בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

150 שנה להולדת הרצל | אלטנוילנד זה כאן

סולידריות חברתית, שוויון בין כל האזרחים ואיזון בין דת למדינה - כך נראתה ישראל בחזונו של בנימין זאב הרצל. בשנותיה הראשונות עוד שאפה המדינה להיענות לחזון זה, אך אנו מתרחקים ממנו. הרצל כהוגה חברתי, 150 שנה להולדתו

תגובות

על שלושה דברים העמיד הרצל ברומן "אלטנוילנד" (1902) את משטרה של מדינת היהודים העתידית: על הסולידריות החברתית, על השוויון האזרחי בין כל תושביה ועל מציאת איזון עדין בין חירות הפרט למעמד הדת ברשות הרבים. שלושתם מבטאים את עקרונות מסורת הנאורות הליברלית והמהפכה הצרפתית - החירות, השוויון והאחווה. שלושתם אכן היו אבן פינה למדינת ישראל כפי שהוקמה על ידי התנועה הציונית, ובשלושתם חל באחרונה כרסום מדאיג.

לא הרבה תנועות לאומיות התברכו במסמך מכונן כ"אלטנוילנד": תנועות השחרור הלאומיות באירופה במאה ה-19 היו אמנם משופעות בפרוגרמות ובדקלרציות, שבהן הצדיקו את הלגיטימיות שלהן ושטחו את טענותיהן כלפי מדכאיהן ואויביהן, אך ייחודו של החיבור "אלטנוילנד" הוא בהצגת מדינת הלאום היהודית כפי שתיראה לאחר שתקום. בשעתו, היה זה אקט תעמולתי רב עוצמה; כיום עשוי החיבור לשמש למדינת ישראל הקיימת אספקלריה, שבה ניתן להשוות את החזון למציאות.

נפתח דווקא בסולידריות - יסוד ה"אחווה", שהוא עד היום המוזנח בין שלושת עקרונות המהפכה הצרפתית. הליברליזם המודרני מתמקד בדרך כלל ביסודות החירות והשוויון, ומאז דה-טוקוויל מודע גם למתח המובנה ביניהם: אך יסוד האחווה נעדר ממנו, ולכן נהפך ליסוד מרכזי בהגות הסוציאליסטית. אצל הרצל, לעומת זאת, הוא מרכזי.

הרצל לא היה סוציאליסט, אבל כמי שמעורה במתרחש בחברה האירופית, היה מודע היטב למגרעות הקפיטליזם בן זמנו ולמצוקת הפרולטריון התעשייתי: אחד מנושאי המשנה במחזהו "הגטו החדש" הוא תיאור דרמטי של מצוקת כורים במכרה פחם, שמתרחשת בו מפולת כי ספסרי בורסה (יהודים) העדיפו לגרוף רווחים במקום להשקיע בביטחונם של הכורים. מודעות זו באה לידי ביטוי בתיאור המשטר הכלכלי שיוקם בארץ ישראל: הרצל מכנה אותו בשם "הדדיות" ("מוטואליזם" - מושג שמקורו בהגותו של הסוציאליסט הצרפתי פייר ז'וזף פרודון): זהו משטר ביניים בין קפיטליזם לסוציאליזם. כפי שאומר אחד מגיבורי "אלטנוילנד", מייסדי החברה החדשה נטלו את הטוב מן המסורות האירופיות: מהקפיטליזם אימצו את עקרונות החירות והתחרות, מהסוציאליזם את עקרונות השוויון והצדק. כיום היינו מכנים זאת "הדרך השלישית".

ארץ ישראל המתחדשת מוצגת כבעלת כלכלה מעורבת: הקרקע ואוצרות הטבע הם בידי הכלל, המסחר הקמעונאי בידי פרטים; חלק גדול מהשחקנים במשק הם קואופרטיבים, יצרניים וצרכניים, והרצל מדגיש את השראתם של סוציאליסטים אוטופיים (כרוברט אוון, למשל); היישובים החקלאיים הם שיתופיים; רשת רחבה של מוסדות רווחה דואגת לבריאות ולאוכלוסייה המזדקנת; כל בני החברה ובנותיה חייבים בשירות לאומי של שנתיים, כעובדי רווחה, סיעוד והוראה.

במלים אחרות: בלי להיות סוציאליסט, הרצל הבין שפרויקט לאומי של הקמת חברה יהודית בארץ ישראל אינו יכול לשעתק את המבנה החברתי של היהודים בגולה, ואי אפשר לממשו ללא סולידריות חברתית. מימוש הציונות אינו אפשרי על בסיס קפיטליזם תחרותי ואינדיווידואליסטי. הוא אף מרחיק לכת בקובעו כי בחברה החדשה לא תהיה בורסה (זו במת העיסוק של קפיטליזם לא-יצרני, שזוהתה עם תפקידם של היהודים במשק האירופי); הוא אף מרמז כי מרבית הסוחרים בארץ ישראל יהיו לא-יהודים (יוונים, ארמנים).

היישוב היהודי בארץ ישראל, והמדינה בעשורים הראשונים לאחר העצמאות, הלכו במידה רבה בעקבות החזון הזה: ההגמוניה של תנועת העבודה הבטיחה מקום מרכזי למשק הציבורי, לשירותי בריאות ורווחה נרחבים, לסוגים שונים של משק שיתופי ולמערכת שכר הנוטה לשוויונות. אם כי - וזאת צריך להזכיר - הכלכלה הארץ ישראלית היהודית היתה תמיד כלכלה מעורבת.

בשנים האחרונות חל כרסום מרחיק לכת ביסודות סולידריים אלה: האידיאולוגיה הקיצונית המבקשת להפריט כל מה שזז - כולל בריאות, סעד וחינוך - פגעה קשות בלכידות החברתית, בשוויון החברתי ובדמותה של החברה. העובדה שזה נעשה בהשראת מפלגה הרואה עצמה כמייצגת את המחנה הלאומי רק מעידה על גודל העיוורון של הימין הישראלי: ישראל אינה אמריקה והרצון להידמות אליה אינו מביא אותנו למנהטן, אלא לעולם השלישי. אין דבר הפוגע יותר בחזון הציונות של הרצל מראיית ההפרטה והתחרותיות כעולים בקנה אחד עם דמותה של מדינת היהודים.

גם הערבים בתמונה

היסוד השני שהרצל השתית עליו את דמות חברת העתיד הוא השוויון האזרחי של כל תושביה. בניגוד לטענות המלעיזים על הרצל - אם מבורות ואם מרשעות - הוא היה מודע עמוקות לקיומם של הערבים בארץ ישראל ולצורך של הציונות להתמודד עם מעמדם בחברת העתיד היהודית. המבנה שמוצע על ידו הוא חברה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, גם מדינת-לאום יהודית וגם מדינת כל אזרחיה.

לא רק שב"אלטנוילנד" מופיעים ערבים, אחדים מהם אף תופסים בה עמדות הנהגה. זכות הבחירה היא כללית, לגברים ולנשים, ליהודים וללא-יהודים. העלילה הפוליטית של "אלטנוילנד" סובבת סביב הופעתה של מפלגה חדשה, המוקמת על ידי עולה שזה מקרוב בא וקוראת לשלול את אזרחותם של תושבי הארץ הלא-יהודים. מתנהלת מערכת בחירות חריפה, והרצל מקדיש כמה פרקים מרכזיים ברומן לנאומים של תומכי המפלגה הגזענית ולעמדותיהם של המנהיגים הליברלים, שאחד מהם הוא מהנדס ערבי מחיפה, ראשיד ביי. הרצל מציג את הגזענים היהודים כתמונת-מראה לאנטישמים האירופאים, ומנהיג המפלגה הגזענית, הרב ד"ר גאייער, מתואר כהיפוך דמותו של המנהיג האנטישמי הווינאי ד"ר לואגר, שניצחונו בבחירות העירוניות בווינה היה אחד המניעים העיקריים לחיפושי הדרך הציוניים של הרצל.

הרצל מודע לכך שיהודים עשויים להיות גזענים כמו בני הלאומים האחרים. אך המסר ב"אלטנוילנד" הוא כי בניגוד לאירופה, שבה הגזענים מנצחים, בציון מנצחים הליברלים ומממשים כאן, בפאתי המזרח התיכון, את החזון הליברלי שכשל באירופה. הרב גאייער ומפלגתו מובסים, ומתהלכות שמועות - כך ברומן - שהוא עומד לעזוב את הארץ.

האמת היא שאין הרצל מודע לאפשרות עלייתה של תנועה לאומית ערבית פלסטינית, שהפרויקט הציוני ישמש מניע עיקרי למוטיווציה שלה: זה חיסרון רציני. אך העובדה היא כי באותה עת לא היתה עדיין בנמצא תנועה לאומית ערבית, לא בארץ ישראל ולא בארצות השכנות. זו צמחה רק במלחמת העולם הראשונה, בעידוד הבריטים, כמרד הערבי נגד השלטון העותמאני. ייתכן שהרצל היה צריך לחזות זאת, אך מכל מקום, התייחסותו לאוכלוסייה הערבית בארץ מבקשת לשתף אותה, לא להדירה. שום מעצמה קולוניאלית - לא צרפת באלג'יריה, לא בריטניה בהודו - לא חלמה אי פעם להעניק זכויות כאלה לנתיניה הקולוניאליים.

עם כל הביקורת המוצדקת על מדיניות כל ממשלות ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית, וללא אידיאליזציה, עובדה היא כי מרגע הקמתה החליטה ישראל להעניק זכויות אזרח לתושביה הערבים, להכיר בערבית כשפתה הרשמית השנייה ולאפשר לאזרחיה הערבים חינוך ממלכתי בלשונם. ברור שמצב של מלחמה מתמשכת בין ישראל לעולם הערבי הסובב אותה - מציאות שהרצל לא צפה בחזונו הליברלי - העמיק חלק מבעייתיות זו. אך ביסודו של דבר ניסתה ישראל - בהצהרת העצמאות שלה, בחקיקתה ובפסיקת בית המשפט העליון - לממש את רעיון השוויון האזרחי, ולמצוא איזון בין היותה מדינת הלאום היהודי לבין מדינת כל אזרחיה.

גם כאן נבעו סדקים מדאיגים, המתבטאים בראש ובראשונה - אך לא רק - בהקמת מפלגת "ישראל ביתנו", שקשה שלא לראותה כמפלגה גזענית. עם כל העטיפות הרטוריות שבהן עוטפים ראשיה את הצעותיהם - החל בתביעות להצהרת נאמנות וכלה בהגבלות על "מי שלא שירתו בצה"ל" בשירות החוץ - הכוונה בכל זאת ברורה.

אם ישראל הצליחה להוציא אל מחוץ למחנה את מפלגתו הגזענית הבוטה של מאיר כהנא, הרי בהתמודדות עם "ישראל ביתנו" ותשתיתה האלקטורלית, הצלחתה פחותה: לא כל מצביעי המפלגה הם יוצאי ברית המועצות לשעבר, אך רוב בוחריה בכל זאת באים משם ומביאים מסורות פוליטיות כוחניות שאי אפשר להתעלם ממשמעותן. מה שמתאים אולי לוולדימיר פוטין ולמסורת הניאו-צאריסטית, אינו מתאים למדינת היהודים.

המתינות הפוליטית נעלמה

הנושא השלישי קשור בזיקה בין המדינה לדת. בניגוד למה שנוטים לחשוב לעתים - וזאת בעיקר בהשראת הפרשנות החוקתית האמריקאית והמסורת הרפובליקאית היעקובינית הצרפתית - הליברליזם האירופי, מג'ון לוק ועד לג'ון סטיוארט מיל, לא דגל בראיית הדת כמוגבלת רק לתחום הפרט. גם מי שאינו דתי אינו יכול להתעלם מכך שתפישות דתיות הן בעלות השלכות על המרחב הציבורי והחקיקה (למשל: אם מישהו סבור שהפלה היא רצח, אי אפשר למנוע ממנו מלתת לכך ביטוי בהעדפותיו האלקטורליות). מה שהליברליזם האירופי עמד עליו הוא להבטיח שלא תהיה כפייה בענייני דת.

הרצל אכן כתב שבמדינה היהודית נכבד את הרבנים, אך נדאג להגביל את השפעתם לבתי הכנסת. אבל בתיאור חברת העתיד ב"אלטנוילנד" הרצל מודע לכך שהעניין מורכב יותר: מצד אחד מובטח כמובן חופש הדת - הרי יש ערבים מוסלמים ונוצרים - אבל במרחב הציבורי ובפרהסיה יש נוכחות למסורת הדתית היהודית.

זה בא לביטוי בכמה רמות: כאשר באים הנוסעים גיבורי הרומן לירושלים ב-1923, הם מגיעים אליה בערב שבת, בין השמשות, והעיר השוקקת משנה את דמותה ומתכוננת ליום המנוחה הציבורי, שהוא כמובן שבת (ולא יום ראשון). אחד האירועים המרכזים בספר הוא ליל הסדר, שמתואר מצד אחד כליל סדר מסורתי, אך מספרים בו גם ביציאת מצרים הנוכחית - כיצד התרחשה יציאת אירופה המודרנית, לרבות הסדריה המדיניים: השגת צ'רטר מן הסולטאן הטורקי, המפקיד את השלטון בארץ ישראל הלכה למעשה בידי התנועה הציונית.

מה שיפליא אולי את הקורא בן זמננו הוא כי ב"אלטנוילנד" מוקם מחדש בית המקדש, "כי הגיע הזמן" כלשונו של הרצל. כדי להסיר ספק, ברור שאין הוא מוקם במקום המסגדים בהר הבית; גם אין בו, כמובן, זוועות כהקרבת קורבנות. המקדש בתיאורו של הרצל מנסה לשלב מסורת וחידוש: מצד אחד מופיעים בתיאור המקדש העמודים יכין ובעז, כמו ים הנחושת, "ממש כמו בימים בהם שלט שלמה בארץ"; מצד שני, מדובר למעשה בבית כנסת מודרני - לא רפורמי: הנשים יושבות בעזרה נפרדת - וחוויית קבלת השבת, כולל שירת "לכה דודי לקראת כלה", מתוארת כחווייה מרגשת בעיני המבקר היהודי החילוני שהוא אחד מגיבורי הרומן (שנזכר, למרבה האירוניה הרב-תרבותית, בשירו של היינה "הנסיכה שבת", כמו גם בשירו של גתה "הידעת את הארץ בה הלימון פורח").

זהו שילוב מושכל של מסורת, סובלנות, ליברליות וכבוד לדת, מתוך כיבוד זכויות הפרט - לא חילוניות מוחצנת, ובוודאי לא דתיות אדוקה. היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל ניסו להתמודד עם מורכבות זו (כולל סמכויות הרבנות בענייני אישות, שהן מורשת שיטת ה"מילת" העותמאנית). כמו כל פשרה, גם זו שהתבססה על הסטטוס קוו היתה לעתים בעייתית וביסודה גם דינמית: כאשר ישעיהו לייבוביץ, בקנאותו האופיינית, גינה את ישראל כ"מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית", הרי בלי דעת הוא העניק בכך את המחמאה העמוקה ביותר לתבונה ולמתינות הפוליטית של הנהגת היישוב ומדינת ישראל.

לנוכח היחלשות השמאל, וגם היחלשות הימין החילוני (הרי ז'בוטינסקי לא הוציא מכלל אפשרות בצוואתו שישרפו את גופתו: "אחת היא לי"), מנסה הציבור החרדי, שחלקו אינו ציוני במובנו ההיסטורי של המושג, להרחיב את מעגל החקיקה הדתית ולנסות, צעד אחר צעד, להפוך את ההלכה לדומיננטית במישור הציבורי. במהלכים כאלה, כמו למשל בפרשת בית החולים באשקלון, הוא גם משניא את הדת על הציבור הלא-דתי. מהלכים אלה אינם רק פגיעה בזכויות האזרח ובחירותו - אלא גם בחזון הציוני.

"אלטנוילנד" היא, כאמור, ראי שישראל יכולה לבחון בו את עצמה ואת הישגיה - אך גם לאמץ לעצמה אמות מידה כדי לממש, למרות הקשיים החיצוניים והפנימיים, את חזונו של הרצל, בצורה שתבטא הן את יסודותיו הלאומיים והן את מסורתו הליברלית והחברתית.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו