שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ירון פריד
ירון פריד

"אבא" היא מלה שאודי בן משה מרבה להשתמש בה. בילדותו הסבירו הפסיכולוגים להוריו שהוא זקוק ליותר שעות אבא.

פירוט בבקשה.

"הייתי ילד די בעייתי. השאירו אותי בגן עוד שנה. הייתי מופרע, חסר מנוח, אבל גם רגיש, כנראה. היו לנו תקליטים בבית, ותמיד הייתי בוכה בשירה של בת הטוחן ב'עוץ לי גוץ לי' וב'אנקש' של אריק לביא. תופפתי על שולחנות כל הזמן. הייתי קם באמצע השיעור ומוציא את הבולבול לעיני כל הכיתה. הרטבתי במיטה עד גיל מאוחר. לא היתה לי סבלנות לשבת על התחת. כל הגוף שלי היה מלא ביצרים מגיל אפס.

"גדלתי ברמת השרון, לא בתנאי מצוקה אבל גם לא ברווחה גדולה. אבא שלי היה הנהג של יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, ואחר כך ראובן ברקת, אז הוא היה בירושלים רוב הזמן. הוא עזב את העבודה כדי להיות איתי יותר. אני חושב שכבר אז קלטתי שההקרבה הזאת לא מובנת מאליה, שזה ביג דיל".

ומה בקשר לאמא?

"על זה יש לי סיפור קצת מביך. עשינו הצגה בגן שבה אני שיחקתי את פופאי, אמא שלי היתה אוליב אויל ואבא שלי היה בלוטו. כך יצא בדיעבד שהצלתי את אמי מידי אבי. ואמי בכלל היתה בתפקיד אהובתי. כן, אני יודע. מסובך".

בחזרה לאבא. אחרי חמש שנים מתסכלות כשחקן בתיאטרון חיפה, שבהן הרגיש תקוע ואבוד בצפון והתקשה "לקבל את ההזדמנות שהרגשתי שמגיעה לי, הכרזתי שאני פנוי להובלות ואף אחד לא גילה עניין וכלום לא קרה". בן משה פרש מתיאטרון חיפה מתוך אמונה ("בשפה מדעית קוראים לזה היבריס") שתל אביב מחכה לו. היא לא חיכתה. "אז אתה בא לבקש הלוואה מאבא, ואחרי שישה חודשים אבא מזמין אותך לשיחה ואומר: בן, אם לא הולך אז לא הולך, תמצא מקצוע אחר". וזה אותו האב שהתנגד מלכתחילה ללימודי המשחק של בנו, בתיכון תלמה ילין ואחר כך בסטודיו של ניסן נתיב, כי "אין בזה עתיד".

היו רגעים שהבן בייאושו נטה להסכים עם אביו. אחרי שכבר מילדותו "רציתי שייראו אותי, רציתי במה ולקחתי במה", הוא הבין ש"אני כבר לא אהיה רומיאו, שאני לא מספיק גבוה ולא מספיק יפה". באמתחתו כבר היו פיטורים אחרי שבועיים בלבד של חזרות מהפקה בתיאטרון הקאמרי, שאליה התקבל מיד עם סיום לימודיו בניסן נתיב ("הם אמרו שטעו בליהוק ואני רק ניסיתי להבין מה לא עשיתי בסדר ואיפה פישלתי, זה היה טראומטי"). עם "משכנתה על הראש" לדירה בגבעתיים שרכש, אלא מה, בעזרת אבא, התחיל בן משה לעבוד בטלמרקטינג, במכירת מנויים לעיתון יומי. בקורס המקדים הוא נשאל אם העיתון טוב בעיניו והשיב בפשטות שלא ("אני לא יודע לשקר"). רגע מכונן, "שיא ההשפלה", כהגדרתו, היה כשמצא עצמו מציע במתנה ללקוח פוטנציאלי כרטיס זוגי להצגה בכיכובה של מירב גרובר. גרובר היתה חברתו לכיתה בסטודיו של ניסן נתיב, והשניים שיחקו ביחד בלהיט של הסטודיו, "אני, יודה ואחותו של הרמטכ"ל" ובפסטיבל עכו. ברגע הזה ידע בן משה שהוא חייב לעזוב, לפני שהכל ייגמר בבכי.

להתאהב באהבה

הילוך מהיר קדימה. בן משה מביים בתיאטרון החאן את "נסיכה אמריקאית" של נסים אלוני ("אני מרגיש שהוא קרוב-רחוק שלי עם השפה התיאטרונית שלו"). "זה נושא שמעסיק אותי שנים", מסביר בן משה, "משהו שכל מי שהיה לו אבא יוכל להזדהות איתו. הצורך הזה להשתחרר מאבא, הקונפליקט הבלתי נגמר הזה, שאתה אף פעם לא מספיק טוב בשביל אבא שלך. שאתה רוצה להשביע את רצונו ולעמוד בציפיות שלו ממך, אבל גם קצת להרוג אותו... אופס, הנה שוב נכנסנו לטריטוריות מסוכנות".

אם להישאר לרגע בהווה ולהתעלם מנבואת האב ש"אין בזה עתיד" ("עד היום הוא דואג"), בגיל 43 אודי בן משה, נכון לרגע זה, הוא אחד מבמאי התיאטרון העסוקים, המבוקשים, הלוהטים והמוערכים ביותר בישראל. במאי בית בחאן, חתן פרס התיאטרון כבמאי השנה, שנתיים ברציפות, עבור הלהיטים שביים לקאמרי, אליו חזר דרך הדלת הראשית: "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין, הפקה שהרטיטה את לב הקהל והמבקרים כאחד (ושבין שחקניה, לחובבי הסופים הטובים, היתה אותה מירב גרובר) כמו גם "הנפש הטובה מסצ'ואן" של ברכט. בטקס הראשון של פרס התיאטרון בגלגולו החדש, העתיד להתקיים היום (שישי), ושבו בוטלה קטגוריית הבמאי, הוא ממשיך להיות מגנט פרסים, וכל שלוש ההפקות האחרונות שהעמיד בחאן ("נסיכה אמריקאית", "הקסם הגדול" ו"תעלולי סקפן") גרפו מועמדויות מלוא החופן.

"סקפן" היה כמעט מיד לשלאגר רשמי, שכבונוס גם עוטר בכמה מהביקורות המשולהבות בתולדות התיאטרון הישראלי. מנחם בן בטורו ב"מעריב" קרא לבן משה "גאון". את בן משה, כמו רוב הדברים, זה בעיקר הביך.

"אני לא יודע מה להגיד. גאון מבחינתי זה דה וינצ'י או באך או שייקספיר או ברכט. אני, מה אני עושה בסך הכל? רק מביים. אבל הבאתי את העיתון לאבא ואמא, שתהיה להם קצת נחת. אמא חיפשה את המשקפיים שלה חצי שעה, ואבא אמר: 'אבל חוץ מזה לא כתבו כלום כל השבוע'. הוא עדיין חרד לי, שלא תהיה עבודה. אני בהחלט מבין את החרדה שלו".

לא צריך להיות פרויד כדי להבין שהמוחצנות של הילדות התחלפה במופנמות, ושהצלחתו של בן משה עומדת ביחס הפוך לצניעות ולנוירוטיות האותנטיות שלו, או למספר הסיגריות שהוא מעשן (מי סופר?).

איך ההרגשה, להיות פתאום הבחור הכי מבוקש בעיר, זה שכולם רוצים לרקוד איתו?

"זה מאוד נעים, נעים וגם מביך. ברור לי שאחרי שנשאו אותי על כפיים, מתישהו יגיע גם הצורך לשחוט אותי. אבל אף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה, כמובן. אני פועל מתוך רעב, הבימוי בהחלט בוער בי. אני מרגיש כמו בתול שגילה עולם חדש ונורא נהנה מזה, סובל אבל גם נהנה. הכל נע בין חרדה מאוד גדולה, חרדת כישלון, חרדת ביצוע, הפחד שפתאום יגלו את הבלוף, לבין הנאה אדירה.

"אני מהחופרים ומהמחפשים והקודחים, אין בזה חוקים ובטח לא רומנטיקה. אני רוכב על הטוסטוס המחורבן שלי ופתאום צץ לי פתרון לאיזה רבע סצנה, וזה יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לי באותו יום. העבודה משתלטת על החיים, לגמרי, פתאום אין כל כך מקום לחיים פרטיים והדיאלוגים האלה עם עצמי נעשים העיקר: האם אני חוזר על עצמי, האם אני באמת מעז או שאני סתם ממחזר מניירות שעבדו בעבר? בצופים היה לי מדריך גבוה, בלונדיני, יפה תואר ומלא ביטחון עצמי. חשבתי שאהיה כזה כשאגיע לכיתה ח'. בסוף הגעתי לכיתה ח' ולא הייתי לא בלונדיני ולא גבוה ולא יפה תואר ולא מלא ביטחון עצמי, אבל בכל זאת הציעו לי להיות מדריך, ואז ברחתי מהצופים".

אבל עכשיו אתה לא סתם מדריך. אתה מנהיג, גנרל, רמטכ"ל.

"אם אני מרגיש במאי? לא יודע. ביטחון ביכולת שלי? לא קיים. אם אני מאושר? אני לומד תוך כדי תנועה. אני מהמתייסרים, רק רואה פגמים כל הזמן. אני לא יודע אם אפשר בלי קושי, אני מתקשה בלי הקושי, אולי זאת ההנאה שבסבל. הכל קצר בתיאטרון ובר חלוף. היום אתה 'הדבר הבא' או 'הדבר החדש', מחר כבר תהיה משומש, הדבר שהיה. בניגוד לארכיטקט שבונה בניין ויכול תמיד לעבור לידו, או קולנוען שהסרט שלו נשאר, הצגות עולות ויורדות ונשארות להתקיים רק בזיכרון ולא בשום מקום אחר. תיאטרון הוא דבר שחי, נושם ומת".

כמו בני אדם.

"מצד אחד זה המדיום הכי חי שיש. מצד שני, לטוב ולרע, הוא חייב למות. רגעי האושר מתוקים וספורים, אבל שווה להישאר, כן. נראה לי שכן. מן הצד זה יכול להיראות מטופש. כאילו, מה זה משנה אם ג'יטה מונטה תגיד 'כוס תה' ואז תלך ימינה, או שקודם תלך ימינה ורק אז תגיד 'כוס תה'? מה אתה עובד על זה שעות? מה זה השטויות האלה? אבל בשבילי אלה חיים שלמים, עולם ומלואו. הפרט הכי קטן טעון בהמון משמעות רגשית. והפרטים הקטנים הם כמובן הכי חשובים. בכל מקרה אתה צריך להוכיח את עצמך כל פעם מחדש.

"כשהתחלתי לביים את 'הרטיטי' הביצים רעדו לי, בכל זאת זה הקאמרי, ובמסדרונות עברו השחקנים הקבועים של חנוך. היה כיף בחזרות, צחקנו הרבה אבל גם בכינו. אני בכיתי כי הרגשתי שהמחזה הוא בעצם עלי, על הנטייה שלי להתאהב בבלתי מושג, להתאהב באהבה ובחוסר המימוש שלה, הצורך להתחפש כדי להיות אסרטיבי. יש במאים שקשה להם להפגין חוסר ביטחון מול שחקנים. לי אין שום בעיה. אני מרגיש שיש משהו משחרר ומעצים בלהגיד 'אני לא יודע'. זה לא אסון לבוא לחזרה מרוקן לגמרי ולהגיד 'אין לי מושג', זה חלק מהתהליך וזה נפלא בעיני. אז עובדים ביחד ולומדים ביחד את הנסתר והגלוי בכל סצנה וסצנה. אני לא מאמין לבמאים שתמיד מגיעים מוכנים ויודעים הכל. אי אפשר לדעת הכל. אנחנו רק בני אדם, וכולנו מתים מפחד באותה מידה".

אתה לא מתגעגע לעמוד על הבמה בעצמך?

"את הצורך הזה בסיפוק מיידי, בלשמוע קהל צוחק ממשהו שאמרתי, ב'בראבו! בראבו!' כבר מילאתי. הוא עדיין לא חסר לי. העבודה כבמאי ממלאת אותי הרבה יותר, וסותמת בתוכי חורים גדולים בהרבה. בחיי שחקן יש שקיעה ברוטינה מלווה בתסכול, לבמאי זה לא קורה. במאי עובר מיד להצגה הבאה, להרפתקה הבאה.

"להיות סלב אף פעם לא עניין אותי במיוחד. כשאני מגיע עם קרן פלס ל'בראסרי', ברור שהיא הסלב ואני, מי אני בכלל? בשיר 'תהילה' שרים 'ריממבר מיי ניים', אבל אני לא בטוח שזה כזה פרס גדול. לא כולם חייבים לדעת ולזכור את שמך. מעטים יודעים מי היה המורה למשחק של מרלון ברנדו, או מי ביים את 'חשמלית ושמה תשוקה'. אם אתה לא טרנטינו כזה, ששם את עצמו בפרונט והמותג שלו עצמו חשוב יותר מהעבודות שלו, רוב הסיכויים שלאף אחד לא באמת אכפת מי אתה, וזה בסדר גמור מצדי".

אם לא תהילה, יש ממון בבימוי?

"אתה צוחק, נכון? תיאטרון זה לא המקום להתעשר בו, גם למי שעובד כל הזמן ונחשב למצליח יחסית. אני לא בזבזן גדול, ועדיין אין לי כסף. תשאל את הטוסטוס שלי. פרסים זה נחמד, אבל גם בהם אין כסף. פירגנתי לעצמי חופשה בפאריס, שלושה וחצי שבועות של שיכרון חושים. שכרתי דירה, הלכתי כל יום להצגה בלי לדעת אף מלה בצרפתית, אכלתי טוב, השמנתי, הוצאתי 30 אלף שקל. בשבילי זאת לא סתם שחיתות, זאת כמעט התאבדות. היה כיף, אבל היו גם רגשי אשמה עמוקים, סבל תהומי ובדידות כבדה.

"ועדיין זה כלום לעומת מלחמת ההישרדות של התיאטרון הישראלי. ירושלים משקיעה בתרבות אולי עשירית ממה שתל אביב משקיעה. היא רוצחת תרבות, אבל כל המדינה הזאת כבר ויתרה. מורים מרוויחים פחות מעוזרות בית, והממשלה משתינה בקשת כמעט על כולם. אם במאי קולנוע צעיר שסיים את סם שפיגל לפני רבע שעה בא ואומר: זה התסריט שלי, אומרים לו: וואללה, קח 600 אלף דולר ותעשה פיצ'ר. בתיאטרון אסור להיכשל כי אחרת העסק יקרוס, אז פוחדים להמר, לקחת סיכונים ולתת הזדמנויות. אם היה יותר כסף בתיאטרון אפשר היה לעבוד בו בפחות פאניקה.

"בינתיים האינסטנט ותרבות הסלבס מתחילים לתפוס יותר ויותר מקום לצערי, והיצירה האמיתית נדחקת פתאום לשוליים. זה הדבר המפחיד באמת בעיני. הקהל לא מטומטם עד כדי כך, הוא יזהה משהו בעל ערך כשיראה אותו, אבל הגישה שלו לדברים בעלי ערך הולכת ומצטמצמת. לא כולם חייבים לאהוב תיאטרון וזה בסדר, לא נכריח. דווקא אם יבואו מעט אנשים שבאמת אוהבים, התיאטרון אולי פחות יתאמץ להיות מה שהוא לא, כלומר 'כמו טלוויזיה'".

עם ההצלחה לפחות באות יותר אפשרויות בחירה? החופש לעשות רק את מה שאתה רוצה לעשות?

"כן. ואת זה מאפשרת גם העבודה במקביל בחאן ובקאמרי, למשל, שנותנת לי גם חממה וגם את העיר הגדולה, גם משפחה וגם את הזכות להיות יתום. הכי הייתי רוצה שהכישלון יהיה מוכר במס, שתהיה לי הזכות להיכשל בגדול ולא לפחד מזה. הלוואי שהייתי יכול לעבוד רק עם הנחמדים, הנעימים והיפים. זה לא ממש אפשרי, ואני לומד להיות קצת זיקית, להתגמש ולדבר עם כל אחד בשפה שלו ולפי דרכו".

לכבוש את ההר

ניסן נתיב, אם לחזור לתסביך האב בחייו של בן משה, לא היה מהנעימים והנחמדים. "עד שנה ג' הוא לא קרא לי בשמי בכלל. זה היה רק 'אתה' ו'תעשה' או 'אל תעשה'. הוא הרכיב משקפי שמש כל הזמן, וככה לא יכולת לדעת אף פעם אם היית טוב או לא טוב בעיניו, כי פשוט לא ראית את העיניים שלו. אבל משהו בסטודיו היה נכון לי וטוב בשבילי, וכשניסן הזמין אותי לביים שם את 'נפוליאון חי או מת', זה היה כמו לכבוש את ההר הכי גבוה, כמו לזכות באישור הכי עמוק שיש".

אחרי טראומת הטלמרקטינג, בן משה, שבעבר ראה את עצמו מתחיל לביים רק "בסביבות גיל 60", התחיל לתקתק הפקות בפרינג' ("מאבק סיזיפי של להביא קהל, אתה תולה פנסים ועושה הכל בעצמך ובסוף חוזר הביתה, במקרה הטוב, עם 100 שקל") ובבתי ספר ("פתאום שמעתי את עצמי צורח על ילדות בנות 12"). הוא הבין ש"אין קיצורי דרך".

הדרך הארוכה השתלמה, ולבסוף נפתחו בפניו הדלתות של אחד המועדונים הסגורים ביותר במדינה - התיאטרון הרפרטוארי. ההצעות מעמרי ניצן וממיקי גורביץ' - עוד דמות אב ומנטור ומורה "מעורר כבוד ויראה והשראה, שהעבודה איתו היתה גם מפחידה ומורכבת ומסעירה" - הגיעו במקביל. ועל שניהם, ברוח התלמיד שעלה על רבו או הבן שהרג את אביו, גבר פעמיים בקטגוריית במאי השנה בפרס התיאטרון. "הם מפרגנים, אבל הרגשות מעורבים", הוא מחייך ומגלה שאת הפרסים הניח על הפסנתר בדירה בגבעתיים, שבה הוא חי עם חתולו האהוב אורי.

סגירת מעגל אישית ומרגשת צפויה לבן משה בקרוב, כשיעלה בתיאטרון הקאמרי את גרסתו ל"מעגל הגיר הקווקזי", בכיכובם של נטע גרטי ושלמה - שוב אבא, ולא סתם אבא אלא בראבא. "מעגל" היתה אחת ההצגות שביים בראשית דרכו כבמאי, בתיכון עירוני א', ושהתחילה להפיץ במקומות הנכונים את השמועה עליו ועל יכולותיו. "בהתחלה נבהלתי מהרעיון לעשות את זה שוב", הוא אומר, "אבל אחר כך הבנתי שזה מאתגר אותי ואמרתי: טוב, יאללה, בואו נצלול. עכשיו אני מנסה להרכיב להקה של שחקנים גמישים, רגישים, ספונטניים ועם חוש הומור. לא פשוט למצוא כאלה, זה קצת כמו לחפש בן זוג מושלם".

לפני שנים אחדות עברה על משפחתו טרגדיה כשאחיו הבכור, אלון, מטפל באמנות, התאבד. "נותרנו מרוסקים", מסכם בן משה בלקוניות. "הוא היה הצוהר שלי לתרבות ולאמנות כשהייתי קטן, נשאתי אליו עיניים ואני מתגעגע אליו מאוד".

שתיים מהצגותיו האחרונות בחאן חוגגות את קסם התיאטרון. המחזה "הקסם הגדול" של אדוארדו דה פיליפו "עוסק באשליה, באדם כמוני שחי בתיאטרון, או חי בסרט, כמו שקוראים לזה היום. זאת האמת, החיים שלי שם מלאים ומשמעותיים יותר מאשר החיים הפרוזאיים ה'אמיתיים'. בתיאטרון יש בי יותר חדוות חיים מאשר בחיים. זה גם מחזה על אהבה ועל הכלא של האהבה, קומי-טרגי, חמוץ-מתוק. התאהבתי בו מהקריאה הראשונה". "תעלולי סקפן" של מולייר (בתרגומו הקלאסי של נתן אלתרמן) הוא שיר הלל ל"וירטואוזיות של התיאטרון, תיאטרון עירום מחרדות, מלא פאן ורוח שטות, לכל המשפחה" (אם כי הקהל הירושלמי, לדבריו, "פחות צוחק ויותר מקשיב"). מככב בו ויטלי פרידלנד, שחקן צעיר ומבטיח להפליא בתחילת דרכו. "החאן הוא גם מקום לגדל בו שחקנים", אומר בן משה.

"בתיאטרון יש פוטנציאל די נדיר לאירוע חד פעמי, שהוא כמו לפגוש מישהו ולהתאהב", מסביר אודי בן משה, המוכר גם בראשי התיבות אבמ"ש. "טבע האירוע עצמו הוא חד פעמי. מספרים לנו סיפור, וה'איך' חשוב לא פחות מה'מה'. זה אירוע מסוכן ומרגש, שמתרחש לנגד עיניך בשנייה הזאת ממש, ברגע האחד הזה שלא יחזור עוד לעולם. לכוח הזה של תיאטרון לשאוב אותך פנימה, לסחוף ולטלטל אותך רגשית, אין שום תחרות לדעתי. לכן אני שם, לכן אני נשאר, וכל מי שרוצה להצטרף מוזמן, וכל מי שיבוא - ירוויח". *

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ