיונית, בעיקר כי אמרו לנו שהיא נועדה להימנע מגורל דומה לזה של הפלסטינים. זאת אומרת שבכל מקרה, גם אם המלחמה לא תצליח, התבקשנו להישאר ולשמור על היישובים עצמם.

"ביום הרביעי של המלחמה, שהיה יום שישי, שמענו ברדיו שמתקיימת ישיבה במועצת הביטחון של האו"ם. אז שמענו בפעם הראשונה שישראל כבשה את סיני ואת הגדה המערבית. זה היה הלם בשבילנו. אבל שמענו שהוסכם על הפסקת אש והיינו רגועים בשלב הזה לגבי עתידנו. למחרת בבוקר התעוררנו שוב לקול הפגזים ותקיפות המטוסים הישראליים".

המתקפה על הגולן החלה בבוקר ה-9 ביוני. קדמה לה הרעשה ארטילרית כבדה שנמשכה כשלוש שעות. להערכת הסורים, ביצע חיל האוויר הישראלי באותו פרק זמן יותר מאלף תקיפות של מטרות על הקרקע. כוחות היבשה החלו לעלות על רמת הגולן בחמישה צירים, כשמאמציו העיקריים של צה"ל מושקעים בכוח ההבקעה הצפוני שפעל באזור שבו תקפו כוחות סוריים ארבעה ימים קודם לכן. שני הקרבות המרים והידועים ביותר בנראטיב המלחמה הישראלי התרחשו בגזרה הקרובה, הקרב על תל פח'ר והקרב על המוצבים קלעה וזעורה. גם בזיכרונם של החיילים הסורים תופסים שני קרבות אלה מקום מרכזי, ובשני הצדדים הם מוזכרים בעיקר כזירות של לחימה עזה תוך מעשי גבורה עילאיים מצד הלוחמים.

תחת שלטון הבעת' בסוריה נאסר לציין את מוצאו או עדתו של לוחם בצבא, ולכן החיילים הסורים של הגולן נבוכים קצת כשהם מספרים כי על מוצב תל פח'ר פיקד קצין דרוזי, ורומזים כי כנראה משום כך היתה התנגדות חייליו לצבא הישראלי חזקה יותר מאשר במוצבים אחרים. לטענת ט', הלחימה בתל פח'ר היתה עזה יותר כי לחיילי המוצב לא היה רכב מילוט, וברגע שכוחות צה"ל איגפו אותם וסגרו עליהם ממזרח לא נותרה להם ברירה אלא להילחם עד הכדור האחרון. אבו ג'בל פאיז עוד זוכר את קולות החיילים מתל פח'ר ותל עזיזיאת הקרוב, שזעקו בקשר לתגבורת. "שמענו ברקע את היריות וההפגזות שהם עברו ולא היה לנו מה לומר או להבטיח להם. הם המשיכו להילחם כמו אריות עד שלא יכלו יותר".

החיילים הסורים מספרים כי בתל עזיזיאת התנהלו קרבות מרים מאוד, דווקא מתוך מוטיבציה גדולה של החיילים. על פי רבים מתושבי האזור, מפקד המוצב החליט לסגת, אבל החיילים סירבו. הם ירו בו והמשיכו להילחם עד שחוסלו באש טנקים ישראליים.

האיל שרף מספר, כי למחרת הקרב הוא יצא מעין קיניה עם מזון לקרובי משפחתו במג'דל שמס. "הלכתי דרך ההרים ולקחתי את הרובה להגנה עצמית. בדרך פגשתי שלושה חיילים סורים חמושים. הם סיפרו שהצליחו לברוח מהתופת במוצב תל פח'ר, בזחילה דרך התעלות וגדרות התיל. ישבנו בצל העצים של אחד המטעים ודיברנו. הם סיפרו לי על הקרב הקשה ואמרו שנלחמו עד שהמפקד שלהם נהרג ולא יכלו לעמוד יותר בהתקפה הישראלית. הם סיפרו שבמקום יש הרבה הרוגים ושכמה מהם נקברו תחת ההריסות בגלל הפגזות המטוסים. הם אמרו שייתכן שנשארו עוד כמה חיילים חיים במוצב.

"הם אמרו שלא האמינו שהצבא הישראלי יתקוף את המוצב מכיוון מערב (הצד התלול יותר של התל), וכי בשלבים הראשונים של הקרב היתה להם שליטה מוחלטת בעניינים, אבל הסבירו שבלי סיוע אווירי או תגבורת לא יכלו לעמוד יותר מול המתקפה וכשלא היתה להם ברירה ברחו. כשסיפרתי להם שאני מודאג מגורלם של שני אחי שמשרתים בצבא, הם בירכו אותי ואמרו שהלוואי שיעזור לאחי מי שעזר להם לצאת בחיים. הם התכוונו כמובן רק לאלוהים. אחר כך הם התנצלו שקטפו שזיפים מהמטעים של הכפר וסיפרו שהיו רעבים. הסברתי להם איך להמשיך לעומק סוריה בדרך הבטוחה ביותר".

החיילים הסורים מספרים כי גם בקרב על קלעה ההתנגדות היתה עזה יחסית, בשל גבורתו של מפקד המוצב. שמו היה נאוראס טה. לדבריהם, טה נפצע מיד בתחילת הלחימה מפגז ישראלי אך המשיך להילחם ולפקד על לוחמיו עד שמת. המיתוס הסורי מספר כי בפעם האחרונה שקולו נשמע ברשת הקשר ביקש טה סיוע ארטילרי וכי מלותיו האחרונות היו "כל מה שנשאר לי זה לעצור את הטנקים הישראליים עם הבשר". לאחר המלחמה הועלה טה לדרגת סרן ומחזור הפנימייה הצבאית של אותה השנה בסוריה נקרא על שמו. גם בנו בכורו של מקלען הנ"מ, אבו נאוראס, נקרא כך להנצחת מפקדו האהוב של אביו.

בסוף היום הראשון למתקפה חדרו רק כוחות ישראליים מעטים לשטח רמת הגולן, אך לאחר ארבעה ימים של תקיפות מטוסים וארטילריה הצבא הסורי היה כמעט מפורר. המתקפה הקרקעית הפתיעה את החיילים הסורים והבהלה וחוסר הוודאות השתלטו באותו הלילה על קווי החזית. מערכת הקשר קרסה, פקודות לא הגיעו למוצבים. על הספקת מזון, תחמושת או פינוי פצועים, בכלל לא היה עם מי לדבר. רבים מהמפקדים נטשו ברכב את העמדות, קבוצות מבודדות של לוחמים נשארו פזורות בכל רחבי הרמה.

סלמאן ספדי זוכר את שיירות החיילים שברחו באותו הלילה לתוך סוריה דרך העיר קונייטרה. "הם באו בשלשות ובזוגות בדרך כלל. הם הגיעו עם הנשק האישי בלבד. חלקם היו פצועים ומדיהם קרועים. הם היו רעבים, צמאים ועייפים מאוד. הם סיפרו שהם הסתתרו במשך היום מההפגזות הישראליות ויצאו לדרך רק אחרי השקיעה".

גם אבו ג'בל פאיז, שהיה עם רכב הקשר שלו בפאתי קונייטרה, זוכר את שיירות החיילים הנסוגים באותו הלילה. הוא מספר כי כבר משעות הערב שאלו מפקדי המוצבים המותקפים את מפקדת האוגדה מה עליהם לעשות. "העברנו את הדיווחים הללו לדמשק אבל לא זכינו לתשובה. כל החזית נשארה ללא פקודות וכל אחד עשה באותו הלילה כראות עיניו", הוא מספר.

ט' זוכר היטב את אותו הלילה. מיד לאחר כיבוש קלעה הוא נסוג ברכבו לעיר קונייטרה. את הלילה האחרון העביר בשיחות עם חבריו, במבנה בית הספר לקצינים, שחדל מפעילות בזמן הכוננות שלפני המלחמה, ועכשיו שימש מקלט זמני למאות מהלוחמים הנסוגים. ט' מספר כי למרות מצב הרוח השפוף היו חיילים שעוד האמינו כי במשך הלילה יתארגנו כוחות סיוע בדמשק, וכמה קצינים עוד ניסו לאגד לוחמים ביחידות לקראת יום המחרת.

להמשך הכתבה >>



האיל שרף. במקום פקודה להסתער קיבלנו הנחיות להישאר בבתים


נור א-דין מרעי. אסד נפגש איתנו אחרי המלחמה והודה שנעשו טעויות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו