בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במותו היה כמו שלהבת מראה תכלת

250 שנה להסתלקותו של הבעש"ט, מייסד תנועת החסידות, בערב שבועות תק"ך-1760

תגובות

לפני 250 שנה היה הדבר. ביום הראשון של חג שבועות שנת תק"ך, היא 1760, נסתלק רבי ישראל בן אליעזר המכונה "הבעל שם טוב", המורה הגדול שהנחיל לדת ישראל ולתרבות היהודית את מה שלימים ייקרא תנועת החסידות.

דמותו העסיקה היסטוריונים וחוקרי דת מאז ימיו של שמעון דובנוב, אבי המחקר הביקורתי של החסידות. "מתוך הערפל נשקפת אלינו צורתו ההיסטורית של יוצר החסידות", כתב דובנוב בפתח ספרו "תולדות החסידות", שראה אור לפני שמונים שנה. "מסכה עבה, ארוגה בדמיון בני דורו ודורות מאוחרים, מכסה מעינינו את תמונתו האמיתית של הבעש"ט, עד שלפעמים נראה לנו, כאילו אדם זה לא היה ולא נברא, אלא משל היה, שם בדוי לגורם תנועה דתית שהרעישה את עולם היהדות".

לדובנוב לא היה ספק שלבעש"ט היה "קלסתר פנים של איש חי מושפע מסביבתו ומשפיע עליה", אך צל זה של מחסור במידע עובדתי כיסה את פני מחקר החסידות במשך עשרות שנים. וחסר זה היה לפתח פתוח לרווחה שדרכו עברו זייפנים שהפיצו ברבים איגרות חתומות על ידי הבעש"ט ואפילו את תמונת דיוקנו (שלא היתה אלא תמונת שמואל פלק, שכונה "בעל השם מלונדון"), וכל אלה נמכרו בכסף רב, התפרסמו באין סוף מקומות ועיטרו ספרים וקישוטי סוכה.

עם כל ההתקדמות העצומה שנעשתה בדור האחרון במחקר הבעש"ט, עד היום לא נדע בביטחון לא את שנת לידתו ולא את מקומה (היכן היא אותה "קהילה קדושה אוקופ" מסתורית, והאם בכלל הבעש"ט נולד בה או שמא רק שהה שם בילדותו?), ולא נדע מאומה על הוריו ולא על מוריו. ילדותו ובחרותו אפופים סוד - "משל יד נאמנה טרחה לטשטש את עקבותיו", כתב הסופר אליעזר שטיינמן. רק עם תחילת פעילותו המאגית, המיסטית והציבורית, באמצע שנות השלושים של המאה ה-18, הוא מתגלה אט-אט במלוא שיעור קומתו. או אז הוא נפגש עם מקובלים ואנשי עלייה שכמותו, עם תלמידים, מעריצים ומתנגדים, נשים ופשוטי עם, יהודים ונוכרים. הוא מרפא ומחולל נסים, מתפלל בדבקות שאין כיוצא בה, ניזון מ"מעיינות החוכמה" הקבלית ומורה לתלמידיו את "תורת הבעש"ט". עקב בצד אגודל נחשפת דמותו ומתברר עולמו הדתי והנפשי מתוך שלל מקורות, שגם אם אינם היסטוריים, כלומר אינם מתארים בהכרח עובדות כפי שהיו, הרי הם שימושיים דיים לתאר את האקלים הרוחני ואת הרקע הריאלי שבו פעלו הבעש"ט וחסידיו ואת התמורות הדתיות והחברתיות המפתיעות שעוררה הופעתם בקהילות ישראל.

"טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" (קהלת ז, א). במסורת היהודית בכלל ובחסידות בפרט (למעט חב"ד המאוחרת), לא ניתנה הדעת בדרך כלל ליום ההולדת, לא של סתם אדם מישראל וגם לא של אישים דגולים. יום המוות הוא החשוב והראוי לזיכרון, שכן בו נכרכו דינים ומנהגים ובראשם היארצייט, הכולל עלייה לקבר המת, אמירת קדיש ותפילות מיוחדות, שאליהם הצטרפו מושגים קבליים-מיסטיים של הזכרת נשמות, השתטחות, עילוי, תיקון והילולה.

אין זה מקרה שיום הולדת הבעש"ט נעלם מאתנו, לא רק היום והחודש אלא גם השנה, ואין היא אלא משוערת, על פי מסורת ולא על פי תעודות או מקורות מהימנים. ואמנם, מן הדברים המשונים בחקר החסידות הוא ההסכמה כי הבעש"ט נולד ב-1700. תאריך זה, שהתקבל על דעת חסידים וחוקרים כאחד, אינו מתבסס על מידע ממשי אלא על "יסוד האגדה המצטרפת להיסטוריה", כניסוחו של דובנוב. בינואר 1699 נחתם בקרלוביץ שבסרביה הסכם שלום שסיים את מלחמות אוסטריה ההבסבורגית וטורקיה העותמאנית, ובעקבותיו שוחררה פודוליה מידי הטורקים וחזרה לשליטת פולין. דובנוב החליט להסיק מכך כי הבעש"ט "בא לעולם אחרי ששקטה הארץ", כלומר סביב 1700.

אם נצרף לכך את המסורת ההגיוגרפית, שעל פיה יצא הבעש"ט מתקופת ההסתר שלו והתגלה ברבים כמרפא וכבעל שם רק בהיותו בן 36, הרי בידינו כרונולוגיה מושלמת הקובעת לא רק את תאריך לידתו אלא גם את התגלותו סביב שנת 1735-1736: "ובלילה הגידו לו שמלאו לו ששה ושלושים שנה, ובבוקר חשב חשבונו והיה כן... ועזב את המלמדות... והיו נוסעים אליו (להתרפא) מכל המקומות" ("שבחי הבעש"ט", מהדורת אברהם רובינשטין, עמ' 67).

מתברר אפוא שליום ההולדת יש בכל זאת משמעות, אף כי גם הבעש"ט עצמו לא זכרו בנקל ונאלץ "לחשב חשבונו"! עד כמה חמקמק הוא תאריך הולדתו של הבעש"ט תוכיח מסורת חסידית שונה מכאן, ומחקר ביקורתי חדש מכאן. מסורת מאוחרת, שאמנם אין לה כל ביסוס, אך היא קנתה לה שביתה בחסידות חב"ד, הקדימה את תאריך ההולדת ל-1698 ואף ידעה לנקוב ביום המדויק (י"ח אלול תנ"ח). אין צריך לומר שמסורת זו לא התקבלה על דעת רוב העדות החסידיות שהמשיכו לדבוק בשנת ת"ס. ועוד, לפני כעשור הוכיח ההיסטוריון אדם טלר בצורה משכנעת שכבר ב-1733 הוזמן הבעש"ט לפעול כ"בעל שם" בסלוצק שבליטא. מכאן ששמו נודע אז למרחקים ויש לקבוע את ראשית פעילותו הציבורית ל-1732. וההיסטוריון הנבוך ישוב וישאל את עצמו: האם גם כאן עלינו לנכות מתאריך זה 36 וכך להגיע כביכול לתאריך הולדתו "הנכון" של הבעש"ט, או שמא פשוט נוותר על האגדה הנאה כמקור היסטורי?

אך אם יום הולדתו נסתר עדיין, הנה יום מותו ידוע בוודאות ואף אומת מתוך מקורות שונים. "אכתוב קצת מפטירתו" - כך מתחיל תיאור ימיו האחרונים של הבעש"ט שנרשם מפי עד ראייה בספר "שבחי הבעש"ט". הדגש הוא על המלה הנזירית "קצת", שמבטאת את תחושת ההלם של חסידיו ומעריציו נוכח הסתלקותו. זה פרוטוקול מיוחד במינו של גסיסה ומוות. מאופק מאוד, כמעט יבש, ובה בעת טרגי ומרגש, כמעט שירי. כדאי לחזור ולעיין בו שעה שמציינים רבע אלף לאירוע זה:

שהיה הסתלקותו ביום א' דשבועות. ובפסח שקודם זה היה הרב מורנו פנחס מקורץ אצל הבעש"ט ונחלש מעט... ואחר הפסח היה חולי השלשול, ועם כל זה היה מתחזק מעט להתפלל לפני התיבה. ואותן התלמידים שהיו מוחזקים שיתעצמוב בתפילה, לא הודיעם כלום ושלח אותם למקומות אחרים... בליל שבועות נאספו אנשי סגולתו לנעור (להיות ערים) כל הלילה כתיקון האר"י ז"ל, ואמר לפניהם דברי תורה על עניין הסדר, ועניין מתן תורה. בבוקר שלח לאנשי סגולתו שיתאספו כולם, וציוה לר' ליב קסלר ועוד אחד ששכחתי שמו שיתעסקו בקבורתו. ולימד אותם על גופו. על כל אבר הראה להם סימנים, איך נפשו נשאלת ונפטרה מאבר זה, ואחר כך מאבר אחר, כדי שיבינו על החולים, כי הם היו מאנשי חברא קדישא. וציוה שיכניסו מנין להתפלל עמו, וציוה שיתנו לו הסידור, ואמר: "אשתעי (אתעכב) עוד מעט עם ה' יתברך".

ולאחר התפלה הלך ר' נחמן מהורודנקי לבית המדרש להתפלל עבורו. ואמר הבעש"ט: "לחנם הוא מרעיש. אם היה יכול ליכנוס (להיכנס) בפתח זה (של היכלות השמים) שהייתי רגיל ליכנוס, היה פועל בתפילתו".

ובעת הזאת נכנס אצלו נשמת מת אחד (וביקשו) לתקן אותו. וגער בו (הבעש"ט) ואמר: "שמונים שנים אתה נע ונד, ולא שמעת עד היום שאני בעולם?! צא רשע". ותיכף אמר להמשרת: "רוץ מהר בצווחה גדולה שיפנו מן הדרך, כי הרגזתי אותו, פן יזיק לאיזה אדם". וכן היה, שהזיק בתולה אחת, בתו של השמש. וחזר המשרת ושמע שהבעש"ט אמר: "אני מוחל לך אותן שני שעות ואל תענה אותי". אמר לו המשרת: "עם מי רום מעלתו מדבר?" אמר: "אין אתה רואה את מלאך המוות, שהיה תמיד בורח ממני ... ועכשיו שנתנו לו רשות עלי נתרחבו כתפיו ושמחה גדולה עליו?"

ואחר כך באו כל אנשי העיר לקבל פניו ביום טוב. ואמר לפניהם דברי תורה. ואחר כך, בעת הסעודה, ציוה להמשרת שייתן (מי) דבש בצלוחית (כוס) גדולה. ונתן קטנה. אמר (הבעש"ט): "אין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח) - אפילו הגבאי אינו ציית אותי". ואחר כך אמר: "עד כאן גמלתי עמכם חסד, ועכשיו תגמלו עמי חסד".

ואחר כך הלך לבית הכבוד בודד. ורצה המשרת לילך אחריו. שאל אותו (הבעש"ט): "מה יום מיומיים שאתה רוצה לילך אחרי? מה ראית בי?" ולא הלך אחריו.

גם אמר להם הסימן, שכאשר יפטור יעמדו השני זייגערש (השעונים). ובבואו (מבית הכבוד) רחץ ידיו, והזייגר הגדול עמד. וסבבו אנשיו אותו שלא יראה עמידת הזייגר. אמר להם: "ידעתי שעמד הזייגר, ואין אני דואג על עצמי כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותכף אכנס בפתח אחר".

וישב על מיטתו, וציוה שיעמדו סביב מיטתו ואמר להם דברי תורה על עמוד שעולין מגן עדן תחתון לגן עדן עליון, וכן בכל עולם ועולם האיך הוא בעש"ן (עולם, שנה, נפש; על פי ספר יצירה אלו הן שלוש דרגות בהשפעת החיות האלוהית לעולם) ובביאור על סדר עבודה (עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש).

וציוה להם לומר "ויהי נועם". ושכב וישב כמה פעמים, וכיון בכוונות עד שלא שמעו חיתוך אותיות.

וציווה לכסות אותו בסדין. והתחיל להזדעזע ולחרוד כמו בשמונה עשרה. ואחר כך נח מעט מעט.

וראו שעמד הזייגר הקטן, והמתינו עד בוש.

והניחו נוצה על חוטמו וראו שנפטר.

כל זה שמעתי מר' יעקב מקהילת קודש מזיבוז שנפטר בארץ הקודש. והרב אמר, שר' ליב קסלר ראה יציאת נשמתו כמו שלהבת מראה תכלת.

("שבחי הבעש"ט", עמ' 308-311).

וכי ניתן לבטא במלים את החוויה המזעזעת שעמדו מולה התלמידים, "אנשי סגולתו"? ניכר בו במספר כי רצה לנצור בזיכרונו כל פרט, אך היה ישר מספיק להודות כי נכח שם מאן דהוא, "שכחתי שמו". כמה נשגב וכמה אנושי החיזיון הזה. האיש הגדול נוטה למות והוא מודע לכך שאלה הם רגעיו האחרונים ולא תהיה עוד הזדמנות נוספת. מעריציו מקיפים את מיטתו, מנסים לקלוט כל מלה וכל תנועה, והוא מאמץ את כוחותיו ואינו שוכח את חובותיו כמורה.

ולא רק תלמידיו, אלא גם "בני העיר", היא מז'יבוז' שבפודוליה, באים להיפרד והוא משמיע באוזניהם דברי תורה וקבלה, וענייני דיומא על סדר תיקון ליל שבועות ועל סדר העבודה בבית המקדש, ומלמדם את סודות אברי הגוף וסתרי העמוד, שהוא מין סולם המחבר בין מדוריו השונים של גן העדן. ובתוך כך הארצי והרוחני מתערבבים זה בזה - מחלת השלשול ובית השימוש מכאן והעמוד המיסטי שבמרכז גן עדן והשלהבת התכולה של יציאת נשמתו מכאן. ואפילו שביבי אירוניה מרה של חוסר אונים כלפי המשרת הסורר, שהמרה את פיו והביא את מי הדבש המבוקשים בכוסית קטנה. וברקע מתקתקים שני השעונים, הגדול והקטן, את קצו של הבעש"ט, ומאמציהם מכמירי הלב וחסרי הסיכוי של התלמידים להסתיר מרבם את מחוגי השעון הגדול שעמדו מלכת. ולבסוף השלמה מפויסת שמשרה מידה של תקווה וביטחון על אלה שנותרו בלי רועה: "ואין אני דואג על עצמי, כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה (העולם הזה) ותכף אכנס בפתח אחר (לעולם הבא)".

וכשם שנהג הבעש"ט בחייו כך גם במותו. באותו פרק זמן קצר של גסיסה עוברות לפניו כמה מחוויות היסוד של דמותו הדתית: הנה היא נשמת מת, גלגול של חוטא, שבא אל בעל השם ורוצה "תיקון" של הרגע האחרון, והבעש"ט מגרשו בחרי אף - "צא רשע!" - ממש כמו בראשית דרכו, עוד לפני התגלותו, כאשר נזף בדיבוק שדיבר מגרונה של "אשה אחת משוגעת": "ולא תשתוק?!" (עמ' 65); והנה גופו הדואב מתחיל "להזדעזע ולחרוד כמו ב(תפילת) שמונה עשרה", ואי אפשר שלא להיזכר בתפילתו, שהיתה טרנס של דבקות, שגם בימים כתיקונם הפחיד את המתבונן בו, שכך סופר עליו: "ושמונה עשרה של קול רם נתרעד הבעש"ט רעדה גדולה, והיה רועד והולך כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד. ומי שראה אותו בשעת התפילה ראה הרעדה שלו", והחסיד וולף קוצס, מתלמידיו הקרובים, שבוודאי היה שם סביב מיטתו, התבונן פעם במורו המתפלל: "והציץ בפניו והנה בוערות כלפידים, ועיניו בולטות והיו פתוחות ועומדים בלי תנועה, כמו גוסס" (עמ' 85-86). ולבסוף עמד גם הזייגר הקטן, וגם צקון הלחש פסק, ולא נשמע עוד חיתוך אותיות דיבורו. אך התלמידים עוד המתינו. שמא יתרחש הנס ועיני המורה תיפתחנה ואולי הכל ישוב לכשהיה. אך לשווא. ההמתנה היא "עד בוש", והנוצה שהניחו על חוטמו של הנפטר ולא ריפרפה, העידה שככל האדם מת הבעש"ט.

לא נותר בידינו אף תיאור מלווייתו או מקבורתו, ואפשר רק לנסות ולשער מדוע. אולי משום שהשמים היו ריקים והיגון והצער ותחושת ההחמצה והאובדן היו כה גדולים? אולי משום שעדיין היה מי שסבר כי הכל עשוי להתהפך לטובה ותוחלתו נכזבה והוא לא מצא בעצמו כוח לספר על הנס שלא קרה? מכל מקום, הבעש"ט נטמן בבית הקברות הישן של מז'יבוז', העיירה הפולנית שבה חי את שני העשורים האחרונים של חייו. ציון קבורתו התקדש מיד והפך אבן שואבת לרעיו ותלמידיו שביקשו מקום פיסי להתייחד עם זכרו ולהגיע באמצעותו לחוויות מיסטיות של עליית נשמה.

נינו, רבי נחמן מברסלב, שנולד במז'יבוז' ב-1772, סיפר כי בילדותו היה רגיל "לרוץ בכל פעם על קבר הבעש"ט, לבקש מאתו שיעזרו להתקרב לה' יתברך, והיה רגיל לילך לשם בלילה", ואף העיד "כי כל הצדיקים היו מצויים בקהילת מזיבוז מחמת שהוא מקום הבעש"ט ז"ל, ורובם ככולם התאכסנו בבית אביו, ושמע הרבה מעשיות מצדיקים, ועל ידי זה היה עיקר התעוררותו לה' יתברך" ("שבחי הר"ן", סימן יט; "שיחות הר"ן", סימן קלח). צדיקים שעלו לארץ ישראל באו גם הם לקבר, נטלו מן הבעש"ט כביכול ברכת פרידה והיו אף ש"שוחחו" אתו.

ארבע שנים לאחר מותו עלה תלמידו נחמן מהורודנקה לקברו, "וכשחזר מבית עולמו שמח שמחה גדולה ואמר: "הבעש"ט ציוה לי לנסוע לארץ הקודש!" תמה מאוד ר' יוסף (מקמינקה) ואמר: "והיכן דיבר עמכם?" תמה עליו ר' נחמן ואמר: "ולא ראית שדיבר עמי והיה עומד אצלי?" ("שבחי הבעש"ט", עמ' 201). גם רבי נחמן מברסלב סיפר כי קודם שנסע לארץ ישראל שאלה אותו אמו לפי תומה: "בני, מתי תלך לזקנך הבעש"ט ז"ל? היינו על קברו הקדוש" ("חיי מוהר"ן", נסיעתו לארץ ישראל, סימן א). וגם פוליטיקה היתה שם.

על נכדו של הבעש"ט, ברוך מטולצ'ין, שנודע במזגו הרע ובתודעת הגדלות המופלגת שלו, סופר כי פעם אחת בא קודם חג השבועות למז'יבוז', עלה לקבר סבו ומיד שב לביתו, "ותיכף אחר חג השבועות בא פעם שנית" ושוב הלך לקבר. וכששאל אותו אחיו, משה חיים מסודליקוב, לפשר הדבר, ענה לו: "כי אמרו לי מן השמים, אם ברצוני, אקבל התורה בחג השבועות, בקולות וברקים, כמו שקבל משה רבינו מסיני. והייתי על קבר הבעש"ט, וביקשתי ממנו שיהיה לי כוח לקבל את התורה. וחזרתי לביתי, וקיבלתי התורה בחג השבועות בקולות וברקים. ועכשיו אני רואה שאין כוח בידי, וביקשתי מזקני הבעש"ט שיקחו ממני זאת" ("בוצינא דנהורא", עמ' 47). ר' ברוך, שענווה יתרה לא היתה מתכונותיו, ראה בקבר הבעש"ט מקור לשאיבת סמכות וליומרת הנהגה, ואין זה מקרה שבחר לעלות לקבר סבו דווקא ערב שבועות, ביום השנה לפטירתו.

אך לא רק צדיקים פקדו את אחוזת הקבר, אלא גם פשוטי עם מבקשי ישועות, והציון הדל עד כדי פליאה - אבן שעליה שורטט בדיו שחורה רק שמו של המת וסככת עץ פשוטה מעל - הפך מקום קדוש ואתר פולחן. אברהם רכטמן, שהשתתף במשלחת המחקר האתנוגרפי בראשות ש' אנ-סקי, שפקדה את עיירות פודוליה ערב מלחמת העולם הראשונה, רשם במז'יבוז' סיפור מופלא, שגם אם איננו מבוסס מבחינה היסטורית הרי רוחו אופיינית לעולמה של החסידות הישנה: לפני פטירתו ציווה הבעש"ט לא להקים מצבה על קברו, וחסידיו הקפידו למלא את בקשתו. הם התייחסו לקבר כאל קודש הקודשים, שכל הנוגע בו מות יומת. במשך השנים פגעו הגשמים בבאים להתפלל על הקבר, עד שחסיד נלהב, נגר פשוט, החליט שלכל הפחות עליו להקים גג מעל המצבה. הוא ידע כמה מסוכן להמרות את ציוויו של הבעש"ט, ובדחילו ורחימו תיכנן את העמודים והגגון ובנה אותם בביתו במשך חודש, שבמהלכו לא פסק להתענות, להתפלל בכוונה ולטבול במקווה.

לאחר שסיים את העבודה נגלה אליו הבעש"ט בחלומו והזהירו כי חייו בסכנה. השכם בבוקר קם הנגר ובעזרת שלושה איכרים הציב במהירות ובעדינות את המבנה בשלמותו מעל הקבר הקדוש. . כשניגב הנגר את הזיעה מעל פניו הוא נמלא בחדווה רבה ובסיפוק, אך כשחזר לביתו כבר חש הנגר חולשה בכל אבריו. הוא הבין מה מצפה לו, נטל את ידיו, התעטף בתכריכים, כינס את אשתו וילדיו והודיעם כי סופו קרב. הם בכו ואילו הוא החל לומר וידוי בהתלהבות גדולה, הפנה את פניו לקיר והוציא את נשמתו בטהרה ("יידישע עטנאגראפיע און פאלקלאר", עמ' 116-117).

הסככה, שמקימה שילם עליה בחייו, אכן ניזוקה מפגעי מזג האוויר אך החזיקה מעמד עד ערב מלחמת העולם השנייה. בימי המלחמה חולל בית הקברות על ידי מחפשי זהב ומטמונים; אבניו נגנבו לצורכי בנייה, ועשבי בר, חרולים וקמשונים כיסוהו. רק בשנות השמונים החלו פעילים יהודיים בברית המועצות בשיקום בית הקברות החרב ובסימון המצבות, ובכל תמורות הזמן הללו שמר המקום על אופיו העממי והצנוע. עם הקמתה של אוקראינה העצמאית, לפני כשני עשורים, נסללה שוב הדרך אל קברי האבות, וצליינים חדשים חזרו לפקוד את השרידים.

"סדנא דארעא חד הוא", ומז'יבוז' של מטה היא כירושלים או בני ברק של מטה והיא מתחרה (אמנם בחוסר הצלחה) באומן, שבה קבור רבי נחמן מברסלב. יזם חרדי שוחר טוב ועמותתו המכונה "דרך צדיקים", חידשו את המצבות, יצקו עליהם בטון, חיפו אותם בשיש ומעליהם בנו "אוהל" מפואר, גרוטסקי ומכוער, המנותק לחלוטין מן הסביבה הכפרית הטבעית והרוגעת. ב"היכל הבעל שם טוב" יש בית כנסת ובית מדרש, מקווה והכנסת אורחים, והם מוכנים ומזומנים לספק את צורכי האדמו"רים ואלפי החסידים הבאים להשתטח ולהתפלל וללון, אך מנוגדים לצניעות העבר ומדגישים דווקא את עליבות ההווה. וגויי המקום, המוכרים למבקרים צעצועי עץ ונחושת ומיני סדקית של פרוטה, צופים בכל אלה ומחככים ידיהם בסיפוק, שכן מן היהודים ומן המתים פרנסתם הבלתי צפויה.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו