שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יומן | כולם היו בניו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ב"צ

שלט נקבע השבוע בחזית הבית מס' 13 ברחוב לוי יצחק בתל-אביב לציין כי בבית הזה התגורר הסופר, העורך והאמן בנימין תמוז. תמוז, שהציב יד לתל-אביב הקטנה בספרו הקלאסי הקטן "חולות הזהב", ניהל רומאן של אהבה-שנאה עם העיר שהיתה שלו באינטימיות סוערת, ושלא תמיד השיבה לו את האהבה שציפה ממנה, עד שעזב אותה בחרי אף ובחר לו את לונדון למושב בשנותיו האחרונות ואז חזר אליה, אך חולה ומר.

תמוז ניסה לחולל מהפכה משלו בספרות העברית, שלא תמיד הובנה כראוי על ידי מבקריו: שאיפתו היתה שהספרות העברית תתחיל להיות מקצועית, פשוטה וקלאסית ונעימה לקריאה. שתחדל לנסות לחנך את קוראיה ולא תתהלך בגדולות ותפסיק לנסות לתפוס מרובה מכפי יכולת הקליטה של קוראיה. והוא קיים את מה שהטיף אליו בכתיבתו שלו, בסיפורים הקצרים שלו על ארץ ישראל של ילדותו שנשארו עד היום דוגמאות מופת לסיפור הקצר הישראלי באשר הוא; ברומאנים, שעלילתם היתה תמיד סוחפת, נכונה וענתה באופן מקצועי לחלוטין על הדרישות של הרומאן הקלאסי. כך היה בכל ז'אנר אחר שנגע בו. הוא היה סופר שידע את מלאכתו. אני זוכר הופעה שלו באחת מתוכניות השיח הראשונות בטלוויזיה הישראלית, כשסיפר שהוא אוסר על עצמו למשוך את זמן הכתיבה של סיפור קצר מעבר לחודש וכתיבה של רומאן - לשנה. בדבריו ניכרה העוקצנות שהפנה אל אותם "מיוסרים" שבקרב הסופרים העברים, הסבורים שתסבוכות יתר יובילו אותם לאן שהוא.

אבל המקום שהביא את הסגידה שלו לפשטות הקלאסית לידי ביטוי מובהק היה המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שעליו חלש במשך שנות דור החל משנות השישים, כשירש את מקומו של הד"ר יעקב הורוביץ והפך אותו למוסף הפופולרי ביותר בארץ, וגם הנחשק ביותר על ידי סופרים ומבקרים. מעולם לא היה צריך להתאמץ לחפש חומר כדי למלא את דפיו, מפני שהתשוקה של חברי הקהילה הספרותית של אז להתפרסם ב"תרבות וספרות" היתה גדולה מיכולת קיבולו של המוסף.

גם אחרי שפרש מן העריכה באופן רשמי, המשיך תמוז להטיל על המוסף זמן רב את צלו הענק. כל העורכים שבאו בעקבותיו אל "תרבות וספרות" יצאו מאדרתו: יהושע קנז, יורם ברונובסקי, חברו הטוב אברהם רמון, ולבסוף גם אני. נהגתי לעקוב אחר אופן עבודת העריכה שלו. היא עמדה כולה בסימן הקלילות. היתה לו מימרה "רק טיפשים ועניים עובדים", שבאמצעותה ניסה להעביר את הרעיון שבעבודת האמנות אסור שיהיו אף פעם ניכרים סימנים של מאמץ ואילוץ.

תמוז היה אבא, של בניו שלו כמובן, אבל גם היה נדמה שהיה הפטריארך של אותה קבוצה של סופרים שחסו בצל המוסף "תרבות וספרות". לא היה נדיב ממנו כאשר גילה כשרון ספרותי חדש: הוא חיבק אותו והעניק לו מה שמכונה היום "חשיפה" ככל שרק יכול. וכולם היו בניו, יצחק בן נר, חיים באר, ועוד רבים. אבל הוא גם דרש מהם נאמנות נצח ולא רבים עמדו בכך, ועל כן הודחו בזעף מחוג חבריו.

הוא סלד מצרות העין שזיהה כאן. כאשר ספרו "מינוטאור" זכה לשבחיו של הסופר הבריטי גרהם גרין במוסף לספרות של ה"טיימס" הלונדוני, ושאלו אותו כאן בפליאה: "מה פתאום"? הוא השיב למתפלאים: "אינכם יודעים? הרי גרהם גרין הוא בן דוד שלי". הבריות לקחו את דבריו ברצינות, עד כדי כך שכמה שנים אחרי מותו, כשכתבה מנוחה גלבוע מונוגרפיה עליו, התקשרה למערכת כדי לשאול אם יש אמת בכך שהיה מקורב אל הסופר הבריטי.

כי תמוז, ששאף אל האיזון הקלאסי, היה גם בעל הומור ואירוניה מושחזת, שבאמצעותם איזן בעיני רוחו את העיוותים שמצא בלי הרף מסביבו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ