הכירו את "הגנבים בחוק". או במלים שכולם מבינים: מאפיה רוסית - כללי - הארץ

הכירו את "הגנבים בחוק". או במלים שכולם מבינים: מאפיה רוסית

הבמאי הישראלי אלכס גנטלב הצליח לשכנע את ויטאלי דיומוצ'קה, ליאוניד בילונוב ואלימז'ן טוחטחונוב להתייצב בפני המצלמה שלו. הסיפור שסיפרו לו שלושה מהמאפיונרים הרוסים העשירים, האלימים והמסוכנים ביותר, היה לא פחות ממדהים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשסרטו התיעודי של הבמאי אלכס גנטלב, "גנבים בחוק", הוקרן בחודש שעבר בפסטיבל טרייבקה בניו יורק, נעדרו שלושת גיבוריו מהאולם. הם אמנם החמיצו את השבחים שקצר הסרט, אך גם אם היו מוזמנים להקרנה החגיגית, ספק אם ויטאלי דיומוצ'קה, ליאוניד בילונוב ואלימז'ן טוחטחונוב היו מכבדים את הקהל בנוכחותם. דיומוצ'קה הוגדר כעבריין נמלט ברוסיה, טוחטחונוב מבוקש על ידי האינטרפול ועם בילונוב אף אחד לא רוצה להסתבך.

חוץ מגנטלב, אולי. גיבורי סרטו המרתק הם "הגנבים בחוק" (ברוסית: "וורי ו-זקונה"), כפי שמכונים סנדקי הפשע המאורגן במדינות ברית המועצות לשעבר. גנטלב הצליח לפתוח צוהר אל אורח חייהם, שעשוי להסעיר את הדמיון: מסעדות היוקרה, הבתים המפוארים, יצירות האמנות והוודקה שנשפכת כמים, ולצד התפנוקים, גם שומרי הראש, החשש היומיומי מחיסול ותחושת הרדיפה התמידית. שלושתם מספרים בגילוי לב יוצא דופן כיצד צמחו מאז סוף שנות השמונים בעולם הפשע האכזרי של רוסיה, מסע של הישרדות בעולם שבו חיי אדם הם הפקר.

הראשון הוא ויטאלי דיומוצ'קה. הוא בן 42, ומתהדר בעיניים כחולות המקפיאות את המתבונן בהן ובעצמות לחיים גבוהות. כשהוא מדבר, הוא בקושי מניע את שפתיו. קולו שקט, צרוד במקצת ומעביר צמרמורת. השכלתו מסתכמת בשבע שנים, ואת האוניברסיטה של החיים עשה בשנים ארוכות בבתי כלא, שם העביר יותר משליש מחייו. לאורך הקריירה הענפה שלו, הוא הורשע בשוד, רצח וסחיטה באיומים, אולם גיליון ההרשעות הרשמי שלו הוא רק קצה קצהו של קרחון. הוא מתגורר ברוסיה, ובזמן צילומי הסרט הוכרז על ידי השלטונות כעבריין נמלט. גנטלב פגש אותו במקום מסתור.

הגיבור השני, גם הוא בוגר של בתי הכלא הסובייטיים, הוא ליאוניד בילונוב. הוא גבר נאה בן 51, מלא כריזמה, כסוף שיער. את ימי הקיץ הוא מעביר בווילה המפוארת שלו בעיירת הנופש אנטיב שבריביירה הצרפתית, ואת החורף הוא מבלה בפאריס. הוא בוגר אחת הפנימיות המיוחדות של הק-ג-ב, וכמו קודמו, ישב גם הוא 18 שנה בכלא, על שוד מזוין.

אחרון חביב הוא אלימז'ן טוחטחונוב. הוא נולד באוזבקיסטן לפני 51 שנה, ואת הונו עשה בקלפנות. בגיליון ההרשעות שלו מופיעים סעיפי שוחד ופרזיטיות, ובכלא בילה שש שנים. הוא מעיד על עצמו כאוהב החיים הטובים - מטוסים פרטיים, יאכטות ואוכל משובח - והוא מתגורר בפרבר יוקרתי במוסקבה מבלי שהוא יכול לצאת מגבולות המדינה. באתר האינטרפול הוא מבוקש בגין הטיית תוצאות באולימפיאדת החורף בסולט לייק סיטי ב-2002, לא פחות. הוא נחשד בקניית קולו של השופט הצרפתי בתחרות ההחלקה על הקרח. בראיון עם גנטלב אמר טוחטחונוב שהוא לא מבין מדוע הוא נחשב לפרסונה נון-גראטה בארצות המערב.

הגיבור הרביעי של הסרט הוא גנטלב עצמו, אף כי את הבמה הותיר לשלושת המאפיוזים שממלאים את המסך בכריזמה שלהם. על הפרויקט המרשים עמל גנטלב במשך ארבע שנים של מפגשים מורטי עצבים ונסיעות מתוחות ברחבי רוסיה וצרפת. הוא נולד בדגסטן שבקווקז לפני 50 שנה, בוגר האקדמיה לקולנוע בסנט פטרבורג, ואזרח ישראלי מאז אוקטובר 92', אז עלה ארצה עם רעייתו ושני ילדיו. את שמו בעולם הקולנוע הישראלי קנה עם סרטו עטור הפרסים "אוליגרכים", שעקב אחר המיליארדרים החדשים ברוסיה (הסרט שודר ב-2004 כמיני-סדרה בערוץ 10). ברזומה שלו סרטים תיעודיים נוספים, כגון "יולקי פאלקי" שבו חזר אל נוסעי המטוס שעלו עמו ארצה. "גנבים בחוק", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-ספרדית, יוקרן בשבוע הבא בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע תיעודי, "דוקאביב", ובחודש הבא ישודר בערוץ 2, בשידורי הזכיינית רשת, שתמכה בסרט יחד עם הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה.

"הרעיון לעשות סרט על הגנבים בחוק, נולד כשצילמתי את 'אוליגרכים'", מספר גנטלב בבית קפה תל-אביבי ערב נסיעתו לפסטיבל טרייבקה. "כבר אז הבנתי שברוסיה יש כוח נוסף - העולם התחתון. כמובן שהיתה בעיה להגיע אל האנשים האלו. בזמן ששהיתי ברוסיה לצורך צילום סרטים אחרים, התחלנו לנסות להגיע גם אל אנשי המאפיה ולנסות לשכנע אותם להתראיין. לבסוף היה לי תסריט התחלתי, ובו רשימה של כמה גנבים בחוק. חלק הסכימו להתראיין, חלק כבר התחלנו לצלם, וחלק לא ידענו אם יסכימו. פניתי עם התסריט הזה לכל מיני מפיקים שאמרו לי שזה בלתי אפשרי. ג'ולי שלז, שהיתה אז האחראית על המחלקה הדוקומנטרית ברשת, היתה זו שהביאה אותנו למנהל התוכניות של רשת. כולם בישיבות שאלו אם יש לי באמת יכולת להגיע אל האנשים האלו. אמרתי שכן. אני לא בטוח שתמיד האמינו לי לגמרי". חצי מיליון יורו עלה הסרט למפיקיו הבינלאומיים.

איך יוצרים קשר עם האנשים האלו?

"כדי להגיע לאחד מהם שילמנו לאיש קשר כמה אלפי דולרים. הוא נתן לנו את הטלפון של אותו גנב בחוק, והוא היה אמור להגיד לו שאנחנו עומדים להתקשר אליו. ככה זה עובד ברוסיה. זה היה לקחת סיכון. כי אם הוא יסכים או לא יסכים להתראיין - אתה לא יודע. אף אחד לא מבטיח לך שום דבר".

וככה הם הסכימו להתראיין?

"עם כל אחד עברתי הליך שלם. בילונוב אמר לי בטלפון 'נו, תגיע, נדבר. אבל בלי מצלמה'. הוא חשב שלהגיע לאנטיב זה כמו להגיע מתל אביב לבאר שבע. לקחנו סיכון ונסענו עם המפיק, סשה קליין והצלם, לחמישה ימים. הוא קבע לנו פגישה במלון הכי יוקרתי שם. התיישבנו והתחלנו לדבר, ובסוף הוא גם הצטלם. עם טוחטחונוב נפגשנו במסעדה הכי יוקרתית במוסקבה. לא אשכח את זה. הוא ישב שם עם בחורה, שהיתה יכולה להיות הבת שלו. אני בספק אם היא בת יותר מ-18. היא שתקה כל הפגישה. נתנו לנו תפריטים, פתחתי וסגרתי מיד. הבנתי שזה לא בתקציב שלנו. מאחר שלא הייתי מוכן שהוא ישלם עבורי - הזמנתי מים. דיברנו, זאת היתה פגישת רקע בלי מצלמה, ואז הוא אמר בסדר".

למה הם הסכימו להיחשף כך?

"הם רוצים לספר את הסיפור שלהם. הם רואים את עצמם כגיבורים. אני חושב שלשלושתם משעמם היום. פעם היו זמנים טובים: היה אקשן, היו רציחות, מלחמות, השתלטות על חברות. היום הכל הסתדר, הכל כבר מחולק ומושקע, כבר אין כל כך רציחות. הם יושבים בבית והכסף נכנס לבנק. צריך קצת אקשן".

חתיכת נשק בבגאז'

גנטלב לוקח את הצופה למסע היסטורי אל התפרקות ברית המועצות וההפרטה הגדולה של תחילת ואמצע שנות ה-90, שאותן ניצל הפשע המאורגן כדי להשתלט על חלקים גדולים מהאימפריה הקורסת. "תילחם, תכבוש", מסביר בילונוב את הלך הרוח של אותן שנים, "הכל מונח - אין כסף. הכל מופקר - רק תהרוג. תהרוג את המנכ"ל, האחרים ייבהלו וימכרו לך את המניות שלהם במחיר אפסי".

גנטלב וצוותו נפגשו עם בילונוב שלוש פעמים, באנטיב ובפאריס, שם קיבל את פני מראייניו בחלוק בית של גביר. חלונות הבית משוריינים. הדלתות הכבדות נפתחות רק למגע ידיו. בפגישת הצילומים הראשונה, בילונוב הציע את רכבו לגנטלב וצוותו. כאשר הצלם, ישראל פרידמן, פתח את תא המטען כדי להכניס את חצובת המצלמה - פניו החווירו. "היה שם נשק", מספר גנטלב, "חתיכת נשק. בילונוב הסביר לנו ש'גם בעתות שלום צריך לשמור את אבק השריפה יבש'. ציטוט שלו".

בילונוב לא עשה למראייניו חיים קלים. הוא נהג לקבוע עמם פגישות ולבטל כלאחר יד, ובאחת הפעמים גם דרש, עם סוללת עורכי-דינו, חוזה חתום. גנטלב סירב. "אמרתי לו 'אתה לא שחקן. מה שאתה רוצה לספר - תספר. מה שלא, במילא לא תספר'. הוא השתנה כמו מזג האוויר. באחת הפעמים הגענו לצרפת לאחר שהכל תואם עמו. אנחנו מרימים טלפון אליו והוא אומר: 'למה הגעתם? לא. לא. לא. בשלושת הימים הקרובים אין לי זמן'. מתוך ייאוש ישבנו, כל הצוות, במלון ושתינו וויסקי עד חמש לפנות בוקר. לא ישנתי כל הלילה והייתי שתוי לגמרי כשקיבלנו ממנו את הטלפון בשמונה בבוקר: 'איפה אתם לעזאזל?' אני חושב שבשנים האלו ירדתי לפחות עשרים קילו".

באחת הסצנות, מוביל בילונוב את גנטלב בין איקונות של אנדריי רובלב, המעטרות את ביתו המפואר ונחשבות ליקרות בעולם לסוגן. אך כשגנטלב ביקש ממנו למצוא תמונת ילדות שלו - המשימה התבררה כמעט כבלתי אפשרית. לבסוף הוא מצא אחת, שבה הוא מצולם עם אמו ואביו. כשגנטלב שואל למה יש לו רק אחת, מעטה הברזל של בילונוב נסדק לרגע. "מי בדיוק אמור היה לשמור אותן?" הוא עונה במרירות, "פנימיות הספורט של הק-ג-ב? בתי היתומים? הכלא? למי היה אכפת? למי?"

את מעמדו בעולם הפשע, רכש בילונוב בכלא הסובייטי. "הפעם הראשונה", הוא מספר, "היתה בכלא לקטינים. היה שם סוהר שהיה אונס ילדים קטנים. כשהיינו צועדים שם, ומישהו היה מאבד את הקצב, הוא היה מכה בלי הבחנה. הוא פירק אותי לחתיכות. אחרי זה גרר אותי כמו ירק מבושל. יום אחד עבדתי בנפחייה ופתאום אני מרגיש את היד שלו עלי. ואני לוקח את הצבתות מהאש ולופת את ראשו. לידי היה מונח לום". בילונוב מדגים בסרט כיצד הנחית את הלום על אותו סוהר. "גמרתי אותו", הוא אומר, "אבל לא הרגתי אותו - הרגתי את הפחד".

בילונוב מספר בסרט קצרות על הפרק הישראלי בחייו. "הגעתי לישראל כדי להשיג חופש תנועה בעולם, בלי להזדקק לוויזה. היתה לי אפשרות להשיג אזרחות ואכן קיבלתי את הדרכון", סיפר. "איך עשינו את זה? תעשה לי טובה. קח יהודייה, תתחתן איתה, קיבינימט, תקבל תעודת מעבר ואחרי שנה תקבל דרכון". בילונוב המשיך לנהל מכאן את עסקיו העולמיים.

"אין ספק שבילונוב הוא איש מאוד עשיר", מספר גנטלב. "הוא מחזיק וילה מדהימה באנטיב. הוא משחק טניס במועדונים הנחשבים בצרפת ואוכל במיטב המסעדות היוקרתיות. אין לו שום השכלה. אנשים סיפרו לי בשיחות רקע על אדם חזק, שלא חושב פעמיים. באחת הסצנות שלא נכנסו לסרט, הוא אמר לנו שהוא תמיד יהיה זה שיירה ראשון, כי 'עדיף לשבת מאשר לשכב'. ברוסית זה נשמע יותר טוב. הכוונה שעדיף לשבת במאסר מאשר לשכב בקבר. זה המוטו שלו, עם זה הוא חי".

בעיני גנטלב, בילונוב הוא המסוכן מבין שלושת גיבורי הסרט. "הוא איש מאוד חכם וכולם פוחדים ממנו. ראינו את זה בעיניים. יש סצנה שבה צילמנו אותו מגיע לרולאן גארוס, טורניר הטניס הגדול בפאריס. כל השחקנים, הכי גדולים בעולם, ניגשו אליו: 'דוד לוניה', ככה כינו אותו, 'דוד לוניה, מה שלומך?' כולם כיבדו אותו. זה היה מצמרר".

גג לבעל העסק החוסה

גם ויטאלי דיומוצ'קה למד בכלא את מה שצריך לדעת על החיים. "אם מישהו בכלא שולח אותך קיבינמאט ואנשים שמעו את זה", אומר דיומוצ'קה בעל עיני הפלדה, תוך כדי משחק ביליארד עם אנשיו, "אז אין ברירה אלא לשלוף סכין, אחרת לא יכבדו אותך יותר".

בסוף שנות השמונים, כאשר התקבלה בברית המועצות אחת התקנות הראשונות שהסדירו את פעילות העסקים הקטנים והקואופרטיביים, החלו הפושעים לגבות דמי חסות מאותם עסקי מזון וחנויות ששטפו את המדינה. את הקריירה שלו החל דיומוצ'קה בעיר הולדתו אוסורייסק - עיר תעשייתית, 60 קילומטר מחוף האוקיינוס השקט, הרחק במזרחה של רוסיה. "במהלך האבולוציה", מספר דיומוצ'קה בראיון, "אנשי העסקים הפכו לבני חסות. בהתחלה הם היו סתם פרות חולבות. היינו באים אליהם, ובאיומים או מעשים, בלחץ פיזי, היינו מכריחים אותם לשלם". הוא לוקח את גנטלב וצוותו לביקור ידידותי אצל אחד מחבריו, בריון בגודל של מקרר שפרקי אצבעותיו משופשפים עד דם. השניים מתענגים על זיכרונות מימים עברו: האלות שהכניסו לחייבים ברגליים, הסכינים בברכיים, הטחת הראש בצלחת הבורשט ועוד כהנה וכהנה אנקדוטות.

עם השנים החלו אנשי הפשע המאורגן לקחת חסות מבעלי עסקים יותר ויותר עשירים. עולם העסקים התיישר על פי החוקים החדשים. מי שלא הסתדר עם הגנבים בחוק - לא שרד. פיזית. הכנופיות הפכו לצבא מאומן היטב, המצויד בחיילים, פרקליטים וכלכלנים, ואז נולד גם המושג "קרישה" - הגג. לכל עסק גדול או אוליגרך עשיר היה "גג", ארגון פשע שהגן עליו מפני ארגוני פשע אחרים - בתמורה כספית כמובן. "העסקים שהגיעו מחו"ל לרוסיה היו בידי העולם התחתון", מפרט דיומוצ'קה. "כל ההעברות הימיות, המכוניות, הדיג ויתר המשלוחים הימים. הכל היה תחת חסות ארגוני הפשע. לא יכולתי שלא לאכול חלק מהעוגה הזאת". דיומוצ'קה הצליח באותן השנים להשתלט על שוק הרכב במחוז שלו: הוא גבה "מס" על כל רכב שיובא מיפן.

"דיומוצ'קה", מספר גנטלב, "עדיין חי על פי הקודים הישנים של הגנבים בחוק. הוא לא נשוי. אין לו ילדים. הוא נאמן לארגון. הוא יחסית הכי צנוע מבין השלושה - אבל הוא לא סופר את השקל האחרון. יש בו גם משהו נאיבי. בשלב מסוים הוא שאל אותי איך הוא יכול לקבל אזרחות ישראלית. אמרתי לו שאם הוא יתחתן עם ישראלית, אז אחרי כמה שנים הוא יקבל אזרחות. ואז הוא מסתכל על מאיה זינשטיין, המפיקה של הסרט, ואומר לה: 'מאיה את נשואה?' ואני כמו אידיוט אומר 'לא'. מאיה החווירה. וזה לא היה צחוק. הוא אדם שלא מבין צחוק. הוא היה רציני. הוא אמר לה: 'בואי נתחתן'. היא ענתה לו שהיא על תקן מפיקה בלבד. היה בבקשה שלו משהו נאיבי".

על פי תוכנית הצילומים, גנטלב וצוותו היו אמורים לנסוע עם דיומוצ'קה לאוסורייסק, אך התוכנית השתבשה כאשר ערב הנסיעה הוא הוכרז כעבריין נמלט. "הוא המשיך להציע שניקח אותו איתנו לאוסורייסק, כמובן שסירבנו", מספר גנטלב, "אבל המשכנו להיפגש איתו. אנשיו הביאו אותנו לבית מסתור שלו. בכניסה שמר עליו איש שירות הביטחון פ-ס-ב, את מבינה? פ-ס-ב שמרו שהמשטרה לא תעצור אותו".

מדוע הוכרז כעבריין נמלט?

"עד היום אנחנו לא יודעים. במשטרה אמרו לנו שעל שוד מזוין. הוא טען שעל משהו אחר".

גנטלב וצוותו המשיכו לאוסורייסק, בברכתו של דיומוצ'קה, לפגוש את מי שמנהל את ענייניו שם, בחור סימפתי בשם אדיק. "הגענו לשם אחרי עשר שעות טיסה", מספר גנטלב. "זו עיר שנעצרה בשנות התשעים. הפשע שולט ברחובות. מאוד פחדנו. אדיק ואנשיו קבעו איתנו בנקודה מסוימת והמתנו לו. אנחנו מתקשרים אליו והוא אומר לנו: 'אני תיכף בא' וזה לקח יותר משעה. שמנו לב שכל הזמן עוקבים אחרינו. אנשים באים והולכים. ומאיה מתקשרת לאדיק והוא אומר: 'עוד שנייה' והוא לא מגיע. התחלנו לפחד מאוד. לא ידענו איך זה ייגמר".

בהמשך הבינו גנטלב וצוותו, שדיומוצ'קה משחק איתם ב"האח הגדול". "הוא ישב במוסקבה, 9,000 קילומטר משם, וידע עלינו כל דבר. אחרי כל פעם שצילמנו הוא היה מתקשר ושואל 'למה לא צילמתם את זה ואת זה? כשיצאנו מצילומים במועדון ביליארד הוא התקשר אלי ושאל 'איפה אתם?' אמרתי במועדון באולינג. אז הוא אומר לי: 'ביליארד. לא באולינג'". הוא ידע בכל רגע נתון איפה אנחנו. אדיק, האיש שלו, לקח אותנו לסאונה ושם צילמנו שיחה עמו. דיומוצ'קה התקשר אליו לשם ואמר לו: 'אתה אידיוט? לקחת אותם לסאונה הכי מחורבנת בעיר?' הוא עקב אחרינו יום ולילה".

הבורר, גרסת מוסקבה

להבדיל משני חבריו, דיומוצ'קה ובילונוב, טוחטחונוב עסק בקלפנות. "כשהשכר היה 200 רובל בחודש, שיחקנו על 50-100 אלף רובל", הוא מנדב את הסכומים. "טוחטחונוב הרוויח סכומים שאדם רגיל ברוסיה היה צריך לעבוד עבורם מאה שנה", אומר גנטלב. "אם דירה בשנות השבעים עלתה 6,000 רובל, הוא עשה בערב חצי מיליון רובל".

טוחטחונוב הצטלם בביתו, באחד הפרברים העשירים במוסקבה. הוא הפליא בהשבחת הנכס, "כל עמוד שוקל שלוש טונות", הוא אומר ומצביע על החריטות בעבודת יד שעל העמודים. כשעסקי הקלפנות גוועו, "הפרטנרים העשירים למשחק נעלמו", הוא נסע לגרמניה, ומשם המשיך - הפתעה - לישראל. "הבנתי שעם הדרכון הרוסי מסובך מדי לחיות, כי כל הזמן צריך לחדש את הוויזה", הוא מספר. "היתה לי מאהבת יהודייה אז נסעתי איתה לישראל. התחתנו, עלינו לישראל וקבלתי שם מסמכים. חייתי בישראל חצי שנה. ואז הבנתי שזה בכל זאת לא בשבילי. רעייתי נפטרה, קברנו אותה ועברתי לפאריס". בצרפת חי שמונה שנים. מה הוא עשה שם? שאלה טובה. "חייבים כל הזמן לעבוד?" הוא שואל רטורית את גנטלב, "נפשתי".

השלטונות בצרפת לא ראו את שהותו של טוחטחונוב בעין יפה, ולא איפשרו לו לפתוח חשבון בנק. "היו לי 10-15 עורכי דין בפאריס", הוא מספר, "הם הלכו לרשויות ההגירה, המסים, לכל העניינים הפליליים". ב-2002, לאחר שעזב לאיטליה, שמו עלה לכותרות הראשיות, כאשר הואשם כי קנה את קולו של אחד השופטים בתחרות החלקת הקרח באולימפיאדת החורף. ארצות הברית דרשה להסגירו, אך בית המשפט האיטלקי סירב להסגרה. לאחר 11 חודשי מעצר בכלא האיטלקי הוא שוחרר וחזר לרוסיה, שם התקבל בכבוד רב.

"טוחטחונוב אף פעם לא היה בנדיט, פושע, שודד", מספר גנטלב. "הוא בא מעולם הבוררות, הוא מקושר היטב לאליטה. למשל, הוא חבר של הזמרת הכי מפורסמת ברוסיה, אלה פוגצ'ובה. הוא אירגן לה בצרפת הופעה על חשבונו, והוא נחשב לאיש עם יד רחבה. הוא היה חבר טוב של ייפונצ'יק, מהגדולים בפשע המאורגן, שנרצח בשנה שעברה. אני חושב שלהבדיל מהאחרים, טוחטחונוב הסכים להתראיין גם כי יש לו מסר למערב: הוא באמת לא מבין למה הוא לא בסדר. 'מה אתם רוצים ממני? למה אסור לי להגיע למדינות אחרות? במה האוליגרכים יותר טובים ממני?' כששאלתי אותו איך חי בפאריס בלי חשבון בנק, הוא ענה שהיו מעבירים לו כסף במזוודות".

גנטלב מספר שדווקא טוחטחונוב, שאיש לא טוען שיש לו דם על הידיים, היה המרואיין הקשה ביותר. "אחרי שלוש שעות איתו הייתי כולי מים, מזיע, הרוס", הוא אומר. "הוא מהמר מקצועי, קלפן. הוא מסתכל לך בעיניים ויודע מה אתה רוצה לשאול. אתה גם לא יכול לשקר לו - הוא קורא אותך. אם הייתי נכנס אליו עם שאלות כתובות, האנשים שלו היו לוקחים לי אותן. הגעתי למצב שהייתי קם בבוקר ומשנן את השאלות שאני רוצה לשאול אותו".

יושבים מולך בילונוב ודיומוצ'קה ובלי למצמץ מספרים על הרג וחיסולים. איפה המשטרה בכל השנים האלו?

"בסוף שנות השמונים המשטרה היתה מאוד חלשה. עד שנת 2000 המשטרה אפילו לא נכנסה לעניינים האלו. ב-2000 ראיינתי את ראש הפ-ס-ב. הוא אומר לי: 'מה אני יכול לעשות? קצין מרוויח בין 200 ל-400 דולר. מגיע אליו אוליגרך, או גנב בחוק, ונותן לו עשרת אלפים דולר מדי חודש וכדי שיעבוד אצלו'. כל האנשים הטובים במשטרה עזבו. האוליגרכים והגנבים בחוק מחזיקים קצינים או מהמשטרה או מק-ג-ב, אז איפה המשטרה?"

יש דמיון בין הפשע הישראלי לרוסי?

"אני לא חושב. לא בסדרי הגודל של הכסף וההשתלטות על מפעלים ועסקים. מה שמעניין זה גם ההליך שהגנבים בחוק עברו בזמן מאוד קצר. דבר שאין פה. תוך עשרים שנה, הם עברו ממצב של מלחמה עם המון דם, לעסקים לגיטימיים".

יש פושע ישראלי בארץ שהייתי רוצה לשבת מולו כך?

"יש כמה. מאוד הייתי רוצה לדבר עם זאב רוזנשטיין. בעבר דיברתי איתו, ישבתי איתו שלוש שעות ללא מצלמה בשנת 2003, ממש לפני שהוא נעצר. הוא איש מאוד מעניין".

כבר בסוף שנות התשעים, המאפיונרים ששרדו את המאבקים החלו ללבוש חליפות של ג'נטלמנים מכובדים, חלקם התערו באליטות הכלכליות והפוליטיות של רוסיה ורובם בעלי עסקים חוקיים, פחות או יותר. דיומוצ'קה מצביע על סרגיי, אחד מאנשיו, שהוא חבר בדומה, הפרלמנט הרוסי, ומציין בסיפוק שלעתים הוא לוקח את רכבו וכך אף אחד לא עוצר אותו לחיפוש. באחת הפעמים, המצלמה קולטת שיחה לא מתוכננת, שבה מבקש בילונוב את טובתו הפוליטית של אדם מסוים.

לגבי עסקיהם - רב הנסתר על הגלוי. "עם הגיל", אומר דיומוצ'קה, "אנשים שואפים לחיים רגועים יותר. כי אף אחד לא רוצה לזגזג בין הקליעים כל החיים. בעסקים חוקיים עושים יותר כסף וזה גם פחות מסוכן". "אין היום יותר פשע מאורגן ברוסיה", מסכם טוחטחונוב. "האנשים האלו הם פשוט תוצר של תקופה. היום הם אנשי עסקים נהדרים, פוליטיקאים מעולים, כולם עובדים בצורה תקינה. הכל בסדר". "כבר קצרנו כל כך הרבה", מחייך בילונוב, "שלא נשאר את מי לקצור".

גנטלב עדיין לא יודע אם הסנדקים החביבים שלו ראו את הסרט. לפסטיבלים, כאמור, הם לא הוזמנו והקשר עמם נותק.

אתה חושב שהם יאהבו את הסרט?

"שאלה טובה".

שמעת מהם משהו?

"עדיין לא".*

יומו העצוב של הרוצח

"היה אחד שקנה מניות בעלות אפסית ואף אחד לא סירב למכור לו, כי זה היה כמו להזמין חלקת קבר", מספר ליאוניד בילונוב בסרט. "הוא הרג במו ידיו כמאתיים בני אדם. הוא גם ניסה למלכד את הרכב שבו נסעו אשתי ובני, ורציתי להרוג אותו. אף פעם לא השתמשתי ברוצחים שכירים. היה חורף, ושכבתי על הגג איזה 12-14 שעות. קפאתי כולי. העין היתה על הכוונת וחיכיתי שהוא ייצא ממסעדה. כשהוא יצא, התנפלו עליו שוטרים, דחפו אותו בחזרה והבריחו אותו דרך הדלת האחורית. זאת היתה הפעם הראשונה שבכיתי כשלא הצלחתי לירות, להרוג".

יומו הטוב של ההומלס

אחד מחייליו של ויטאלי דיומוצ'קה שיתף את גנטלב באחת השיטות האכזריות ביותר שבהן השתמש ארגון הפשע בשנות התשעים הפרועות, במטרה להוציא כסף מאנשים שהתעכבו בתשלומיהם: שיטת ההומלסים. "היינו לוקחים הומלס מהרחוב, מפטמים אותו, מסרקים, מלבישים אותו בחליפה ואומרים לו: 'לכל שאלה - תגיד לא'", סיפר החייל. את חסר הבית היו המאפיונרים לוקחים לאחד החייבים, ולנגד עיניו היו שואלים את ההומלס אם הוא מוכן לשלם להם. כאשר סירב - על פי ההנחיות המוקדמות שקיבל - היו הורגים אותו. "עם חרב", מפרט אותו חייל, "הראש היה עף. כולם היו בהלם, ואנשים החלו לשלם".

עלייה לחלום

אלכס גנטלב כמעט ויתר על קריירת הבימוי שלו. כשעלה באוקטובר 92' לישראל עם אשתו, שני בניו, אמו ואחותו, ללימודיו באקדמיה לקולנוע בסנט פטרבורג לא היתה הרבה משמעות. "כמו כל עולה, אחרי כמה ימים התחלתי לחפש עבודה. אשתי, שהיתה צריכה לעבור מבחנים כדי לקבל את רישיון הרפואה, הלכה ללמוד באולפן, אני יצאתי לפרנס", הוא מספר. "במקצוע שלי היה בלתי אפשרי לעבוד בלי לדעת עברית, אז בשנה הראשונה בארץ שטפתי כלים".

הם התגוררו בבני ברק. לאחר שנה, קיבל הצעת עבודה מחברת הפקות שחיפשה במאי לסרטי תדמית עבור הסוכנות. "אין חממה אחת בארץ שלא צילמתי", צוחק גנטלב. "חרשתי את כל המדינה - וזה היה מצוין. אתה רוצה, לא רוצה, אתה נוסע ופוגש אנשים". בכל אותו זמן, חבר שלו ניסה למשוך אותו להקים חברת הפקות עצמאית. "הוא נידנד לי כל הזמן, ואמרתי לו: 'מה חברת הפקות? אני צריך לפרנס משפחה. אני לא עוזב 5,000 שקל בשביל חלומות!" אבל לבסוף החלום ניצח.

את ההזדמנות הראשונה נתן לו מיכה לימור, אז עורך התוכנית "חשיפה" בערוץ 2, שביקש כתבות מורחבות על ברית המועצות, ומשם כבר התגלגלה קריירה שהולכת ותופסת תאוצה. בין רשימת סרטיו: "כמו בבית", סרט מרגש על בית יתומים יהודים בלב מוסקבה; "הכנרים משיכון ד'", על בית ספר למוסיקה שהוקם על ידי שני עולים בשכונה חלשה בטבריה; "יולקי פאלקי", סרטו האישי של גנטלב, שבו חזר אל העולים שהיו עמו בטיסה שהביאה אותו לארץ; וכמובן "אוליגרכים" המדובר, סיפורם של האנשים שרכשו את רוסיה המופרטת.

בסרטיך אתה שב וחוזר לרוסיה, אתה מתגעגע לשם?

"רוסיה היא מרתקת, אבל אני חוזר לרוסיה רק לצורך העבודה. רוסיה היא עולם אחר, עם סיפורים מכאן ועד להודעה חדשה. הבית שלי זה כאן".

תגיות:

תגובות