שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות" מאת דוד אסף ועמנואל אטקס | חדרי הלב

המושג חדר התמלא עם השנים סכרין, ואילו הקריאה בקטעי הזיכרון ובקטעי הפרוזה המובאים בקובץ "החדר" מציירת תמונה אכזרית וקשה של המקום שהיה התחנה הראשונה בחניכה היהודית המודרנית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתן חרמוני

החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות

דוד אסף ועמנואל אטקס (עורכים). הוצאת המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם, 578 עמ', 140 שקלים

החדר המזרח-אירופי, המוסד שאותו היה פוקד כל ילד יהודי, הוא זיכרון קולקטיבי שאין כבר קולקטיב שזוכר אותו. זיכרון קולקטיבי הוא, על פי רוב, משהו שדי לדבר בו בקודים מסוימים כדי שהכל יהיה בהיר ונהיר לכלל חברי הקולקטיב הזוכר. הקודים הללו הם אלה אשר מונחלים ועוברים הלאה. היה ואותו זיכרון קולקטיבי הוא זיכרון מתמשך, הרי שהקודים נותרים בחלקם על כנם, ובחלקם, מתעדכנים; בשעה שכבר אין קולקטיב שזוכר, לעומת זאת, נותרים רק הקודים, שמות הצופן. אלא שהפירושים נעלמים. נותרות לפיכך רק מלים שעם השנים נהפכות לסתומות יותר ויותר: "חדר", "מלמד", "ראש דוכנא". אלה הן מלים שמלמדות על זיכרון שדהה, שרק מושג קלוש ממנו עוד נותר, אם בכלל.

הבעיה בזיכרון קולקטיבי שדהה היא שהקודים הלא מפוענחים נהפכים לא אחת לאיזו נוסטלגיה או לסנטימנטים מלאכותיים. המלים הללו, שצפנו לא פעם בחובן טראומה או חוויה מעצבת משמעותית ומורכבת, מתחילות לשאת - כשהן נהגות על ידי מי שלא חווה את אותה החוויה הקולקטיבית - איזו ערגה וכיסופים שאותן המלים כמעט שלא נשאו אתן מלכתחילה. נוסטלגיה היא הרי תרופה מאין כמותה לרגשי אשמה.

מה שלא נחרב ונשרף באירופה, נמחק על ידי התרבות העברית הישראלית, ומה שלא נמחק, פשוט הלך והתמוסס. אחד מהקודים התרבותיים האלה הוא החדר, אותו המקום שאליו היו נשלחים ילדים מגיל צעיר, ארבע או חמש, ובו היו פוגשים באלף-בית העברי ובחומש עם פירוש רש"י, ושם היו גם מתעצבים זיכרונותיהם הראשונים. מוסד החדר, שגרסאות שונות שלו פעילות עד היום רק בחוגים חרדיים כאן ובתפוצות שונות, עלול להיתפש היום כאיזה מקור ליניקה סנטימנטלית, זיכרון רחוק, תמים, שאפשר להתרפק עליו. ככל שחולף הזמן נדמה שהוא תופס מקום סטרילי יותר בתוך הוויטרינה המזרח אירופית. לצד היידיש והעיירה, השטעטל. אפשר להגיד גם חדר; רצוי, לומר "חיידר", בניגון, משהו נחמד ולא מזיק. תפישה זו בא כעת לתקן קובץ המאמרים החדש "החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות".

הקובץ רחב היריעה מכיל מחקרים עדכניים ותעודות; פרקים מיצירות ספרות מרכזיות של הספרות העברית הקלאסית (דוגמת "ספיח" של ביאליק, "בחורף" מאת י"ח ברנר), ושל ספרות היידיש (שלום-עליכם, "בועז המלמד"); פרקים מתוך יצירות נשכחות או כאלה שהיו כמעט אלמוניות בזמנן ושבו והתגלו (דוגמת "זיכרונות יחזקאל קוטיק"); ולצדן מתואר דיוקן מפורט ונוקב של החדר על פניו השונים.

מאמרו של דוד אסף, "השיר ?אויפן פריפעטשיק' והשינוי בדימויו של החדר", למשל, החותם את פרקי העיון בספר, דן בפער העצום שמתגלה בין הסנטימנט שמייצג השיר כיום, בעיקר בתרגומו העברי, "חדר קטן צר וחמים", לבין העולם האכזרי שייצג. אסף מציג את השניות שביחס אל החדר: מחד גיסא כמקום אכזר, ומאידך גיסא כמקום שעורר איזה סנטימנט גם בלבבות הפצועים של יוצאיו, או שמא, ניצוליו, בשעה שהבינו כי העולם שאותו עזבו הולך ושוקע.

כאמור, המושג חדר התמלא עם השנים סכרין. ואילו הקריאה בקטעי הזיכרון ובקטעי הפרוזה המובאים כאן מציירת תמונה אכזרית וקשה של המקום שהיה התחנה הראשונה בחניכה היהודית המודרנית. אם הסנטימנט מצייר את החדר כחלק מאיזה גן עדן אבוד, הרי שהקריאה בפרקי הזיכרונות המובאים בקובץ מתארת את חוויית הלימוד בחדר כטראומה קולקטיבית. בהערת שוליים מספר למשל הסופר המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל) על אחיו שמת כתוצאה מכך שהמלמד הכה בו בבול עץ, ואילו יחזקאל קוטיק מספר על אחד מאלה שהקנו לו את ראשית ידיעתו באלף-בית העברי כך: "שמו של אחד המלמדים הכעסנים שהזכרתי היה דוד המדובלל, שראשו היה מלא סבכי שיער. הוא היה כעסן ומפחיד ואת הילדים כמעט שהרג במכותיו. אצלו נהוג היה להרים ילד ובכעס למשוט אותו על הרצפה כך שייפול כמת, ומקרה כזה אכן קרה. אחרי הלווייה לא העזו הורי הילד ההרוג לומר אף לא מלה אחת על ר' דוד שהרג את בנם. מן הסתם, כך רצה אלוהים, שהילד ימות אצל הרבי". זיכרונות רצחניים במידה דומה אפשר למצוא גם ביתר פרקי היומן ופרקי הפרוזה שמובאים בקובץ. שלום-עליכם מתאר באריכות את שבחי הפרגול כפי שמונה אותם בועז המלמד, גיבור סיפורו בשם זה (מתוך "עירם של האנשים הקטנים"). ואילו מרדכי אהרן גינצבורג, מחבר האוטוביוגרפיה "אביעזר" שראתה אור במחצית המאה ה-19 (והופיעה באחרונה במהדורה חדשה), מתאר את החדר כמעבר מחיי התום הילדיים אל אותו עולם רדוף שדים וסיוטים שהיה מנת חלקו מהרגע שבו דרכו רגליו בחדר.

כיצד אפוא זכה מקום מושמץ כל כך להיות מונח בין שכיות החמדה עשויות הפורצלן של הסנטימנט המזרח-אירופי? אבנר הולצמן במאמרו "בין הוקעה להתרפקות - החדר בספרות הזיכרונות ובספרות העברית" תולה את המהפך בסופרי העשור האחרון של המאה ה-19, סופרי המהלך החדש, דוגמת נטע סמואלי ועזרא גולדין. שלא כמו קודמיהם, סופרי ההשכלה, החלו סופרים אלה לתאר את תחנות החניכה באור רחום יותר ולהאיר את הפינות העגומות בתולדות בני עמם כמו בתולדותיהם שלהם עצמם באור רומנטי.

אבל הבחינה המחודשת של החדר לא צריכה להסתפק בניתוץ הרומנטיקה. החדר הוא לא רק צופן סנטימנטלי, החדר הוא במידה רבה גם צופן אינטלקטואלי. בתור התחנה הראשונה בחניכה של הצעיר היהודי בן המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, זהו המקום שבו הוקנתה ראשית החוכמה והידיעה. זהו מקום המפגש עם הטקסטים הראשוניים, שנותרו בגדר אבני היסוד לא רק של התרבות העממית המזרח-אירופית, אלא גם אלו שדרכם ומבעדם צמחה מאוחר יותר המחשבה היהודית המודרנית. הצצה אל תוך המנגנון הבסיסי ביותר שהניע את המחשבה היהודית על כל זרמיה מאפשר מאמרה המרשים של חוה טורניאנסקי "הלימוד בחדר בעת החדשה המודרנית", הפותח את הקובץ שערכו דוד אסף ועמנואל אטקס. טורניאנסקי בוחנת את התפריט האינטלקטואלי הבסיסי שהזין את התחנה הראשונה בחניכה היהודית המודרנית ואת התפישות הפדגוגיות, הדתיות והאינטלקטואליות שליוו את תהליך ההזנה הזה עוד מימי הביניים.

הטקסטים הבסיסיים האלה הם אפוא הפילטרים של המחשבה היהודית המודרנית, שנצרבו בתודעותיהם של מחולליה בידיהם של מלמדים מתוסכלים ורצחניים. תולדות המחשבה היהודית המודרנית צריכות להיקרא מתוך הידיעה שהתחנה הראשונה במעבר למחשבה המודרנית היא התחנה המדממת של החדר. הספר הזה, כך נדמה לי, מקלף את קרישת הסוכר, ופוער שוב את הפצע.

מתן חרמוני מלמד ספרויות יהודיות וספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ