איך קרה שכל מה שנותר ממשנתו של אבא הלל סילבר הוא רחוב ראשי ברמת גן? - כללי - הארץ

איך קרה שכל מה שנותר ממשנתו של אבא הלל סילבר הוא רחוב ראשי ברמת גן?

אבא הלל סילבר עשה להקמת המדינה הזאת יותר מהרבה ציונים נודעים. אז איך קרה שכל מה שנותר ממשנתו המרתקת הוא רחוב ראשי ברמת גן? אולי בגלל שהציב לישראל אתגר שאין לה מושג איך להתמודד איתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לא מרמת גן, ממש לא. אמנם בזמן האחרון הוא נשאל על כך פעם אחר פעם, אבל ד"ר עופר שיף שב ומסביר שלמסע בעקבות אבא הלל סילבר, הוא לא יצא מהרחוב המרכזי ברמת גן, וגם לא בגללו. "אם יש מי שזוכר היום את סילבר", הוא אומר בחיוך, "זה אך ורק בזכות אותו רחוב, שנקרא בפי כל 'אבא הלל'", ומזכיר שגם פנימייה קרויה על שמו, כפר סילבר.

את ההיכרות עם המנהיג המרשים והנשכח של יהדות אמריקה באמצע המאה העשרים, חייב שיף לספרו הקודם, "יהודים משתלבים - אוניברסליזם רפורמי אמריקאי מול ציונות, אנטישמיות ושואה" (בהוצאת עם עובד). אז גילה את המתח העצום בין הניגודים הרבים באישיותו של סילבר, שעיצבו את משנתו המוסרית והפוליטית. רבים לא הבינו את הרב הרפורמי שהיה למדינאי: כיצד אפשר להיות ציוני נלהב ובו בזמן לטעון לחשיבותה של הגולה? כיצד אפשר לדגול בדיאלוג אך להיות כה מיליטנטי ומתנשא? איך אפשר להזדהות עם המפלגה הרפובליקאית, אך להילחם למען זכויות האזרח והעובד? וכיצד אפשר להיות חלק מהעולם, ולהמשיך לקיים ייחודיות יהודית? אולי רק סילבר לבדו היה מסוגל לכל אלה.

אישיותו של סילבר סחפה את שיף לקרוא אין-ספור נאומים ודרשות שלו, לצלול אל 1,500 עמודי האוטוביוגרפיה שסילבר לא הספיק לסיים, ולשוחח גם עם בנו רפאל, כבר בן יותר מ-80, ועדיין חי בצל אישיותו מטילת המורא של אביו. המחקר המפורט הסתיים בביוגרפיה פוליטית-ציבורית של סילבר, "הציונות של המנוצחים - המסע של אבא הלל סילבר אל מעבר ללאומיות", שראתה אור החודש בהוצאת רסלינג.

"הוא היה איש של אמונה, שחשב שהשייכות שלו, המיליטנטית לעתים, ליהדות, פותחת אותו לקבוצות אחרות, כמו נוצרים או שחורים, ולאמיתות חדשות", אומר שיף. "סילבר הציע אופציה, והיא לא התקבלה". בספרו מבקש שיף, בוגר אוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית וחבר סגל במכון בן גוריון לחקר הציונות ומדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, לפצח את חידת קריסתו הפוליטית של סילבר בפברואר 49'. דווקא ברגע של שיא, כשמאמציו זיכו את ישראל הצעירה במלווה האמריקאי הראשון, מאה מיליון דולר לשיקום המשק, החליט איש העקרונות התקיף שמתנגדיו כינוהו "הפיהרר", לעזוב את משרדיו בניו יורק ולשוב הביתה לקליבלנד, שלא על מנת לשוב לפוליטיקה.

אחרי חמש שנים במחיצת סילבר, שיף אומר שהוא מעריך את האיש, אך מתקשה לחבבו. "הוא היה מלא בעצמו", הוא מסביר. סילבר לא היה איש רעים להתרועע. בפגישות אישיות, הוא נתפס כמתנשא וחמור סבר. הבן רפאל סיפר לשיף על האווירה הטראומטית בבית, כשהוא ואחיו דניאל בקושי ראו את האב, לבד מבסופי שבוע, שגם הם הוקדשו בעיקרם להכנת הדרשה השבועית של האב בבית הכנסת הרפורמי, הטמפל "תפארת ישראל", בקליבלנד. זמן האיכות שלו עם בניו היה מדוד, והוקדש לבחינה מדוקדקת של מידת התקדמותם בעברית, בליווי צעקות והתקפי זעם. הבן, שהפך לבמאי ומפיק ספרים, אמר לשיף שהמפגשים הללו היו אירועים מכוננים של ילדותו.

בנובמבר 63', בעת שכתב הספד לנשיא ג'ון קנדי, לקה סילבר בלבו ומת. ההספד על קנדי הוקרא בטקס האשכבה של סילבר עצמו, בבית הכנסת שבו שימש רב במשך 46 שנה.

מחוץ לחדר הסגלגל

בעיני סילבר, תפקידו כרב קהילה בבית כנסת גדול, קדם בחשיבותו להיותו מנהיג ומדינאי. בכל יום ראשון, כמנהג הרפורמים, גדשו את מושבי ההיכל המפואר כמה אלפי יהודים, וגם מעט נוצרים, שבאו להאזין לדרשתו השבועית. סילבר, שנולד ב-1893 בעיירה יהודית בליטא, בנו של רב אורתודוקסי מהעולם הישן שהתחנך בחדר, היה עולה לשאת את הדרשה בהופעה כשל כומר פרוטסטנטי: חליפה שחורה וצווארון לבן המהודק לצוואר, באנגלית מושלמת המתובלת בעברית צחה.

שיף, היסטוריון המתמחה בתנועה הרפורמית באמריקה, מסביר שהופעתו היתה אחד מסממני התנועה, שביקשה לקיים תפיסה דתית כלל-אמריקאית ברוח פרוטסטנטית, מבלי לפזול כמובן לעבר התנצרות. "סילבר הכריזמטי נשא נאומים מאוד יהודיים", הוא אומר. "לאחר שסיים את הדרשה הוא היה צועד 250 מטר למעדנייה היהודית, ושם היה מבלה את שעות אחר הצהריים עם יהודים מהאזור, כשהם אוכלים אוכל כשר ומספרים בדיחות ביידיש. סילבר היה חוזר להיות 'יהודי'. הניגוד הפנימי הזה ריתק אותי".

השאיפה שלו להשתלב בחברה האמריקאית היתה אידיאולוגית. "סילבר היה חלק ממסורת ציונית-אמריקאית שהתחילה עוד בתפיסה של 'חובבי ציון' האמריקאים, לפיה תפקיד הציונות הוא לגרום ליהודים להצליח להשתלב בחברה האמריקאית מבלי להתבולל: הסיסמה היתה 'Survival Without Assimilation' (הישרדות בלי התבוללות). ככל שאתה ציוני יותר - כך אתה אמריקאי נאמן יותר", אומר שיף.

אתה מכנה את גרסת הציונות שלו בשם "תיקון חומות", על פי פרשנותו לשורה "גדרות טובות עושות שכנים טובים", מתוך השיר "תיקון חומה" של המשורר רוברט פרוסט.

"הביטוי המקורי שבו השתמש סילבר היה 'חומות וגשרים'. הוא סבר שתקומת מדינת ישראל והביטחון הקיומי שהיא מקנה ליהודים בישראל ובתפוצות, צריכים להביא למהפכה מנטלית בתפיסה הגלותית, המסתגרת והחשדנית, שאיפיינה את היהודים. מבחינתו, הקמת המדינה היתה הזדמנות ליהודים ליישם גישה של פלורליזם תרבותי, הרואה בטיפוחה וחיזוקה של הזהות היהודית, פעולה חיובית של בניית גשר ודיאלוג עם הסביבות הלא-יהודיות.

"בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, היה לתפיסה של סילבר היבט פולמוסי נגד התפיסות הישראליות, משום שהוא חשב שהמסר הציוני-ישראלי של שלילת הגולה הוא חשדני ומסתגר כלפי הסביבה הלא-יהודית. מכאן גם הוויכוח שלו על הגדרת הציונות. הוא התנגד לצמצום הגדרתה לעלייה בלבד, וראה בהזדהות הציונית מכשיר לחיזוק החיים היהודיים בתפוצות. מאוחר יותר, בערך מ-53', הוא שם פחות דגש על הוויכוח עם הגישה הישראלית, והתרכז בדרכים שבהן צריכה יהדות ארצות הברית ליישם את הלקח הציוני, מחוץ לישראל. לפי סילבר, תקומת המדינה איפשרה ליהודי ארצות הברית להפוך את זהותם לבסיס של דיאלוג עם קבוצות נוספות ולבסיס של מאבק פעיל לצדק, חירות ושוויון אוניברסליים".

האם יש בכך גם ממד ומשמעות אקטואליים?

"סילבר מייצג תפיסה שלפיה המהפכה הציונית האמיתית היא אופטימיות ומתן אמון, ולא הסתגרות וחשדנות כלפי הסביבה. התפיסה הזאת איפיינה בבסיסה גם את המנהיגות הישראלית של ראשית המדינה, אלא שבן גוריון ואחרים סברו שהתפיסה האופטימית והבטוחה בעצמה יכולה לאפיין רק את יושבי מדינת ישראל, ואילו סילבר החיל אותה גם על יהודי התפוצות.

"נדמה לי שבעשורים האחרונים משתלט מחדש בישראל שיח ציוני, שסילבר היה קורא לו 'שיח גלותי', ושעיקרו חשדנות וטיפוח הפחד הקיומי. לפי סילבר, המדינה הוקמה כדי לנטרל את הפחד הזה, ולאפשר ליהודים לעסוק לא רק בהתגוננות והישרדות, אלא להקדיש את עצמם גם לייעוד המוסרי והאוניברסלי של היהדות".

סילבר היה המנהיג הכל-יכול של יהודי ארצות הברית, ועד קום המדינה היה אחד מהאישים הבולטים ורבי הכוח בתנועה הציונית. בעיניו, שנותיו המפוארות ביותר היו כשהנהיג את המאבק הציוני בארצות הברית, כבר מ-1939, נגד חוקי הספר הלבן. יחד עם דוד בן גוריון וחיים ויצמן יזם במאי 42' את תוכנית בילטמור, שסימנה את ראשית המאבק להקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. הוא היה ראש המגבית הארץ-ישראלית ומנהיגה של תנועת החרם הכלכלי נגד גרמניה הנאצית. הוא היה ראש האגף האמריקאי של הסוכנות היהודית והאדריכל של החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, כשבאנגלית הפנטסטית שלו נשא במאי 47' את הנאום הראשון באו"ם לגיוס ארצות הברית ושאר מדינות העולם לתמיכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במאבקו למען הקמת המדינה, לא היסס להתעמת עם בכירי הממשל האמריקאי, ואפילו עם הנשיא: פרנקלין רוזוולט לא סלח לו על בוטותו, והורה שסילבר לא יחצה יותר את פתח לשכתו בבית הלבן.

ולמרות כל זאת, הוא נמחק מהשיח הציוני הישראלי. "סילבר הוא יהודי גלותי בתפיסות האידיאולוגיות שלו, ובו זמנית הוא גם ההיפך", מסביר שיף את היעלמותו מהתודעה הישראלית. "הוא יהודי-אמריקאי שדפק על שולחנם של הנשיאים טרומן ורוזוולט. הוא היה מזוהה עם עמדות הימין ברטוריקה המתלהמת שלו, וזה מבלבל אותנו. אבל יש היגיון באקלקטיקה שלו".

וזה לא מתאים לישראל?

"הדי-אן-איי הישראלי מכוון לחלוקה ברורה לפי קטגוריות. באמצעות תקומת מדינת ישראל, ביקשה הציונות לרפא את הזהות החלקית, זו שיש בה מקף באמצעה: 'יהודי-אמריקאי' למשל, ולבנות במקומה זהות שלמה וחדשה. בן גוריון גרס שרק במדינה יהודית ריבונית, תיפול המחיצה שבין 'היהודי' ובין 'האדם', והישראלי יוכל להיות יהודי שלם ואדם שלם. סילבר צמח מתוך מסורת ציונית שמקדשת את המקף הזה. ברוח תפיסתו של הסוציולוג הוראס קאלן, הוא סבר שהחברה האמריקאית היא תזמורת שבה מנגנות קבוצות שונות: איטלקית, יהודית או אירית, וכל קבוצה צריכה לתרום את המנגינה שלה לשייכות הכלל-אמריקאית.

"כאשר הוא התייצב לצד הציונים הכלליים בבחירות לכנסת השנייה, אפילו כותבי המאמרים התומכים בו הפגינו חוסר הבנה מוחלט בעמדותיו: כיצד אדם המזדהה עם הרפובליקאים מתנגד למלחמה הקרה, תומך בפשרה עם הסובייטים ולוחם למען זכויות האזרח? כיצד תומך ציוני אקטיביסט בהמשך הקיום היהודי בתפוצות? הקושי הגדול היה בכך שסילבר שבר לחלוטין את תבנית היהודי הגלותי כמי שחרד להרגיז את הגויים, אבל באידיאולוגיה שלו הוא מקדש בדיוק את התפיסה של זהות יהודית 'חלקית'".

יום העצמאות בקליבלנד

עד קום המדינה, עמד סילבר בראש משלחת הסוכנות היהודית לאו"ם, כמייצג התנועה הציונית כולה. שיף כותב בספרו כי בעיני רבים הוא נחשב כיורש ראוי לויצמן בראשות התנועה הציונית, וכמתמודד שווה משקל לבן גוריון. אולם עם קום המדינה, המתח האידיאולוגי בינו לבין בן גוריון והציונות הישראלית, קיבל נופך מעשי. אבא אבן, שהיה חבר זוטר במשלחת לאו"ם, סיפר בזיכרונותיו כיצד דווקא ביום הכרזת המדינה, בחר סילבר לחזור מניו יורק לקליבלנד, והותיר את חבריו למשלחת אובדי עצות. הם ראו בו כמעט בוגד. אולם בעיני סילבר, המתח בין היותו ציוני להיותו מנהיג יהודי אמריקאי הוכרע באותו יום: הוא החליט לחזור לקהילה שלו, הרי היה זה יום שישי.

יום למחרת ההכרזה, התקשר סילבר לבן גוריון וכחייל שאל את מפקדו, אם עליו לצאת ארצה ולהפוך לאזרח ישראלי. בן גוריון הבהיר לו את מעמדו: הוא ביקש ממנו להישאר בארצות הברית, להיאבק להסרת האמברגו הצבאי ולגייס כספים למען ישראל. בן גוריון לא רצה אותו בישראל, וסילבר הפך ממנהיג לשתדלן. הוא עמד במשימה ופעל למען המלווה האמריקאי לישראל, אך כשיועצו הפוליטי של הנשיא טרומן התקשר לבשר לו על אישור המלווה, הוא נדהם לשמוע ממזכירתו של סילבר, שהוא התפטר מכל תפקידיו הפוליטיים. שיף כותב, כי סילבר ראה בפרישתו תבוסה פוליטית, אך לא אידיאולוגית. הוא הבין כי לא יקבל מבן גוריון, שנתפס גם על ידי יהודי אמריקה כסמכות העל של המנהיגות הציונית, את הלגיטימציה להפוך למנהיג פוליטי-ציוני בארצות הברית, ובלי גיבוי כזה לא יוכל לממש את הפופולריות הרבה שלו שם. בן גוריון לא רצה ליצור כוח ציוני אוטונומי משמעותי מחוץ לישראל, וסילבר ויתר. במקום זאת, התמקד בתפקידו כמנהיג אידיאולוגי ורוחני בקהילה שלו.

בשלוש שנות חייו האחרונות, שקד סילבר על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו, אותה לא השלים. את רגע היוולדו בחר סילבר להציב ב-3 ביולי 1904, כאשר אביו נכנס הביתה בסערה ומירר בבכי לשמע הבשורה על מות הרצל. סילבר היה אז ילד יהודי בן 11 שחי ב"גטו" היהודי בניו יורק. "סילבר חי ב'עולם הישן' עד גיל 11, וכל זה נמחק באוטוביוגרפיה שלו", אומר שיף. "חייו הם תוצר של האירוע המכונן, כשאביו פרץ בבכי. הדואליות הזאת מעניינת, מכיוון שסילבר לא שלל את הגולה, והיתה לו הערכה לעולם הישן של אבותיו האורתודוקסיים. אבל הוא כתב את זיכרונותיו כדי להסביר את הנהגתו הציונית, ולכן הוא מדלג על פרטים ביוגרפיים רבים".

אבא הלל היה הרביעי מבין ששת ילדיהם של מוזס ודינה סילבר, שחיו כנתינים רוסים בעיירה ניישטאט בליטא. אביו, כמו סבו, היה רב מוסמך וציוני מסור, שדיבר עברית צחה והעביר את אהבת השפה גם לבניו. קשיי הפרנסה גרמו למוזס סילבר להגר ב-1899 לניו יורק, בעקבות אחותו שעבדה במתפרות היזע בלואר איסט סייד בניו יורק. הוא עבד כמורה לעברית, עד שהצליח לחסוך מספיק כסף כדי להביא לניו יורק, ב-1902, את אשתו וילדיו. באוטוביוגרפיה הסלקטיבית של חייו ברובע המהגרים בניו יורק, מתעכב סילבר על מועדון הנוער הציוני הראשון בארצות הברית על שם הרצל, שאותו הקים עם אחיו הבכור.

נקודת מפנה, אומר שיף, היתה המעבר של סילבר בגיל 19 מהגטו בניו יורק ללימודים בבית מדרש רפורמי לרבנים בסינסינטי, אוהיו. "התנועה הרפורמית האמריקאית באותה תקופה, היתה ציר של היהדות הרפורמית של יוצאי גרמניה, שהגיעו לאמריקה באמצע המאה ה-19 ובזו ליהדות מזרח אירופה", הוא אומר. "הם מנו כרבע מיליון איש, וחיפשו נערים כישרוניים ועניים, שלהם הציעו ללמוד בבית המדרש ובאוניברסיטה, עד הדוקטורט, במימון מלא. ב-1925 השלים סילבר את הדוקטורט שלו באוניברסיטה של קליבלנד".

כשהתייחס לסינסינטי בזיכרונותיו, כתב סילבר שזכה במקום הראשון בתחרות במועדון הוויכוחים באוניברסיטה המקומית, ואף גילם את המלט בחוג הדרמטי. "זה היה עניין זהותי חשוב בעיניו", אומר שיף. הוא החל להתלבש כאמריקאי ונפטר מהמבטא היידישאי. לאחר הסמכתו ב-1915, הוא נשלח להיות רב בבית כנסת במערב וירג'יניה, שם הכיר את בתו של העשיר המקומי, בן לתפוצה היהודית הגרמנית. הם נישאו, וכעבור שנתיים עברו לקליבלנד, שם קיבל את המשרה המכובדת כרב ב"טמפל".

כיצד הפך למדינאי?

"בראשית שנות ה-30 הוא הבין שהוא עתיד להפוך למנהיג רפורמי וחברתי. ה'טמפל' היה בית כנסת גדול, שנחשב לאנטי-ציוני ולא לימדו בו עברית. כשהתקבל, ביקשו ממנו שיסביר את נטיותיו הציוניות, והוא ענה שהציונות פחות חשובה לו. אלא שעם מינויו, הדבר הראשון שעשה היה להקים בית ספר לעברית. הוא גם הצטרף לחוגים הליברליים והיה שותף למאבק למען חוק ביטוח אבטלה, אולם נקודת מפנה נוספת בחייו אירעה כשקיבל שנת שבתון מטעם הטמפל ונסע לאירופה וארץ ישראל, ב-1932-1933".

התוף שיקים את ישראל

לברלין הוא הגיע בינואר 1933, סמוך למינויו של היטלר לקנצלר, ושם היה עד למצעדי הנאצים ולמצעדי הנגד של הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים. הוא הגיע למסקנה שהחקיקה הנאצית האנטי-יהודית מאיימת על בסיס הקיום היהודי בסביבה וחברה לא יהודית, והחליט להירתם למאבק נגדה. "הוא ביקר אז בארץ ונפגש עם הוריו שעלו לישראל ב-1927, אבל מה שהטביע בו חותם, היה הביקור בברלין", אומר שיף.

עם שובו מברלין, התגייס סילבר לתפקיד המנהיגותי הראשון שלו, כמנהיג תנועת החרם הכלכלי נגד גרמניה הנאצית. "התנועה היתה שנויה במחלוקת בארצות הברית. הממסד האמריקאי-יהודי-גרמני יצא נגד ההפגנות שסילבר אירגן, מחשש שהבלטת היהודים תזיק הן ליהודי ארצות הברית והן ל-600 אלף יהודי גרמניה", שיף מוסיף, "אבל סילבר קידם הפגנות ענק בעיר אחר עיר בארצות הברית, וקרא להחרים סחורות מגרמניה כשהוא טוען שיש לשים את האינטרסים היהודיים בקדימות ראשונה".

על מה הוא בעצם נלחם?

"הוא נלחם על זכותם של היהודים להמשיך לחיות בגרמניה. עד השואה, סילבר התעקש שאם היהודים יעזבו את גרמניה, המשמעות היא שהם נכנעים לטיעון האנטישמי, שליהודים אין זכות לחיות באירופה. איש עדיין לא העלה אז על הדעת שתהיה שואה, והוא חשב שעדיף שיהודי גרמניה יסבלו קצת, אבל אסור ליהודים לוותר על זכותם להיות חלק מהחברה הנאורה: היהודי צריך להתעקש על ייחודו התרבותי והדתי, ואל לו להסכים להשמצה שהיהודים הם כת נבדלת. סילבר היה ראש תנועת החרם, והתמנה גם לראש המגבית הארץ-ישראלית".

אולם ב-41' התחילו להגיע מברקים מאירופה שהודיעו שההשמדה החלה. "הוא חש חוסר אונים משווע, גם נוכח קשיי ההגירה וסגירת שערי ארצות הברית", אומר שיף. "סילבר היה מצד אחד אמריקאי-יהודי ומצד שני בן דור שני למהגרים דוברי יידיש. כשבארצות הברית גאה גל אנטישמי, הוא נדרש לצאת למאבק, מבלי להפסיק להיות פטריוט יהודי אמריקאי. הוא הפך למנהיגה של יהדות אמריקה כשהציע דרך לעשות זאת: באמצעות הציונות. בנאומיו אמר, שאם יהודי אמריקה מסתפקים במאבק באנטישמיות, הם מחזירים לעצמם את שלטון הפחד מימיהם באירופה. הפתרון היחיד לחוסר האונים ולאימה, הוא אמר בזמן השואה, הוא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל".

ב-41' התייחס סילבר למיתוס הצ'כי על יאן זיזקא, איש התנועה ההוסיטית מראשית המאה ה-15, שלו יוחס כי ציווה שלאחר מותו עורו יימתח על התוף, שיוליך את הכוחות אל הקרב. "סילבר אמר בנאום, כי הסבל והמוות הנורא של הקורבנות היהודים - הוא כבר ידע על השמדתם של כשני מיליון יהודים - ייהפכו לתוף במאבק הציוני לקידומה של הקמת מדינה", אומר שיף. הוא הותקף מבית על ההשוואה, אך בן גוריון היה קרוב לעמדתו, וב-42' הם הגו בצוותא את תוכנית בילטמור. לאחר מכן, נאבק סילבר במשך שנתיים בשני בתי הקונגרס האמריקאי, עד שהתקבלה הצעת "ההחלטה הארץ-ישראלית", שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בישראל. לצורך כך, סילבר לא היסס להתעמת עם הנשיא רוזוולט, שחשש מג'יהאד של העולם הערבי, וממותם של חיילים אמריקאים. סילבר התריס נגדו, שהוא פועל מאינטרסים הקשורים בכספי הנפט.

סילבר היה מוכן לשלם את המחיר של עימותים כאלו. "לא נביא את העולם לכדי התאמצות יתרה למעננו, אם נדבר על הצלת פליטים במקום בניין מדינה יהודית", הוא טען. סילבר לא היה לאומן, אומר שיף. "הוא אמר, 'אל תחשבו שאנחנו בעד לאומיות. היא נחשבת לדבר מגונה והיא אינה המסורת של הנביאים. הלאומיות היא כרגע השפה שהעולם מבין, וליהודים חייבת להיות מדינה. רק כאשר יהיה לנו סוף-סוף בית משלנו, נוכל לשכוח מהלאומיות ולהתמסר לייעוד האמיתי שלנו, להיות לוחמים למען צדק חברתי עולמי, למען ביטול הלאומיות בעולם, למען מדינה אוניברסלית'. כל זאת הוא אומר תוך כדי השואה".

ימי שישי עם המפקד

את הניגודים שעיצבו את עמדתו האידיאולוגית של סילבר, אפשר למצוא אולי גם בשיף עצמו. אביו, מנחם שיף, היה מפקד וחבר באצ"ל, והוא גדל בבית ימני. אולם בפרק המבוא לספר, מספר עופר שיף, בן 54, כי הוא "שייך לדור שעוצב על ידי אכזבה ומשבר עמוקים בנוגע לדרכי פעולתה של הציונות של מדינת ישראל, ועל אף זאת אינו מוכן, ואולי אף אינו מסוגל, להפנות גב ולהתנער מאמונתו הציונית הבסיסית".

הוא זוכר היטב את הביקורים המשפחתיים בימי שישי בביתו של מנחם בגין בתל אביב, ששיף היה בטוח אז ששמו הפרטי הוא "המפקד". אביו היה חייל נאמן בארגון. בגיל 16 עזב את ביתו הדתי בטבריה, עבר לחיות בתל אביב, שינה את שמו וצורף למחלקת הכספים של האצ"ל. הוא לא ידע ששירות הידיעות של ההגנה החל לעקוב אחריו כבר בטבריה, ובינואר 45', כשהגיע לאסוף כסף מרופא בירושלים, נחטף על ידי חוליה של חברי פלמ"ח והועבר לקיבוץ קרית ענבים, שם הוכה ועונה. הוא שוחרר כעבור כמה ימים, ולאחר שהיה אחראי על פעולות חבלה בשדה התעופה לוד, נעצר באפריל 46' על ידי הבריטים. הוא מצא את עצמו באותו תא בבית הסוהר בירושלים, עם מעניו מהפלמ"ח. לימים נישא לעמליה, לוחמת אצ"ל אף היא, שישבה בבית הכלא לנשים בבית לחם.

שיף האב היה לאיש עסקים ויבואן מבוסס כלכלית, ונולדו להם שלושה בנים. עופר, הבן האמצעי, מתאר בספר את ההלוויה של אביו, שמת בגיל 56. "הם נשארו סביב לקבר, ופתחו בשירה סוחפת של שירים שנהגו לשיר בטרם קרב או לאחריו. הכרתי שירים אלה, ואת חלקם - הנוגים והעצובים שביניהם - גם אהבתי. ובכל זאת, כמה השתוקקתי אז שישירו גם שירים אחרים שאהב אבי, ושהיינו שרים יחד כמשפחה סביב שולחן השבת והחג - ניגונים חסידיים מבית אביו שלו, שירים ישראליים מודרניים, שירי עם שהביא ממסעותיו". שיף אומר, שהקהל שליווה את אביו בדרכו האחרונה, כלל לא הכיר אותו, אלא דרך שיר המחתרת.

"אני ציוני כי אני שייך לפה. אלה הנופים שלי וזה הבית", אומר שיף, שאבותיו עלו לצפת כבר ב-1760, ואחר כך עברו לטבריה, שם חיה סבתו עד מותה. כשהחל לעמוד על דעתו, הודיע להוריו שהוא רוצה ללמוד בתיכון חדש, מעוז השמאל המזוהה עם השומר הצעיר. "ישבנו במטבח הקטן ואמי אמרה, 'אתה לא יכול לעשות את זה לאבא, זה יחזיר אותו לימי הסזון'. אבל אבא שלי נכנס ואמר, 'תניחי לו. גם אני מרדתי בהורי. זה בסדר'. הוא נתן לי את ברכת הדרך, ואני זוכר לו את זה. אמי היתה מיליטנטית, הוא היה יותר רך. הוא אמר פעם, שלו היה פלסטיני הוא היה מתגייס לאש"ף".

אמירה מעניינת.

"כשהייתי נער הורי נהגו לקחת אותנו לסיורים ביהודה ושומרון כדי להחדיר בנו את התחושה שזה שלנו. אני עדיין מתרגש מכך שהשורשים שלי הם שם. אני גם מבין את הפלסטיני שמרגיש אותה שייכות. זה מה שסילבר מלמד אותנו: ששורשיות ושייכות לא באות להגיד שזה שייך רק לך".

היית שבע שנים בארצות הברית לצורך הדוקטורט, והפכת ליהודי יותר.

"להיות דתי בארץ, זה אומר שאתה חרדי ממאה שערים או מתנחל קיצוני. לקחו לנו את היהדות. בארצות הברית, בתי הכנסת הם חלק מהתרבות היהודית. הבת שלי, שעושה דוקטורט בסוציולוגיה ומשפטים בשיקגו, מתחבטת עם קרובי משפחה דתיים על חינוך הילדים, כיצד למצוא בית ספר שבו לא שוטפים את מוחם של התלמידים שיש אלוהים. הבת שלי, והיהודי האורתודוקסי האמריקאי, מתחבטים ביחס לקיומו של אלוהים. אני מקנא בשיח הזה. הוא חסר לי כאן. חסרה לי התפיסה שיהדות זה תוכן. זה מרשים לראות יהודים בארצות הברית, שהיהדות היא חלק מאירועי התרבות שלהם. אנחנו למדנו תנ"ך בתיכון, הילדים שלנו כבר למדו פחות וזה רק הולך ופוחת. אני שואל את עצמי, במה אנחנו מדינה יהודית בעצם?"

וכמה סילבר רלוונטי לנו בארץ?

"סילבר דגל באידיאולוגיה של פשרה. כמותו היה יהודה מגנס, רב ומנהיג ציוני אמריקאי שהיה נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, והגה עם חבריו את רעיון המדינה הדו-לאומית. סילבר היה שואל למה רעיון כזה מאיים עלינו? במדינה דו-לאומית תהיה זהות היברידית, כלומר גם יהודית וגם ערבית. למה זה יעשה את המדינה היהודית לפחות טובה? מה מפחיד אותנו כל כך בזהות עם עוד עם? אולי דווקא זה יכריח אותנו, כמו שזה מכריח את יהודי ארצות הברית, לחשוב על הזהות שלנו ולא לקחת אותה כמובנת מאליה, לפתח אותה, לברוא אותה מחדש. ללמד יותר תנ"ך ולהילחם על העברית. מה שמקסים אותי אצל סילבר, זה שהוא יהודי שהאידיאולוגיה שלו היא פשרה, של גשרים ודו-קיום".

מה הוא היה אומר על ישראל של היום?

"ב-53', כשהוא חשב שעוד אפשר לשנות את המדינה הצעירה, הוא אמר ראו, המאבק על המדינה שהחזיק את כולנו, את הנוער היהודי באמריקה ובארץ - הסתיים. אם לא תמצאו לכם עכשיו תחליף ליעד ציוני יהודי אמיתי, המדינה הזאת תתרוקן ותהיה קליפה. היעד לפי סילבר הוא לקחת את מורשת הגלות ולהסתכל עליה כעל מורשת רוחנית, וכמאבק מתמיד של מיעוט, כנגד כל הסיכויים, על העקרונות שלו, העקרונות הרוחניים והמוסריים. זה הרעיון: שאתה מציב לעצמך יעד ברור. ואיזה יעד יש לנו כמדינה יהודית? אין לנו".*

מי ורדים מסינסינטי

שיף מספר כי בבית המדרש לרבנים רפורמים בסינסינטי היתה שיטה ייחודית לבחון עד כמה בוגרי בית המדרש לרבנים הם אמריקאים. "היו מזמינים אותם לארוחה חגיגית, והנבחן אמור היה לדעת להשתמש כראוי בכל הצלחות וחלקי הסכו"ם שנערכו על השולחן. קערית מי הוורדים שהוגשה בתום הארוחה ונועדה לטבילת קצות האצבעות, היתה המבחן האחרון. סילבר עבר את המבחנים בהצלחה, כלומר עמד בתהליך האמריקניזציה שלו בצורה מושלמת. היתה לו אמביציה עצומה והוא היה גאון".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ