שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאל הירשפלד
אריאל הירשפלד

גן העצמאות בתל אביב נחנך בשנת 1952 וכולו נשם את רוחה של העצמאות החדשה של מדינת ישראל: הוא ניטע על הגבעה הגבוהה ביותר של תל אביב, בנקודת התצפית היפה ביותר אל יפו ואל הים שמהן נולדה העיר. הוא גם כיסה זיכרון קרוב יותר: הוא נבנה על שוליו של בית קברות המוסלמי עבד א-נבי. הגן הזה היה יצירת מופת של גינון: של גינון עירוני בכלל, ובפרט - של יצירת גן בנקודת-מגע נדירה שנותרה בצורתה הטבעית, בין העיר לבין הים שלה ובין הטבע שקדם לה.

הגן הזה שימר יחס מלא כבוד לנוף הסובב אותו ולאבנים, לאדמה ולחול שמהם הוא עשוי, ובמיוחד לצומח המקומי. ובמקרה הזה - המקומי בפועל ממש: צמחי הבר של החוף - הלוטוס המכסיף, נר הלילה וכמובן חבצלות החוף המפוארות, הפורחות בשלהי הקיץ ומביאות לעיר התשושה שמסביבן ענן בושם שגם ביערות הצפון אין כמותו.

אדריכל הגן היה אברהם קרוון, אדריכל הגנים של עיריית תל אביב, ששיקע בו מלאכת מחשבת של שילוב בין חומרי בנייה, אדמה, צומח ותנועה. הוא שמר על המדרון המשתפל ממערב מזרחה (מדרון "הפוך": המתרומם דווקא לכיוון הים) ויצר בו שבילים הנראים כערוצים טבעיים הזורמים ממנו באטיות. שיאו הדרמטי של הגן היה, משום כך, שביל ההופך לגרם מדרגות גדול, העשוי סלעי-ים ענקיים שהועלו לכאן וסודרו כמפל אטי היורד ממרכזו של הגן (כר הדשא שעליו ה"במה") צפונה, אל הפתח הראשי - מול שדרות נורדאו.

העצים שבגן הותאמו לתנאים הקשים - ליובש ולרסס המתמיד של מי המלח. השנים שחלפו מאז הוכיחו שמבחר העצים היה נכון: הם שיגשגו על הגבעה ורבים מהם קיבלו את הצורה האופיינית לעצי הבר לאורך החוף - הם קיבלו את עול הרוחות וצמחו באלכסון המצביע מזרחה, בחן השמור לעצים עקומים בלבד.

גן העצמאות איבד במשך השנים כל זיקה לענייני המדינה. מעולם הטקסים והחגיגות נותרה בו, באמצע המדשאה המוזנחת, במה קטנה ונכלמת, שהספיקה אולי לנואמים, למיקרופון ואולי גם ל"מסכת" בסגנון שנות ה-50. הטקסים העכשוויים נדדו מכאן אל כיכר רבין. הגן הוזנח והפך לחלק מן השוליים המפוקפקים של העיר, לחוליה ברצף הצרכנות המינית, המשתרע לאורך החוף מתל-ברוך ועד בת-ים. שיחי המלוח שהתפשטו בו ועלו עד גובה של עצים יצרו בו קטעי סבך ג'ונגליים ששימשו לכל מיני תשוקות שביקשו מסתור. לא כל שטחו של הגן נתפס על ידי עסקני הזנות והסמים, ולא תמיד. חלקו המרכזי, השדרה הגדולה וסבך השיחים שליד מלון הילטון, היו במשך דור שלם מקום מפגשם של ההומוסקסואלים התל-אביביים (בדומה למקבילו הירושלמי), והוא מילא תפקיד חשוב ביותר באורח חייהם. בשנות השבעים והשמונים הוא היה המקום היחיד שבו היו ההומוסקסואלים חופשיים באמת. הוא היה גן עצמאותם.

ביום הוא היה גן שולי, מאובק, שלא היה יותר ממעבר בין רחוב הירקון לבין החוף. זוהמה מילאה את שביליו. הפסל "שער השלום" שהוצב בו, פסל אבן מסיבי מרשים של האמן האיטלקי פייטרו קאשלה, שכוסה כמעט כליל בשיחי המלוח, הפך מרכז למכירות סמים וחלקו הפנימי, הצר, שימש כשירותים ציבוריים וצחנתו הבאישה את הגן כולו. אבל בלילות קם הגן לתחייה. החושך היטיב עם הכיעור שפשה בו. האפלולית הלמה היטב את תפקידו הארוטי. קיר הבלוקים האפור של חצר מלון הילטון כונה אז "הכותל". השביל הראשי, בלילות, זכה לכינוי "ויה דולורוזה", כיאה לקרבה בין התשוקה לייסורים, וכך הפך הגן התל-אביבי הלילי לירושלים של מעלה.

ב-2007 יזמה עיריית תל אביב את שיקום הגן ובקיץ שעבר נחנך הגן המשוקם. מלאכת השיקום הופקדה בידי אדריכל הנוף צבי דקל, שלזכותו רשומים כמה מנופי הגן העירוניים המרשימים ביותר בארץ, כפארק הירקון וגן הוורדים בירושלים. הישגו העיקרי של דקל במקרה הזה טמון בענוותו: הוא למד לעומקה את עבודתו של קרוון והבין את הענווה הגלומה בה, וכך - מעשיו התרכזו בחשיפה המחודשת של האיכויות הבלתי רגילות שהיו בגן הזה והועבו במשך הזמן.

ראשית - נחוץ היה לעקור מן הגן את שיחי המלוח שהשתלטו על כל שטחו. סילוק השיחים הללו סילק כמובן את מחבואי הסבך שהיו בגן, אבל הוא חשף את יופיו הצורני כארג מעגלים המשתפלים על הגבעה ואת המגוון המיוחד של הצומח בו - מן העצים הוותיקים שעמדו במבחן הזמן, ועד הצמחייה הנמוכה, שצבעוניותה קשורה בחוף, בסלעי הכורכר, בחול ובים. וצריך היה להציל מהרס מה שהיה קרוב להיחרב כליל - כמו ברכת הפסיפס מעשה ידיו של שמעון צבר, שעברה שיקום קפדני בידי טלי שרמן.

גרם מדרגות מונומנטלי, המוביל מרחבת הכניסה אל הטיילת שבראש הצוק, תוקן מחורבנו וחשף מבנה אלגנטי ביותר: מעלה רחב מאוד, אטי וחגיגי המוביל אל המצפה הגבוה הצופה אל הים. טראסות אבן-כורכר יפות להפליא נחשפו משני צדיו, ובראש הגבעה - שלושה עצי ינבוט עקומים וסחופי רוחות. הרחבה הפשוטה שסביב העצים הללו, עם פסל הברזל של דב פייגין (ששופץ גם הוא) והמרחב הנהדר המקיף אותה היא הישג בפני עצמו, והיא קובעת משמעות חדשה לגן הזה: הוא נקודת החיבור בין העיר והים כנופים וכמשמעות. אין זה חיבור בין העיר בשלמותה, אלא בין העיר כאוסף של בני-אדם ההולכים בה, כי הרחבה הזאת היא צומת של שבילים. המדרגות אוספות אליהן את הזרם הבא משדרות נורדאו, והן המחברות בינו לבין השביל ההולך לאורך החוף כולו. העצים הניצבים שם, כדמויות מלאות פאתוס, הם נקודת-ציון חדשה בעיר, עדינה מאוד, מפתיעה. הם היו שם. עכשיו הם גם מדברים.

גרם המדרגות השני, "הטבעי", המוזר, העשוי סלעי-ים, נחשף גם הוא מתוך הסבך שסתם אותו, וגילה את המשחק המתוחכם שיצר קרוון בין ה"טבע" וה"גן", ואת ההרמוניה, הלא פשוטה, הנוצרת ביניהם. הגן חזר להיות גן, מן היפים בארץ, והוא חזר אל תושבי העיר והוא כבר מלא בהם.

משהו מתפקידו כגן ההומוסקסואלים נפגע כמובן מסילוק הסבך והחושך. אבל גורלם של ההומואים היום שונה מאוד ממצבם לפני שנות דור. אפלת הסבך, הזוהמה והשוליים, התאימו לתפיסת ההומוסקסואליות כסטייה מינית ואנושית. הגן העכשווי, המואר, הולם את מצבם היום, כשברור שהומוסקסואליות אינה סטייה אלא סוג של אהבה.

עכשיו פורחים צמחי העדעד הכחולים, בין מרבדי האהל והלוטוס ושיחי האטד(!) המשמשים כאן כשיחי נוי. לצד השביל הראשי, ליד קן נמלים, נאספה פירמידה קטנה, ככף-יד איש, של פרחי-עדעד שאספו הנמלים לקראת אחסון זרעיהם במעמקי הממגורות שלהם, והפירמידה הזאת כחולה!

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ