בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות ומכתבים למוסף ספרים

תגובות

יוון היתה בעצמה כבושה

בעקבות רשימתה של לאה איני על אוסף התעודות של פוטיני תומאי בספר "Birkenau-Greeks In Auschwitz" ("הארץ, ספרים", 8.4). אכן, מיעוט הידע וההתייחסות לשואת יהודי יוון בארץ ובעולם הוא נושא כאוב. כמי שפירסם לאחרונה שני ספרים על יהודי יוון במלחמת העולם השנייה - גם בשואה וגם בתנועת ההתנגדות - ברצוני להצביע על כמה טעויות, מה גם שחלקם הובאו על ידי הכותבת כביכול בשמי:

מספר היהודים בתנועת ההתנגדות היוונית לא עלה על 1,000, ויש להבחין בינם לבין 10,000 היהודים שמצאו מקלט בהרים, וכמובן - לא כולם התנדבו למחתרת.

שם משפחתה של שריקה לא היה "קפיטניסה". הכינוי "קפיטניסה" מציין את דרגתה כמנהיגה צבאית בתנועת ההתנגדות (במקביל ל"קפיטנים" בין הגברים, כגון קפיטן קיצוס).

יש להבחין בין מדיניות אנטישמית של ממשלות לבין מדינות שיש בהן אנטישמיות (לצד פילושמיות). יוון נמצאת בקטגוריה השנייה: היא לא מסרה 77 אלף יהודים לידי הנאצים. בולגריה הגלתה את היהודים היוונים של תראקיה ומאקדוניה, והגרמנים הגלו את יהודי סלוניקה ושאר חלקי יוון. יוון עצמה היתה ארץ כבושה, מחולקת בין הרייך הגרמני ובעלי בריתו, וממשלותיה פעלו בחסדם. ואילו הממשלה היוונית הגולה גילתה יחס אוהד ביותר למצוקת אזרחיה היהודים.

לפי הרישומים באושוויץ בלטו היוונים ברב-לשוניותם (צרפתית, איטלקית, עברית) ולא דיברו רק יוונית-ספרדית. רבים אף למדו גרמנית-יידיש ודיאלקטים סלביים במשך שהותם במחנה.

אכן, המחקר, התיעוד והפרסומים בנושא לוקים בחסר, אבל אין צורך להגזים. ראוי להזכיר את פנקס יהודי יוון וספרי זיכרונות, כגון זה של עובדיה ברוך.

סטיוון באומן

סטנפורד

סכנה ממשית

בתגובה למכתבו של משה ארנס "ההנהגה היהודית ידעה" ("הארץ, ספרים", 14.4). מכתבו של ארנס, המגיב על רשימתי שסקרה את ספרו של יוסף גורני "קריאה באין אונים", לוקה בהתעלמויות מזה וקביעות נחרצות מזה. ראשית קובע ארנס כי הסוגיה המרכזית היא שההנהגה בארץ ובארצות הברית לא העבירה לעיתונות ידיעות שהגיעו לידיה בזמן אמת, ומביא לכך דוגמה אחת בלבד - המברק שהגיע בקיץ 1942 משווייץ לניו יורק ולירושלים, ובו האזהרה כי 2-3 מיליוני יהודים יירצחו עד סוף אותה שנה בגז במתקנים מיוחדים. ארנס מתעלם מן העובדה שהמברק הגיע בשעה שצבא רומל התקדם במדבר המערבי וליישוב נשקפה סכנה ממשית שהגרמנים יכבשו את הארץ; הנציב העליון הבריטי כבר הודיע ליישוב על כוונת הבריטים להתפנות לעיראק, וכי יחד עם ערביי ארץ ישראל יהרגו הגרמנים את תושביה היהודים.

הנהלת הסוכנות שקלה והחליטה לא לפרסם מברק זה באותם חודשי חרדה, כדי שלא לעורר פאניקה, ומשום תוכנו המזעזע, שקשה היה אז להאמין בו. מה שנעשה אחר כך ברור וידוע - שהגרמנים משמידים בשיטתיות - נראה אז הן לשולחי המברק והן ולמקבליו כחסר כל היגיון. סטיוון וייז, אז ממנהיגי יהדות ארצות הברית, פנה לנשיא רוזוולט כדי שיורה למודיעין האמריקאי לוודא את תוכן המברק. ולפיכך הודיעה הנהלת הסוכנות על ההשמדה השיטתית בנובמבר, אחרי שמונטגומרי הדף את רומל, ולאחר שהמברק אומת על ידי מקורות נוספים.

שנית, בפרטים שמביא ארנס באשר לסוגייה הכאובה של אפשרויות ההצלה, הוא מתעלם גם מן העובדה שגורני וגם אני כתבנו על האפשרויות להציל מיליונים או אפילו מאות אלפים, "הצלה גדולה", כפי שנקראה אז, אפשרות שלמרבה הצער לא היתה קיימת. הוא מביא דוגמאות לניסיונות של "הצלה קטנה", מתעלם הן מן העובדה שהיישוב השקיע מאמצים רבים כדי להציל אלפים ואם ייתאפשר - גם עשרות אלפים, והן מכך שנשלחו מן הארץ בתיאום עם הג'וינט כספים למורדים בוורשה (וכאן הוא מטה את הדיון לכיוון אחר, שהרי המרד לא היה אפשרות הצלה. בספרו של מלך נוישטט, "חורבן ומרד של יהודי ורשה", מובא האישור להגעת הכספים).

אין חולק על ההוקרה שמביע ארנס כלפי ניסיונותיהם של הלל קוק ומשלחת האצ"ל בארצות הברית להזעיק ולהתריע. אך הוא אינו מציין שרוזוולט הורה על הקמת "הוועד לפליטי מלחמה" בינואר 1944, תאריך מאוחר לכל הדעות, וגם לא שרוב גופי שממשל בארצות הברית לא שיתפו אתו פעולה, למרות שקם בהוראה נשיאותית, כפי שמציין ההיסטוריון דויד ויימן.

הוועד אכן הציל אלפי בני אדם, כדברי ארנס, לרוב בשיתוף פעולה עם גורמים אחרים, אך פעולתו רק מוסיפה ומדגימה שאפשרויות הפעולה של הציבור היהודי בעולם החופשי, והיישוב בראשו, היו מוגבלות מאוד מול נחישותם של הגרמנים להשמיד, ומול בעלות הברית שהיו להן סדרי עדיפויות אחרים תוך כדי מלחמת עולם עקובה מדם.

דינה פורת

רמת השרון

הקבלה, לא השפעה

בתגובה לרשימתה של צפי זבה-אלרן על הספר "שורת המורדים" ("הארץ, ספרים", 21.4). בעניין רב קראתי את מאמרה של צפי זבה-אלרן על ספרי. אני מבקש רק לתקן טעות, שגגה בתום לב מן הסתם, שנפלה במאמר.

הכותבת מעלה שם את האפשרות ("אולי") שהיתה לי"ח ברנר השפעה על קאפקא. והנה, אין בספרי אפילו פסקה אחת שניתן להפיק ממנה את המסקנה, אפילו את ההשערה, הזאת. בספר הוצגה הקבלה (מהממת לעתים) בין עמדותיהם של שני היוצרים ביחס להווייתו ולקיומו של העם היהודי ושל היחיד היהודי בראשית המאה ה-20. הדמיון ביניהם אינו ניכר רק בתכנים, אלא גם בחריפות הביטוי.

הקבלה, לא השפעה! "כל אלה (ברנר ושכמותו)", אומרת הכותבת, בעקבות הספר, "הביטו באימה על חוסר המוצא שבקיום היהודי... אך במקום להרפות מול ?שער החוק', הם פרצו אותו". חלקו האחרון של המשפט מאפיין את המרד של גדולי הספרות העברית החדשה כנגד אותה אימה, אך אין להחיל אותו, בווודאי לא על פי פשוטו, על קאפקא. בכל מקום שמובלט הדמיון ביניהם, שם יש להזכיר, ואולי, ביתר הדגשה, גם את ההבדלים.

בעז ערפלי, מחבר הספר "שורת המורדים"

רעננה

המכהים את מוחנו

האם מי שחותם את מאמרו בשלוש הקריאות "נכבה, נכבה, נכבה", ארז שוייצר על האנתולוגיה "אל תגידו בגת: הנכבה בשירה העברית" ("הארץ, ספרים", 21.4) מתכוון אך להשריש את הנכבה בתודעת הציבור היהודי בישראל, או שמא לשרש ממנה כליל את מלחמת השחרור? מבין השורות של רשימתו, דומה ששוייצר מאמץ את הנראטיב העושה לו מהלכים כיום בעולם ואצלנו, כאילו לא היו כאן שני צדדים למאבק לאומי, אלא צד אחד בלבד, בני עוולה (ציונים) שנפלו משמים כשוד בצהריים לאבד ולגרש את הצד האחר (הפלסטיני).

טועה ארז שוייצר. "אל תגידו בגת" אינו פרויקט "זניח" כפי שהוא כותב, אלא פרויקט שמטפח בשיטתיות העורך, הפרופ' חנן חבר, שיש לו שותפים באקדמיה ומחוצה לה. לפי הפרשנות של חבר שירו של אלתרמן "על זאת", הוא יוצא מן הכלל הבא ללמד על הכלל, כלומר על "מדיניות לא רשמית של גירוש, פינוי, הטלת אימה, עידוד בריחתם של פלסטינים" וכדומה. מהפרשנות הזאת בדיוק, פן תגרום לאובדן האמונה בצדקת הדרך, חשש אלתרמן, ואליה בדיוק חותר חבר.

בשיר שנמצא בעזבונו של אלתרמן לאחר מותו בשם "אז אמר השטן", תוהה השטן כיצד יביס את עם ישראל, "הנצור הזה", כאשר ברור לו שלא יוכל לו בכוח הזרוע לבדה. אז עולה בדעתו לקעקע את האמונה בצדקת דרכו: "אז אמר השטן.../ רק זאת אעשה: אכהה את מוחו/ ושכח שהצדק אתו".

כיום רבים הם פרקליטיו, ואין זה עניין זניח.

עמוס לויתן

תל אביב

הרפובליקה הקיבוצית

בתגובה למכתבו של בועז אפלבאום "משאלתו של ג'ורג'ו בסאני" ("הארץ, ספרים", 14.4). בועז אפלבאום מספר על פגישתו עם הסופר ג'ורג'ו בסאני, וכותב שבסאני שאל אותו איך היה מגדיר את הקיבוץ ונענה ש"זוהי רפובליקה בזעיר-אנפין, שאזרחיה ויתרו מראש על נוכחות המשטרה".

תשובתו של אפלבאום מזכירה לי את מה שסיפר בזמנו הפרופ' מיכאל הרסגור בשיחתו השבועית בגלי צה"ל בתוכנית "שעה הסטורית": כאשר שהה הרסגור בקיבוץ "מעברות", הגיע לביקור במקום השגריר של ברית המועצות. לאחר שהוצגו לו ענפי המשק השונים וכן חדר האוכל ובתי הילדים, שאל: "ואיפה בית הסוהר?"

ריקה קידן

תל אביב

*

כתב העת "בשביל הזיכרון" ("הארץ, ספרים", 21.4), רואה אור בהוצאת יד ושם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו