בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הראיון האחרון עם שושנה רזיאל, אלמנתו של מפקד האצ"ל הרביעי דוד רזיאל

שבוע לפני ליל הסדר נפטרה שושנה רזיאל, אלמנתו ואם תינוקו של דוד רזיאל, מפקד אצ"ל הרביעי. חצי שנה לפני מותה, בראיון אחרון, היא דיברה על האהבה הגדולה, על השנים במחתרת ועל האובדן הכפול

תגובות

ליל הסדר ב-1938 היה היום המאושר בחייה של שושנה רזיאל. יום קודם לכן היא נישאה במחתרת לבחיר לבה, דוד רזיאל, ושבוע הדבש בפסח היה אפוף אושר עילאי. "הייתי בת שמונה-עשרה בכיתה השלישית בסמינר למורות ודוד היה בן עשרים ושבע שנים", סיפרה לפני חצי שנה בבית מגוריה, בגבעה הצרפתית בירושלים. "היינו עניים מאוד והתחתנו בסתר. יום לפני החתונה הלכתי למספרה, אבל הטבילה במקווה קילקלה לי את התסרוקת. החופה הועמדה בצהרי היום בחצר בית ברמת גן, בנוכחות מניין של ההורים, בני משפחה ספורים, שני עדים ממפקדת אצ"ל והרב. אבי בא לחתונה במיוחד מאמריקה. לאחר החתונה אכלנו ארוחת צהריים משפחתית בתל אביב".

מה עשיתם לאחר סעודת הכלולות?

"הורי שבו לירושלים, דוד חזר לעסוק בענייני האצ"ל במשרדי קופת חולים לאומית ואני הלכתי אל רוני שטרן, אשתו של אברהם ('יאיר') שטרן ומורתי למוזיקה. רוני ואברהם גרו בקומה מתחת לזאת שלנו בשדרות ח"ן. רוני הסתכלה על כף ידי ושאלה לפשר הטבעת שענדתי על אצבעי. כשסיפרתי לה על נישואי הטריים היא התרגשה מאוד וחיבקה אותי בשמחה רבה. בליל החתונה לנו בבית מלון בתל אביב בשם בדוי. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית מלון. בלילה לא יכולתי להירדם ודוד עסק בכתיבה עד עלות השחר.

"את ליל הסדר חגגנו בבית הוריו, מרדכי ובלומה רזיאל, ובמוצאי שבת עלינו לירושלים. בכל אחד מהערבים בשבוע חול המועד ערכנו חגיגות צנועות בבתי הורינו. בלילה האחרון הלכנו עם חבריו של דוד, שהיו מבוגרים ממני, לחומת העיר העתיקה ושרנו שיר היתולי של הבית"רים, 'שנלך מפה הביתה יד ביד'".

בזכות זנגוויל

שושנה, שמתה שבוע לפני ליל הסדר השנה, היתה בת הזקונים להוריה, חנה וחיים שפיצר, ודור שביעי בירושלים. אמה ייסדה את בית הספר 'תלמוד תורה לבנות החרדים' בשכונת הבוכרים, שנודע בשם "בית ספר שפיצר"; היא היתה חלוצת החינוך לבנות חרדיות, ספגה חרמות ונידויים מרבני היישוב הישן ולא נסוגה. שפת ההוראה בבית-ספרה היתה עברית.

"אמי היתה אשה חזקה שניהלה את בית הספר שנים רבות ביד רמה", סיפרה שושנה רזיאל. "היא היתה בתו של הרב צבי אשר כהנא שפירא, נצר למשפחת ריבלין. אבי התנגד לבית הספר שלה וירד לאמריקה לאחר הולדתי. בשכונת הבוכרים העריכו מאוד את אמי, שנדדה עם בית הספר בדירות שכורות עד ששוכן במבנה גדול של יהודיוף. אמי הניחה את אבן הפינה לבית ספר דתי חדש לבנות ליד רחוב בר אילן אך לא זכתה לראות בגמר בניינו. כיום בית הספר הזה הוא שלוחה של מרכז הרב. הרב הראשי לישראל, אברהם שפירא ז"ל, בן אחיה של אמי, שינה את שם בית הספר".

מתי נולדת?

"תאריך לידתי אינו ידוע לאשורו. בתעודת הלידה נרשם שנולדתי בכ"ו בחשוון תרע"ח (1918), אבל אני חושבת שנולדתי בראש חודש שבט תרע"ט (1919). אני זוכרת שאמי ואחי חגגו את יום הולדתי בט"ו בשבט. נתפרה לי שמלה ירוקה עם פרחים לט"ו בשבט. כשנסעתי בילדותי לבקר את אבי באמריקה, נגנב לי הדרכון. כשחזרתי הבריטים כתבו בתעודה שתאריך הלידה 11 בנובמבר 1917".

איפה גרת ולמדת?

"אמי גרה עם חמשת ילדיה ליד בית הספר בשכונת הבוכרים. כשהייתי פעוטה בת שנתיים-שלוש אבי בא לבקר אותנו. כשהוא נכנס הביתה פחדתי ממנו והסתתרתי מתחת לשמלת אמי. אבי היה זר לי, אבל במרוצת השנים נסעתי לבקרו באמריקה. מאוחר יותר הגעתי לאמריקה גם כנציגת האצ"ל. את לימודי בבית הספר ובסמינר התחלתי בגיל מוקדם, לא מפני שהצטיינתי בלימודים, אלא מפני שאמי דרשה זאת ולא היתה לי ברירה. התלמידות המבוגרות ממני הגיעו מחו"ל והתייחסו אלי במידה מסוימת של עוינות, בגלל הפרוטקציה שבזכותה התקבלתי לסמינר".

כיצד הגעת למחתרת?

"חברתי בסמינר, פנינה הורן, היתה מבוגרת ממני והיא כבר שמעה על הארגון הצבאי הלאומי. היתה לי חברה נוספת, רחל מרק, שהחבר שלה, חיים דבירי, היה בברית הבריונים בראשות אב"א אחימאיר. דרכן הגעתי למחתרת. התקבלתי לסניף הירושלמי של הארגון, שהיה בקומה השנייה בבנק בשכונת ממילא. אחד מחברינו היה השומר בפתח הבניין ואיבטח את ההתאספויות שלנו במקום. בקבוצה שלנו היו רחל וחיים דבירי, יעקב הורנשטיין, יוסף הגלילי ועוד. יום אחד יוסף לא הגיע למפגש. שאלתי את הורנשטיין מדוע יוסף לא הגיע. הורנשטיין, שהיה לימים עיתונאי מכובד ומפורסם בירושלים, נודע בחוש ההומור שלו ובהתחכמויותיו. על שאלתי הוא ענה ברצינות תהומית שיוסף הגלילי איננו מפני שהוא עצור בבית הסוהר. שאלתי למה הוא נעצר, והורנשטיין אמר לי שהוא נעצר לאחר שאנס ערבייה. בו-במקום ניגשתי אל אב"א אחימאיר שהיה בחדר, והודעתי לו בשקט שאינני רוצה להיות חברה בארגון. הוא התפלא מדוע והסברתי שהחברים בברית הבריונים הם מנוולים בחייהם הפרטיים".

מה הוא השיב לך?

"הוא לא התייחס לכך ולא הגיב. האפיזודה הזאת ממחישה כמה הייתי תמימה ולא הבנתי שזאת הלצה בלבד. התקבלתי כנערה תמימה".

כיצד התייחסה אמך להצטרפותך לארגון?

"היא לא ידעה. בהתחלה פחדתי מתגובתה ואמרתי לה שהכנתי שיעורי בית עם חברות בבתיהן. אמי היתה אשה עסוקה מאוד ולמעשה הייתי חופשייה לנפשי. אחי הגדולים ידעו שאני מסתובבת בארגון המחתרתי".

מתי הכרת את דוד רזיאל?

"באביב 1932 פגשתי אותו לראשונה. הייתי נערה בת ארבע-עשרה וחצי, תלמידה בבית הספר של אמי. אמי סיכמה עם מפקדי הארגון שהם ישלחו מרצים לתנועת הנוער לבנות שהקימה בבית הספר, ונקראה 'בת עמיה'. היא נתנה לאצ"ל את מרתף הבניין להחבאת אמצעי לחימה ואת הכיתות לאימונים. כניסת אנשי הארגון ל'ארמון', בכינויו המחתרתי, היתה באמצעות אמירת ססמה לשומר בשער הברזל. באחד המפגשים של חניכות 'בת עמיה' לא היו מספיק משתתפות, ואמי הכריחה אותי לבוא לשמוע את ההרצאה על הסופר היהודי ישראל זנגוויל. הייתי בת המנהלת וקצת מעיזת פנים, ולכן הרשיתי לעצמי לשאול את המרצה כל מיני שאלות בסיום דבריו. לאחר ההרצאה אמי נשארה לשוחח עם המרצה ובגמר שיחתם שער הכניסה היה נעול והוא ביקש שאראה לו את היציאה. כנראה שמצאתי חן בעיניו. הסכמתי לכך בתנאי שיאמר לי את שמו. היתה זו פגישתי הראשונה עם דוד רזיאל. הוא שאל אם אני רוצה ללכת איתו לאיזה מקום".

הלכת?

"הלכתי. נפלתי שבי בקסם דמותו ובעוצמת מנהיגותו הפיקודית, בחריפותו האינטלקטואלית. נודע לי שהוא גר עם אסתר אחותו בחדר ברחוב יגיע כפיים בשכונת גאולה. בכל הזדמנות עברתי ליד החדר הזה. באתי כאילו לאחותו. בתשעה באב נערך שיעור לבנות האצ"ל בשכונת גאולה ליד ביתם של אסתר ודוד. כשעברתי ברחוב, אסתר קראה לי כדי לשאול אם חברתי, רחל דבירי, נעצרה עם פעילי ברית הבריונים. אחר כך דוד הזמין אותי להישאר איתו כששנינו צמנו".

האם הוא שיתף אותך בפעילות מבצעית?

"פעם שמרתי בבית על בת דודתי הקטנה, רבקה פרידמן-סנה, ושיחקתי איתה. כשדוד הגיע אמרתי לה לרוץ מהר לאמא שלה. דוד מסר לי חבילה ארוזה והלכנו יחד לתל ארזה שמאחורי בית הקברות סנהדריה. התחזינו לזוג אוהבים ואני החזקתי את החבילה בידי. הלכנו ופיטפטנו בשדות. אינני זוכרת על מה דיברנו. אמי דאגה מאוד שלא חזרתי".

לא ידעתי שאני בהריון

רזיאל נאלץ להעתיק את מחבואו לנוה צדק, מכיוון שמפקדת אצ"ל פעלה בתל אביב. למרות המרחק, יחסיו עם שושנה התהדקו וכדי להיפגש איתה היה עולה לירושלים. לפני החתונה נתן לה אקדח אישי וספר תנ"ך ובו הקדשה "עוד אבנך ונבנית", ציין אחיינה, פרופ' אריה נאור, בספרו "דוד רזיאל". לאחר החתונה התגוררו בני הזוג בחדרי מסתור בתל אביב (שדרות ח"ן, רחוב אנגל, הנביאים, אד"ם הכהן). כדי להסתיר את נישואיהם, שמרה שושנה על שם משפחת הוריה, וסודרה לה עבודה בבית ספר של "המזרחי". ערבים רבים נשארה בבדידות בחדרם הקטנטן שאיש לא הוזמן אליו, מלבד חברי מפקדת אצ"ל. רזיאל היה מבכירי המבוקשים של הבולשת הבריטית והוא שמר את נישואיו בסוד כדי שהאנגלים לא יעצרו את אשתו.

במאי 1939 הוא נעצר ושושנה באה לבקרו בכלא עם הוריו. היא הציגה את עצמה כאחותו. בהיעדרו היא שבה לירושלים והחלה ללמד בבית הספר של אמה. ארון הקיר בכיתתה שימש מחסן לשיעורי הנשק הליליים שנערכו במקום. יום אחד התקבלה התרעה על חיפושים צפויים. שושנה הצפינה במהירות את הנשק בילקוטי תלמידות כיתה א' שהעבירו בצהרי היום את החבילות הקטנות לבית אמה הקרוב.

באוקטובר 1939 שוחרר רזיאל מהכלא. היתה זו השנה היחידה שבני הזוג חיו בגלוי. "גרנו בקצה רחוב צפניה בשכונת תל ארזה בירושלים. בביתנו שמרנו על אורח חיים דתי מלא וקיימנו מצוות כהלכתן".

מתי דוד יצא לדרכו האחרונה?

"במוצאי שבת פרשת 'אמור', י"ג באייר תש"א (מאי 1941). דוד אמר לי שהוא צריך לנסוע לתל אביב. לדבריו, אחד הבחורים שלנו פגע בשוטר-חרש אנגלי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. דוד אמר שהוא צריך להזהיר את בעלי החנויות שם שלא ימסרו מידע למשטרה ולבולשת הבריטית. ישבתי על ברכיו, חיבקתי את צווארו ובכיתי בכי תמרורים שלא יסע. אף פעם לא התנהגתי כך בעבר. אף פעם לא בכיתי. דוד יצא במוצאי שבת מביתנו בירושלים והבטיח לחזור בתוך עשרה ימים עד יום שלישי. הוא השאיר אותי בבית אמי בשכונת הבוכרים בירושלים.

"הוא לא חזר. יותר מעשרה ימים נוספים חיכיתי לשובו. כשבושש לשוב יצאתי לחפש אותו בתל אביב. זה היה ביום שישי שלפני ערב חג השבועות. הלכתי לתחנת שירות המוניות 'עתיד' לתל אביב, שהיתה ברחוב בן יהודה ליד מחנה יהודה. באופן מקרי לגמרי היו באותה הסעה שניים מחברי במחתרת, שכנראה כבר ידעו על נפילת דוד אבל לא אמרו לי דבר. הם הזמינו אותי לבוא לארגון, אבל אני החלטתי ללכת לחפש את דוד בדירות המסתור שלנו. עברתי מדירה לדירה ולא מצאתי אותו".

מה עשית?

"בלית ברירה הלכתי לבית הוריו. קינן בתוכי חשש סתום ופחדתי מהבשורה האיומה. השמש בסוף חודש אייר שוקעת בשעה מאוחרת, אבל לפני כניסת השבת החלטתי ללכת אל הוריו. הבית היה בקומה השלישית בבניין ברחוב נחמני 19, שממנו יצא לשליחותו האחרונה. כשהגעתי אליהם קיבלתי בביתם את הידיעה על נפילת דוד ועשו לי קריעה בבגד. הוריו קיבלו, ככל הנראה, את הידיעה זמן קצר לפני בואי. אמו בלומה אמרה 'השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך" והמשיכה בהכנות לשבת. ירדתי בריצה לדירת השכנים בקומה השנייה שבה היה טלפון והודעתי לאמי - 'אני לבד'. זה כל מה שאמרתי. שתי מלים בלבד, ואמי הבינה מיד. אמי באה במונית לבית משפחת רזיאל והיינו אצלם בשבת. במוצאי שבת חזרתי עם אמי לירושלים וישבנו עליו 'שבעה'.

"לא ידעתי אז שאני בהריון. הייתי בת 21 שנים כשדוד נהרג, והוא היה בן שלושים. שלוש שנים היינו נשואים. במותו הייתי בחודש הראשון להריוני ולא ידעתי על כך. יום אחד הרגשתי לא טוב וסבלתי ממשהו בגרון והלכתי עם חברה לרופא. הרופא אמר שאני בריאה והמשכתי לעבוד כרגיל. את חודשי ההריון עשיתי בבית אמי בירושלים. כעבור שמונה חודשים ילדתי את התינוק שלי. לקראת רדת ליל שבת הרגשתי צירים והובהלתי לבית החולים הדסה בהר הצופים בירושלים, כדי שלא לחלל את השבת.

"כל הלילה ישבה לצדי חברתי המיילדת בתיה קרלינסקי-נאור. לפנות בוקר שבת היא יילדה אותי ונולד תינוק נחמד. התכוונתי לקרוא לו דוד בן דוד רזיאל. לאסוני, התינוק נפטר ביומו השני בבית החולים. בלילה גיסי אברהם צימרמן, שהיה המזכיר בבית הספר של אמי, לקח את גופת התינוק וקבר אותו בהר הזיתים. למחרת, בבוקר יום ראשון, מסרו לי שהתינוק נפטר. לא אמרו לי מה קרה לילד. פרצתי בבכי נורא ולא הפסקתי לבכות כל היום.

"במקום שכבה יולדת חדשה, שטענה שהבכי שלי מפריע לה ונאלצתי לצאת מהמקום. לימים הכרתי את האשה שטענה שהבכי שלי מפריע לה, ולא יכולתי לדבר איתה. התנהגותה היתה מאוד אכזרית.

"יום וחצי לאחר כניסתי למחלקת היולדות שבתי לבית אמי בשכונת הבוכרים והפסקתי לבכות בכלל. כעבור יומיים חזרתי ללמד בבית הספר. בבקרים הייתי הולכת לבדי ללמד את כיתות א'-ב' בשכונת מחנה יהודה. מסלול הליכתי עבר בשטח שהיה בנוי בדלילות רבה. הלכתי לבדי שקועה באבל הכבד שלי ובראשי התרוצצו מחשבות על האובדן. זכורה לי הבדידות הגדולה והמחשבות על האסונות שניחתו עלי. הטראומה השפיעה עלי מאוד. לפני הלידה חשבתי להתחתן כי לא רציתי שהתינוק יגדל ללא אב. הדברים האלה העסיקו אותי יומם וליל.

"הצבתי לתינוק שלי מצבה על הקבר שעליה נכתב שמו - דוד בן דוד רזיאל. לאחר מלחמת העצמאות הר הזיתים נשאר בשליטת ממלכת ירדן. הירדנים הנפשעים חיללו את בית העלמין, עקרו את מצבות הקברים וחרשו את פני השטח. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ירושלים שוחררה, עליתי להר הזיתים עם גיסתי, ח"כ אסתר רזיאל-נאור מתנועת החרות, בלוויית אנשי חברה קדישא שהיו מצוידים במפות ובתרשימים, ולא ניתן היה לזהות בשום פנים ואופן את המצבה של דוד רזיאל התינוק. בגלל ההרס הרב. אסתר רזיאל-נאור תמכה בי במשך כל שנות חייה. עם ילדיה, אריה, דוד ז"ל שנקרא על שם דוד רזיאל ונפטר בדמי ימיו ואפרת נאור, הייתי בקשר הדוק מאוד".

 צילום של פיטר הוגו, 2008, מתוך הסדרה "נוליווד", על תעשיית הקולנוע הניגרית

ניצחון על האימפריה

לאחר שבעלה נהרג התגייסה שושנה רזיאל להמשיך בדרכו-צוואתו. שש שנים תמימות שירתה באצ"ל. בארכיון מכון ז'בוטינסקי מצוין כי היתה מפקדת פלוגת בנות וב-1944 נאסרה על ידי הבריטים והיתה כלואה במשך חודשים אחדים בבית הסוהר לנשים בבית לחם. לאחר שחרורה יצאה מטעם הארגון לשליחות הסברה בארצות הברית ועמדה בראש מחלקת הכספים בשלוחת פאריס. בקום המדינה התגייסה שושנה רזיאל להקמת בית ספר חדש לבנות דתיות בשכונת קטמון, ובו-בזמן נרתמה להבאת גופתו של בעלה לקבר ישראל.

"שושנה דודתי הפכה עולמות להשגת מטרתה", מספרת אחייניתה אפרת נאור, שהיתה הקרובה אליה ביותר בשנותיה האחרונות. "היא התגברה כלביאה על כל המחסומים ולאחר 19 שנות מאבק משותף עם אמי, אסתר רזיאל-נאור, הן ניצחו את חוקי האימפריה הבריטית".

המערכה להעלאת עצמות בעלה, מפקד אצ"ל שקיבל שנים רבות לאחר מותו דרגת אלוף בצה"ל, נראתה אבודה מראש. תחילה כאלמנה צעירה ובודדה, חברת מחתרת "פורשת", היוצאת בגפה מול מעצמה עולמית. על מאבקה הממושך וחסר הפשרות סיפרה שושנה רזיאל בלקוניות אינפורמטיבית: "ביום השנה הראשון לנפילת בעלי, נסעתי עם יצחק ברמן (לימים יו"ר הכנסת) לעלות לקבר בעלי בבית העלמין הצבאי הבריטי שליד חבנייה בעיראק. הגענו לקברו ונוכחתי שעל מצבתו כתוב השם - 'בן משה'. דרשתי מהקצין הבריטי להתקין מצבה חדשה שעליה ייכתב שמו - דוד רזיאל, וכך היה. עם זאת הבריטים סירבו להעביר את ארונו לארץ בטענה שלפי החוק הצבאי החללים נטמנים במקום נפילתם, והם לא רוצים ליצור תקדים בעיצומה של מלחמת העולם.

"כל השנים דרשתי להעלות את עצמותיו של דוד ארצה. בדצמבר 1955 הרשתה ממשלת עיראק להעביר את גופתו לקפריסין, שהיתה תחת שלטון בריטי. מדי שנה בשנה עליתי לקברו בקפריסין. לאחר שקפריסין זכתה בעצמאותה ניאות הארכיבישוף מקריוס במארס 1961 להעלות את עצמותיו של דוד לקבורה במדינת ישראל. מרדכי רזיאל רצה לטמון את בנו בחלקת הקבר המשפחתית בסנהדריה, ליד קבר בלומה אמו. אני עמדתי על כך שדוד ייקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל. כשהגיע ארונו ארצה נערכה לו הלוויה צבאית ממלכתית והוענקה לו דרגת אלוף לאחר מותו".

מוסיפה אפרת נאור: "שושנה דודתי היתה מחנכת דגולה שנקטה גישות פורצות דרך בציבור הציוני-דתי. בשוך קרבות מלחמת הקוממיות היא ייסדה בקטמון את בית הספר 'יהודה הלוי' שנפתח לבנות מכל העדות. היא חוללה מהפכה כאשר התאימה את החינוך שדיקדק במצוות להכשרה מקצועית בתחומי משלח היד, כלכלת הבית, אמנויות ומוזיקה. חדשנותה בהעשרת אופקי תלמידותיה היתה בחזקת העזה חסרת תקדים, והחלטתה לצרף בנים לשיעורים משותפים בבית הספר היתה גולת הכותרת בחדשנותה החינוכית. אמות הספים זעו ונעו, אבל שושנה לא נרתעה ודבקה בעשייתה החינוכית בנחישות. במשך ארבעים שנים ניהלה את בית הספר וטיפחה דורות של מחנכות".

כיצד התמודדה עם השכול?

"בפגישתם הראשונה היא ידעה שגורלה נקשר לעד בגורלו. שנות נישואיהם היו קצרות וללא פרטיות, אך היא נצרה בלבה כל רגע ורגע מחייהם המשותפים. בתודעתה היא כוננה וטיפחה ארמון רגשי לזכרו. לאחר שנפל היא המשיכה בדרכו הלאומית בהקרבת נפש והקדישה את חייה להנצחת פועלו. שושנה היתה אשה תקיפה ודעתנית אך תוכה היה רצוף אהבה לדוד, ליקיריה ולעם ישראל. את מלותיה האחרונות מילמלה במעורפל - 'צריך לעשות אזכרה'. לאחר פטירתה נטמנה שושנה בהר המנוחות. שנים רבות נשאה לבה להיטמן לצד דוד בעלה בהר הרצל, אולם היא הבינה שהגשמת משאלתה לקבור אותו בחלקה הצבאית הפרידה ביניהם".*

בשירות הוד מלכותו מפקד אצ"ל דוד רזיאל נהרג בעיראק ב-1941

דוד רזיאל נולד ב-1910 בליטא, ומגיל 13 התחנך בתל אביב ("תחכמוני") ובירושלים (ישיבת מרכז הרב, האוניברסיטה העברית). הוא נמנה עם הפורשים מ"ההגנה" שייסדו ב-1931 את האצ"ל. ביוני 1938 מינה זאב ז'בוטינסקי את רזיאל למפקד אצ"ל. רזיאל חידש את פעילות התגובה האלימה נגד האוכלוסייה הערבית (בניגוד למדיניות ההבלגה של המוסדות הלאומיים) ומיסד את מפעל ההעפלה הבלתי-לגאלי של אצ"ל (עליית אף-על-פי-כן). בפברואר 1939 נפגשו ז'בוטינסקי ורזיאל בפאריס. היתה זו הפגישה היחידה בחייהם, ובסיומה אמר ז'בוטינסקי: "לאיש כמוהו אני מחכה זה 15 שנה".

במאי 1939 נתפס רזיאל בידי הבריטים ונכלא בעכו. בזמן מעצרו שינתה מפקדת אצ"ל את מדיניות הארגון מפעילות נגד הערבים לפעילות נגד הבריטים. בפרוץ מלחמת העולם הכתיב רזיאל מהכלא כרוז המצהיר על הפסקת אש חד-צדדית של אצ"ל במלחמתו נגד בריטניה. לאחר שחרורו מהכלא הגיע רזיאל במאי 1941 להסכם עם הבריטים בדבר השתתפות האצ"ל בלחימה בנאצים (בעקבות החלטה זו פילג אברהם שטרן את אצ"ל והקים את לח"י). רזיאל עמד בראש חוליית לוחמי אצ"ל שיצאה בשירות הצבא הבריטי למשימת מודיעין בעיראק, בזמן מרד רשיד עלי אל-כילאני, בעל בריתם של הנאצים. ב-20 במאי 1941 תקפו מטוסים גרמניים את כלי הרכב שבו נסע ורזיאל נהרג במקום.



שושנה רזיאל בצעירותה. כשהיה בעלה כלוא, באה לבקרו והציגה את עצמה כאחותו צילום: היינריך פוגל, באדיבות ארכיון ז'בוטינסקי


דוד רזיאל. בניגוד למדיניות ההבלגה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו