טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עשרים שנה ועוד יום" מאת חורחה סמפרון | הפצע שלא נרפא

הדמויות של חורחה סמפרון חסרות משהו ורוצות אותו בכל לבן - הן תרות אחר נחמה חמקמקה שמופיעה לרגעים ונעלמת כמעט מיד

תגובות

עשרים שנה ועוד יום

חורחה סמפרון. תירגמה מספרדית: עינת טלמון. הוצאת עברית, 232 עמ', 84 שקלים

הנה ספר רדוף. חורחה סמפרון, הסופר הספרדי שכותב ברגיל צרפתית, שב לשפת אמו ומנסה למצוא בה מפלט מביעותים וחלומות שאוחזים בו ובמולדתו כבר עשרות שנים. מבעד לקפלי הזמן הוא מוצא עלילה ששוזרת תשוקות אישיות ומשפחתיות עם כאביה של אומה שלמה, המלקקת את פצעיה ומגרדת אותם עד שהם שבים ונפתחים, שבים וקורעים את בשרה.

העלילה נראית כאילו נלקחה ממחזה טראגי עתיק: מעשה רצח שהתבצע בעת מלחמת האזרחים הספרדית מביא את בני משפחת אוונדניו להתכנס בכל שנה באחוזתם. בני המשפחה מחייבים את הפועלים לבוא בכל שנה ולשחזר לעיניהם כיצד רצחו את אדונם, חוסה מריה. בנו של חוסה מריה, לורנסו, כאביו לפניו, נאלץ לעמוד מול הפועלים הזועקים את כאבם וליפול בכל שנה על הרצפה אל מותו הזמני מול דמעותיה של אמו, מרסדס פומבה.

אף שרוב הפועלים שמשרתים באחוזת אוונדניו כלל לא עבדו שם בזמן הרצח, הם מחויבים למלא את התפקיד המיועד להם ולהעלות באוב שוב ושוב את רוחו של חוסה מריה. המלנכוליה המעגלית טורפת את נפשה של מרסדס ופוצעת את זכר בעלה בכל שנה, אף שאין בכך טעם, ובמקביל מוסיפה ההמחזה שכבת אדישות לאירוע המזעזע. או כפי שכותב זאת סמפרון עצמו: "היא ידעה יותר מדי טוב. היא ידעה עד זרא, בשטף, כפולחן, שלא היה טעם להמשיכו, היא איבדה עניין. למעשה היה זה סיפור שסופר אלף פעמים, עם כל הטרחנות הכרוכה בשינון, בחזרה על מה שכבר פוענח. היא לא ציפתה לשום הפתעה, לשום תגלית, מסיפור שהחל באופן זה, שכל כך מעיק על הזיכרון".

הטרחנות והחזרה המתמדת על כל הפרטים גורמת לכך שרוחו של חוסה מריה משפיעה בהחלט על משפחתו גם אחרי מותו: רקל, המשרתת של מרסדס, משמשת את רצון גבירתה ומסייעת לה לפתות את ההיסטוריון מייקל ליידסון, שמגיע לאחוזה לצפות בטקס האחרון שנערך בשנת 1956, 20 שנה לאחר הרצח עצמו; ילדיהם של מרסדס וחוסה מריה, לורנסו ואיסבל, חשים משיכה עזה זה לזה; על האחוזה עצמה ועל גופה של מרסדס השתלט בכוח וללא רחמים אחיו של חוסה מריה, חוסה מנואל; הטירוף השקט האוכל בבני המשפחה ובסובבים אותם טבול בדמו של חוסה מריה ובמעשה הנקמה של פועליו.

השהות המשותפת באחוזה מגרדת לא רק את פניו המחוספסים של הפצע המשפחתי, אלא גם את פצעה של מלחמת האזרחים ואת השתלשלות האלימות והעוינות הרובצות בין הימין לבין השמאל בספרד. בנוסף לליידסון ההיסטוריון מוזמן לארוחות ולטקס גם מפקח המשטרה רוברטו סבואסה. סבואסה מנסה למצוא את שרידיה של המהפכנות הקומוניסטית בקרב הסועדים ומוצא שם רמז לקיומו של תא מחתרתי.

סבואסה וליידסון, המפקח וההיסטוריון, מנסים כל אחד בדרכו שלו לפענח את סבך הקשרים שהביא לטרגדיה המשפחתית והלאומית. אליהם מצטרף המספר שנחשף בשמו במשך הספר: הוא שוזר את ידיעותיו באלה של ליידסון ומוליך אותו ואת העלילה בתוך מבוך של זמנים ומקומות. כניסתו של המספר לא תמיד ברורה כל צרכה ולעתים אף נראה שהיא מאולצת ודחוקה. עם זאת, העמדתו מול ההיסטוריון מעלה את השאלה (המעט שחוקה) בדבר הקו הדק שבין סיפור לבין מציאות, למשל בקטע הבא: "עכשיו אתה מבין... למה קשה לי כל כך, למרות השתדלויותי, לכתוב רומנים שיהיו רומנים של ממש: מדוע על כל צעד, על כל שעל, אני נתקל במציאות של חיי, של הניסיון האישי שלי, של הזיכרון שלי - מה הטעם לבדות אם חייך הם כמו בספרים, מספקים חומר נראטיבי אינסופי?"

ואכן, נראה שהחומר האינסופי מונע מסמפרון לכתוב "רומן של ממש". במקומו מופיעה עלילה מקוטעת המלווה בקפיצות מזמן לזמן וממקום למקום. מדי פעם בפעם המספר משאיר מאחוריו סימן דרך בדמות אירוע שהותיר את חותמו בנפשות האנשים או בדמות אדם. אחד האנשים הללו הוא הסופר ארנסט המינגוויי המופיע כמי שפגש בליידסון ובמספר, ושהדהודי "למי צילצלו הפעמונים" שלו מושחים את "עשרים שנה ועוד יום" בשכבה עבה של כאב. בניגוד לרוח העזוז שמאפיינת את המינגוויי, אצל סמפרון החשבון שלאחר מעשה והידיעה שאותה רוח ממשיכה לתעתע במחנות הפוליטיים השונים מביאים לאכזבה וייאוש המתנוססים כמעט מעל לכל משפט.

במידה רבה כתיבתו של סמפרון מזכירה ספרים אחרים של יוצרים ספרדים העוסקים במשמעותה של הטראומה ובמופעיה המגוונים. פעולת ההדבקה וההתעקשות על ביטול הקו הישר של הסיפור נמצאים למשל גם ב"ספרד" של אנטוניו מוניוס מולינה (עם עובד, 2008). ועוד נקודת דמיון בין השניים - העיסוק ביהודים ובמקומם במארג החברתי והפוליטי. אמנם אצל מולינה הנושא עולה ביתר עוצמה, אך גם אצל סמפרון ניכר שהיהודי הוא דוגמה לדחוי ולנרדף שמבקש את מקומו ונמצא תחת איום מתמיד.

הדמויות של חורחה סמפרון חסרות משהו ורוצות אותו בכל לבן - הן תרות אחר נחמה חמקמקה שמופיעה לרגעים ונעלמת כמעט מיד. אבל הניסיון לאחוז בעבר בשלווה וגם הניסיון להניח אותו מאחור ולהמשיך הלאה נכשלים. מה שנותר הוא סיפור חלקי שמערב כאב גדול ופורענות שמסרבת להניח לבניה של ספרד, ארץ של חום ושל שירה גדולה, אבל גם של צלקות שממשיכות להזכיר את תהום העבר שמאיימת להכריע את ההווה.

ספרו של דביר צור, "משה בהיפוך אותיות", ראה אור בהוצאת בבל



ספרד, 2007, חפירות של קבר אחים ממלחמת האזרחים. טרגדיה נמשכת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות