בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ד"ר יעקב נפתלי הרץ שמחוני ור' שמואל קרויזר: שניים אוחזין ב"מלחמות היהודים"

הפולמוס על "תולדות מלחמות היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו מסרב לגווע. לאחר שלפני למעלה מחודש ייחד "תרבות וספרות" גיליון שלם על התרגום החדש של הספר, הנה עתה דיון נוסף: בשני תרגומים עבריים קודמים של "מלחמות היהודים", שלא הוזכרו שם: אחד של מתרגם שמעולם לא ביקר בארץ ואחר של מתרגם שלא יצא ממנה מעולם

תגובות

התרגום החדש של ליזה אולמן ל"מלחמות היהודים" (הוצאת כרמל) מעורר מחשבות על התיווך התרבותי שבספר עצמו ובתרגומו. ספרו של יוסף בן מתתיהו, הלא הוא יוספוס פלביוס, "מלחמות היהודים", הוא אחד הניסיונות הראשונים של תיווך תרבותי והצגת התרבות היהודית לפני תרבות אחרת, זו ההלניסטית (אחרי תרגום השבעים, לפחות לפי גירסת איגרת אריסטיאס וחז"ל). כך עשה המחבר גם בספרים אחרים שכתב. ההיסטוריון הדגול יצחק בער אף האשים אותו שסילף וזייף את ההיסטוריה כדי שתתאים לתפישות יווניות, והראה למשל השפעה של נאום ידוע של דמוסתנס על נאום המצוטט ב"מלחמות היהודים".

אמנם הטענה שכל תרגום הוא תיווך תרבותי היא טריוויאלית, מפני שהדבר נובע מעצם הגדרתו של התרגום. אולם בכל זאת מעניין שהמתרגמים הקודמים לעברית של היצירה הזאת היו שקועים בתיווך תרבותי בהיקף גדול בהרבה מאשר בתרגום בלבד. כך למדנו ממאמרו של שמואל פיינר על קלמן שולמן, המתרגם הראשון (מגרמנית), שהופיע בגיליון "תרבות וספרות" ב-26 במארס. פיינר הציג את תרגום "מלחמות היהודים" בהקשרם של התרגומים האחרים ושאר הפעולות בשדה התרבותי של קלמן שולמן, שאותו כינה סוכן תרבות אפור.

ברשימה זו אני מבקש להציג עוד שני מתווכים תרבותיים, שכל אחד מהם תירגם מן המקור היווני את "מלחמות היהודים": ד"ר יעקב נפתלי הרץ שמחוני (1884-1926), שנולד ברוסיה וחי בברלין, והעילוי הירושלמי בן היישוב הישן, הרב שמואל קרויזר (1921-1997), שפירסם את חיבוריו ותרגומיו הרבים בשמות שונים, ובכללם שמואל חגי, שבו התפרסם תרגומו ל"מלחמות היהודים". שני המתרגמים האלה באו אל הספר מתוך בסיס רחב של ידע בתרבות היהודית. הם פעלו מחוץ לעולם האקדמי הרשמי ועסקו בדברים הרבה. לעומתם, אולמן באה אל התרגום מתוך הלימודים הקלאסיים ונעזרה במלאכתה באקדמאים מקצועיים. כמורה ותיקה באוניברסיטה העברית תיווכה את התרבות ההלניסטית לסטודנטים רבים לפני שפנתה לתרגם את הספר. היא אינה נדיבה ביותר כלפי קודמיה, אף שהיא מזכירה אותם כבר בעמוד הראשון של המבוא, אך מציינת את חסרונותיהם.

י"נ שמחוני (כך בעיקר הופיע שמו בדפוס) נולד בסלוצק, מנישואים שניים של אביו, למדן משכיל וביקורתי, שהיה בן שישים בהולדת בנו. אחד מארבעת בניו מנישואיו הראשונים, היחיד מהם שהקדיש עצמו לעבודת מחקר ועיון כאביו, מת שנים מספר לפני כן, בן 22. האב האבל והמבוגר תלה תקוות רבות בבן הזקונים, והעמיס עליו עול של לימודים וביקורת. הילד שמחוני (שנולד בשם שמחוביץ) ברח לעולם של ספרים, והיה שטוף בבולמוס של קריאה, התמדה וכתיבה מאז ועד סוף ימיו. בן שמונה ניצל נסיעה ארוכה של אביו וכתב את חיבורו הראשון, "מלחמת אלף שנים של העופות", היסטוריה של המלחמה בין העופות השונים, בתוספת ציורים ומפות. הוא עסק בכך שנה וחצי, אבל האב פסל את היצירתיות הילדותית עם שובו ושרף את המחברות שבהן כתב וצייר הילד את הסיפור.

האב מת כשבנו היה בן 13, ושמחוני ואמו עברו למינסק. שם הסתער הנער על הספריות המקומיות העשירות ולמד לטינית, יוונית וערבית. אף שלא שמר מצוות סירב להיבחן בבחינת הבגרות שנקבעה לשבת, מתוך רגש לאומי, וכך התעכבו לימודיו באוניברסיטה בשנתיים. לבסוף למד בלייפציג וכתב שם דוקטורט על כתבי הסופרים הערבים על הכוזרים. באותה תקופה פירסם בקובץ "העברי החדש: מאסף לספרות, לאמנות ולחיים", שהוציא לאור יעקב כהן ב-1922, את מאמרו העברי הראשון: "רבי יהודה הלוי בתור משורר לאומי".

ברנר, ברשימה שפירסם ב"הפועל הצעיר", אמנם לא התלהב מן המאמר, במסגרת האכזבה הכללית שלו מן הקובץ: "וכלום לא חיבור של תלמיד בית ספר הוא המאמר, המאריך בדברים הידועים לכל והמברר מה שהוא ברור מאליו, של י"נ שמחוני על ר' יהודה הלוי?" אולם לא כולם היו שותפים לשיפוטו. המאמר אכן משקף את תכונותיו של שמחוני בתור מתווך תרבותי ופופולריזטור של ידע מדעי מעודכן. יש בו ידענות עצומה ושליטה מלאה במקורות הראשוניים, בהירות וצלילות וסגנון נגיש. סגנונו ברוב חיבוריו קריא ושקוף. אך לצורך תרגום מלחמות היהודים בחר בלשון חכמים, הקשה יותר לקורא הישראלי. ועם זאת, על תרגומו של שמחוני גדלו דורות של ישראלים, עלו אתו למצדה, טיילו אתו בירושלים והשתתפו במשפטים ציבוריים בתנועה על יוסף בן מתתיהו ו"בגידתו".

שמחוני התפרנס מהוראה בגימנסיה העברית בלודז', וגם כתב ספר לימוד לתיכון להיסטוריה של עם ישראל. הוא פירסם בין היתר מאמרים על יחזקאל הנביא, רבנו גרשם מאור הגולה, רבי יהודה החסיד, ש"ד לוצאטו (שד"ל), וכתב הרבה ביקורות ספרים מפורטות. את ספרו של יוסף בן מתתיהו הוא תירגם בהזמנת הוצאת שטיבל, מתוך העניין העצום שלו בתרבות היהודית בתקופת הבית השני, אך גם לצורך הפרנסה. כאשר יסדו יעקב קלצקין ונחום גולדמן את האנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית בברלין, בשנות העשרים, שיצאה במקביל בעברית בשם "אשכול: אנציקלופדיה ישראלית", עבר שמחוני לברלין והצטרף למערכת המדעית. גם נוסח אנגלי של האנציקלופדיה אמור היה לראות אור, ואף נמצא תורם למימונו, אלא שמתוך יעילות אמריקאית התנה התורם את תרומתו בסיום העבודה, וכך תופיע המהדורה האנגלית במלואה באחת. עליית הנאצים סיכלה את השלמת המפעל שלא נסתיים מעולם. בעברית הופיעו שני כרכים, ובגרמנית עשרה.

שקדנותו של שמחוני, סגנונו, דייקנותו וידיעותיו העצומות התאימו מאוד לעבודה מסוג זה, והוא פרח בעיר שהיתה אז מרכז של תרבות עברית. הספרים העבריים שהופיעו בברלין בשנות העשרים של המאה העשרים ניכרים עד היום בייחודם וביופיים מכל הבחינות: הדפוס, הדיו, הנייר, העיצוב. הם שילבו את הישגי טכנולוגיית הדפוס הגרמנית עם טעם עיצובי מעודן. האנציקלופדיה "אשכול" יפה במיוחד, ועיצובה שימש אחר כך דגם לחיקוי לעורכי האנציקלופדיה העברית בירושלים. אלא שכבר בכרך העברי הראשון של האנציקלופדיה מסר העורך קלצקין על מותו הפתאומי של שמחוני, לאחר מחלה קצרה. הוא היה אז בן 42.

סיפורו של שמואל קרויזר, המתרגם השני של "מלחמות היהודים", שונה בתכלית. הוא נולד בשכונת שערי חסד בירושלים, למשפחת "פרושים" מצאצאי ר' חיים מוולוז'ין, והתבלט מצעירותו כעילוי וכמתמיד. הוא למד בישיבות בפתח תקוה ובתל-אביב, ונהנה שם מחירות המחשבה ומן האוספים המגוונים של הספרים שמצא. כשחזר לירושלים, בן 21, נישא לציפורה, הצטרף למערכת האנציקלופדיה התלמודית, ועמל בה בקביעות במשך עשרים שנה. ציפורה, בתו של ר' ישראל אודסר, שהתפרסם אחר כך בתור "בעל הפתק" המיוחס לר' נחמן מברסלב, עבדה עד פרישתה בחדר הניתוחים בהדסה, ושמואל קרויזר בנה אתה קן משפחתי. בביתו לא היה חדר עבודה. הוא עבד על השולחן שבפינת האוכל, ונהנה מילדיו ומילדי השכנים ששיחקו והתרוצצו סביבו, או שהלך לספרייה הלאומית בגבעת רם. שם, שלא כצפוי, לא ישב רק באולם הקריאה למדעי היהדות אלא גם באולם הקריאה הסמוך, הכללי, או במחלקת כתבי היד.

סקרנותו לא ידעה גבולות. הוא היה בקי עצום בכל חדרי התורה: ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, פיוט ותפילה, פרשנות וספרות בדפוס ובכתבי יד, בעברית ובערבית יהודית. נוסף לכך למד בעצמו לשונות רבות לצורך עבודתו: אנגלית, צרפתית, גרמנית, ערבית, איטלקית, ספרדית, רוסית, לדינו, יוונית עתיקה, לטינית וערבית יהודית, נוסף ליידיש שגדל בה. הוא קרא בלשונות המקור את כל הספרות הקלאסית, אבל השפות השונות שימשו אותו בעיקר כדי להעמיק בהכרת תרבותו, שהיא שהיתה במוקד עניינו, ובמיוחד בסוף ימיו.

קרויזר השתלט על תחומים שלמים בהיסטוריה הכללית והיהודית, והקפיד להתעדכן בספרות רפואית. כל מה שקרא זכר. הוא היה פתוח ליוזמות ולחידושים טכנולוגיים, והיה מראשוני המשתמשים בארץ במחשב מקינטוש. כמשתמש מוכשר פתר בעיות אחדות בהתאמת המחשב לעברית. קרויזר כתב ערכים רבים חשובים באנציקלופדיה התלמודית, עשרות מאמרים בכתב העת המעולה "מחניים", שהוציאה הרבנות הצבאית הראשית, ונוסף לכך הוציא לאור, תירגם וערך למעלה משלושים ספרים בתחומי התפילה ופרשנותה, מפתחות לתורה שבעל פה ולהלכה, דרשות, חסידות וזיכרונות אישיים של מחברים. כל זאת נוסף למפעלו המרכזי, 32 הכרכים של "ילקוט מעם לועז", שאותם תירגם מן הלדינו, ערך ואף השלים חלקים חסרים. את מפעלו הספרותי הגדול פירסם בשלושה שמות שונים: שמואל קרויזר, שמואל חגי, שמואל ירושלמי. בכך צימצם מעט את הרושם שיכולה לעורר ההכרה שכל המפעל הספרותי העצום הזה הוא של איש עצמאי אחד, שרוב ימיו הבוגרים יצר ופעל ללא הקשר מוסדי שיתמוך בו.

"ילקוט מעם לועז" הוא על פי הגדרתו של קרויזר, במאמר שפירסם ב"מחניים", "היכל גדול בנוי לתלפיות, אשר יכיל כל הסגולות היקרות הגנוזות בספרים שיצאו לאור עד לאותה תקופה (=המחבר, ר' יעקב כולי, איש ירושלים שפעל בקושטא, מת ב-1739). מבחינה זו יש לראות בספר זה אחד מספרי הכינוס הגדולים שהופיעו בכל התקופות, שבאו לסכם ולרכז את כל הטוב שבספרים שנתחברו לפניהם". הילקוט ערוך על פי פרשות התורה, ומביא פירושים והרחבות למסופר בהן. מבחינת מעמדו בעולם הספר היהודי הוא מקביל ל"צאינה וראינה" ביידיש, אלא שמקורותיו מגוונים יותר. גם המקור בלדינו וגם התרגום לעברית של קרויזר זכו לפופולריות רבה. קרויזר אף השלים את החיבור בסגנונו של המחבר, וכתב בעצמו את הילקוט על ספרי נביאים וכתובים. בעקבות תרגומו נערכו גם תרגומים נוספים של "מעם לועז" לאנגלית, לצרפתית, לאיטלקית ולספרדית.

בין שני המתרגמים יש קווים של דמיון ושוני. שמחוני מעולם לא ביקר בארץ וקרויזר מעולם לא עזב אותה. שניהם מצאו עניין וערך בתיווך תרבותי פנים-יהודי לשכבות רחבות. שניהם היו בעלי יכולות אינטלקטואליות חריגות, שניהם עבדו באנציקלופדיות - שמחוני עבד שנתיים באנציקלופדיה אשכול, קרויזר - עשרים שנה באנציקלופדיה התלמודית. שניהם היו פוריים, אלא שחייו הקצרים יחסית של שמחוני גדעו את פועלו. המפעל הספרותי של קרויזר הוא חריג בהיקפו העצום ובגיוון שבו.

אחד ההבדלים ביניהם הוא בחיים האישיים, הבדל המשתקף גם בספרים שיצאו לזכרם. לאחר מותו של שמחוני הערירי הוציאו חבריו לזכרו את הקובץ "ציונים: קובץ לזכרו של י"נ שמחוני ז"ל", בהוצאת אשכול בברלין (1929), מן היפים בספרי הזיכרון שיצאו לאור בשפה העברית. בקובץ השתתפו גדולי התרבות היהודית שבתקופה, ובראשם ח"נ ביאליק. לאחר מותו של שמואל קרויזר הוציאו לזכרו בניו את ספר הזיכרון "מנחת שמואל" (1997), שבו תיארו את דמותו של אביהם ואת חיבוריו.

דומני שהדברים שכתב נחום גולדמן על שמחוני בספר לזכרו יפים גם לדמותו של קרויזר: "מעולם לא התפאר בידיעותיו, בזכרונו החריף ובבקיאותו העצומה... ידענותו המרובה היתה לו דבר המובן מאליו, דרך הטבע... אנו התפלאנו על ידיעותיו המרובות, אבל לא היה הדבר מובן ממילא... במקום שהידענות וטבע האדם כמעט עניין אחד הם, במקום שהאדם למדן לא מפני שהתכונן לכך לשם אמנות, לשם כבוד או סתם על פי מקרה, אלא מתוך עצם טבעו, אנו מוצאים תמיד אותו הטיפוס הפשטני של איש המדע הגדול באמת, המתייחס לידענותו בתמימות ובטבעיות... אציל היה במובן היהודי המעולה. ולפיכך חביב היה על הכל, רחוק היה מקנאה ומקטנות, מעקשנות וממשוא פנים ושאר כל המדות הרעות שגם תלמידי החכמים בישראל ובעמים לא נקו מהן. עוסק היה בתורה ובחכמה לשמה, מוחל על כבוד ופרסום... במה ניכר האציל האמיתי? שהוא עושה את הדבר הקשה ביותר כלאחר יד, כדבר המובן ממילא, שהוא עושה גדולות בלי הדגשה והטעמה ונחבא בין המעשים. במובן זה היה... אציל האצילים. לא מפני שהיה בן משפחה רמת היחש אלא מפני שבעל נפש נאצלת היה".



עלייה למצדה. דורות של ישראלים הלכו בעקבות התרגום הזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו