בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלב 1: השלדים שמתחת לבירה

מה בין רב בעל השפעה וקשרים ענפים בממשל האמריקאי, בית קברות מוסלמי בן אלף שנה, האדריכל הנודע פרנק גרי וראש עיריית ירושלים לשעבר אהוד אולמרט

תגובות

השלב השני בתחקיר

לפעמים חוסר רגישות, קהות חושים או אפילו שגיאה בתום לב חושפים אמת גדולה. באתר האינטרנט של חברת מוריה, חברה ציבורית לעבודות תשתית בבעלות עיריית ירושלים, מופיעים תיאורים של הפרויקטים השונים שמבצעת החברה. אחד מהם הוא עבודות התשתית להקמת מוזיאון הסובלנות במרכז ירושלים: "מרכז שמעון ויזנטל, היזם להקמת מוזיאון הסובלנות במרכז ירושלים, פנה למוריה על מנת שתבצע בעבורו את עבודות ההכנה והתשתיות לפרויקט", נכתב באתר. מיד אחר כך, תחת הכותרת "מטרה", נכתב: "ביצוע עבודות תשתית - סילוק מטרדים בתחום הפרויקט...". מה שמכונה באתר "מטרדים" הם למעשה שלדים וגולגולות: מאות רבות של עצמות, שנקברו בבית הקברות המוסלמי המרכזי של ירושלים במשך כמעט אלף שנים. מתחקיר "הארץ" עולה כי אותם "מטרדים" סולקו מהמקום במהירות ובחשאיות בחמישה חודשים של עבודות מרתוניות. מעדויות של עובדים באתר המוזיאון שהגיעו לידי "הארץ" עולה, כי פינוי השלדים נעשה בזריזות כדי לאפשר את תחילת העבודות להקמת מוזיאון הסובלנות. "זו לא היתה ארכיאולוגיה אלא קבלנות", טען אחד העובדים באתר.

פרשת מוזיאון הסובלנות היא סיפור של התנגשות בין שני עולמות: בין העולם התת-קרקעי, הסמוי מהעין, של מתים, בני הקהילה המוסלמית, שנקברו באדמת ירושלים במשך כמעט אלף שנים, לבין מוסד יהודי אמריקאי מלוס אנג'לס בעל אפיל הוליוודי - מרכז שמעון ויזנטל.

תצלום: טל כהן

בראש המרכז עומד הרב מרווין הייר, מבכירי הקהילה היהודית באמריקה, שדלתם של נשיאי ארצות הברית פתוחה בפניו. לטקס הנחת אבן הפינה למוזיאון הוא הביא לישראל את השחקן-מושל ארנולד שוורצנגר. מול הייר, כנציג המתים עלי אדמות, ניצב ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית שביקש לעצור את פרויקט המוזיאון, לטענת יריביו, משיקולים ציניים ופוליטיים. הקרב בין הצדדים בבג"ץ הביא לפסק דין שנוי במחלוקת המאשר את הפרויקט. המתנגדים מצביעים על הודעה מעוררת תהיות שהגישה רשות העתיקות לבית המשפט ונטען נגדה שהיא מתעלמת מהמצב האמיתי בשטח.

הפרשה הובילה גם לקרבות בתוך קליקת הארכיאולוגים הקטנה של ישראל, שמעורבים בהם רשות העתיקות, אוניברסיטת תל אביב וגם ארכיאולוג, ד"ר אלון שביט, שהפך ממדען לקבלן וחוזר חלילה. אם לא די בכך, גולת הכותרת של הפרויקט היתה מי שתיכנן אותו - האדריכל פורץ הדרך, פרנק גרי, שבינתיים הספיק להסיר ידיו מהמשימה ולשים בסימן שאלה את עתידו ודמותו של המוזיאון. גם שמו של אהוד אולמרט לא נפקד מהסיפור וכך גם של אחרים החשודים בפלילים בפרשות הנדל"ן האחרונות בירושלים - אורי לופוליאנסקי ומהנדס העיר לשעבר, אורי שטרית. ובסוף כל מה שנותר, בינתיים, הוא מגרש גדול ובו פעור בור ענק, מוקף בגדר גבוהה, בלב לבה של ירושלים.

בעבור מרבית הירושלמים, עד היום גדר הפח הזו, שעומדת זה שש שנים, היא מוזיאון הסובלנות. בניגוד לאתרי בנייה אחרים, כאן קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, למצוא חרך כדי להציץ פנימה. מעל הגדר מתנוססים זרקורים ומצלמות אבטחה, על חלקים ממנה פרוסים סלילי תיל. בחודשי חפירת השלדים היה המקום, ככל הנראה, לאתר הבנייה האזרחי הסודי ביותר בישראל. כיום האתר שומם למדי, אבל אם נחזור כשנה לאחור, אל החודשים נובמבר 2008 עד אפריל 2009, נגלה מקום שוקק שבו מאות עובדים הועסקו בחפירות בשלוש משמרות סביב השעון.

חמשת חודשי החפירות מתועדים בשורה של תמונות בלעדיות שנחשפות כאן לראשונה. בתמונה אחת נראית קופסת קרטון בלויה שתופסת את רוב שטח התצלום. מישהו צייר על הקופסה עצם סכמתית כבציור של ילד וכתב "תפזורת" ואחר כך מחק את המלה. מלים נוספות מחוקות גם הן. המספר 4316L מציין את ה"לוקוס", מספר סידורי רץ בז'רגון הארכיאולוגי, של הפריט. הקופסה הקטנה עמוסה בעצמות ושברי עצמות שבולטים החוצה משני צדיה. המכסה לא נסגר ואפילו נקרע קצת.

בתמונה אחרת נגלית גולגולת עתיקה שנחשפה לאור, ככל הנראה, מאות שנים לאחר שבעליה נקבר באדמת ירושלים. באזור הקודקוד נראים שברים חדשים, אולי ממכת מעדר לא מדויקת. מעליה עדיין מונח סלע גדול ומימינו קופסת קרטון. בחלקה העליון של התמונה אור יום בוהק וצעירים ישראלים, החופרים, עוסקים בשלהם. מי שרוצה יכול אולי למצוא בעיניים החלולות מבט של תמיהה על מה שהן רואות.

מחוץ לגדר אתר הבנייה, בשטח בית הקברות ממילא החלו לצוץ בשבועיים האחרונים פועלים. כמו בפאזל ענק הם מרכיבים מחדש את המצבות ומשחזרים, פחות או יותר, את הקברים. העובדים, שליחי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, הם לטענת אנשי מרכז ויזנטל חיילים בקרב שלא נגמר על בית הקברות.

ראשיתו של בית הקברות מאמן-אללה (לימים ישובש השם לממילא ויורחב לאזור כולו) בירושלים של ימי הביניים, בתחילת האלף הקודם. הקבורה באתר נמשכה ברציפות עד לתחילת המאה ה-20. המסורת המוסלמית מספרת על כך שבמקום נכרו גם קברים של מלוויו של הנביא מוחמד. מסורת אחרת מזכירה את קבורתם של 70 אלף מחייליו של המצביא צלאח א-דין באותו מקום. בשיאו השתרע בית הקברות על פני שטח של כ-200 דונם, כך שלמעשה כיום חלקים גדולים מ"דאון טאון" ירושלים בנויים על קברים. על פי הערכות, בית הקברות כלל את רובו של גן העצמאות, את בית הספר הניסויי, רחוב אגרון, בית אגרון וכיכר החתולות ושטחים נוספים.

השינוי במצבו של בית הקברות החל עם תהליך היציאה מחומות העיר העתיקה באמצע המאה ה-19. הפריצה של העיר מהחומות הפכה את בית הקברות מאזור ספר מרוחק למרחב המצוי בלבה של עיר מודרנית הולכת וגדלה. אז גם החלו המתחים בין כבוד המתים והמסורת לבין ערך הקרקע שלא יסולא בפז. כמו בתי קברות מוסלמיים רבים אחרים בארץ, גם בית הקברות הזה הוזנח והיום הוא מאופיין בעזובה, בעשבים שוטים ובמצבות שבורות.

קשה לחשוב על דבר רחוק יותר מבית הקברות הישן והמתפורר מאשר על חייו של הרב מרווין הייר, המייסד והמנהל של מרכז שמעון ויזנטל. ויזנטל, צייד הנאצים המיתולוגי, נתן להייר את הסכמתו לקרוא למרכז שלו על שמו. אם מביטים בסדרת תמונות של הייר נחשף טפח מעולמו. בתמונות הוא נראה מצולם בחברתם של שני נשיאים, ג'ורג' בוש הבן וביל קלינטון, אפיפיור אחד - יוחנן פאולוס השני, ושחקנים לרוב - ארנולד שוורצנגר, וויל סמית, וופי גולדברג, בן קינגסלי ועוד ועוד.

מוזיאון הסובלנות הראשון שייסד הייר ב-1993 בלוס אנג'לס היה להצלחה מסחררת עם רבע מיליון מבקרים בשנה, שצפו בתערוכות והשתתפו בהפעלות האינטראקטיביות שהמוזיאון מתמחה בהן. אחד מהישגיו הגדולים של הייר הוא חוק המחייב תלמידים ואנשי כוחות ביטחון של קליפורניה לבקר במוזיאון שלו.

הרעיון להקמת סניף ירושלמי למוזיאון הסובלנות עלה בשלהי תקופתו של ראש העיר המיתולוגי, טדי קולק. יזמי המוזיאון מייחסים את הולדת הרעיון לקולק עצמו, שבעקבות ביקור במוזיאון בלוס אנג'לס ביקש להקים מוזיאון דומה בירושלים. עם זאת, נשיאת קרן ירושלים רות חשין, שהיתה מהאנשים הקרובים ביותר לקולק, זוכרת אחרת, "הוא היה בעד מוזיאון סובלנות אבל לא אהב את הרעיון שמרכז ויזנטל הציע. הוא אמר שפה זה לא לוס אנג'לס ומוזיאון לסובלנות צריך לצמוח מתוך המקום ולא להיות מיובא". הייר החל לקדם את הרעיון במרץ בתקופת יורשו של קולק, אהוד אולמרט. בשמו המלא ייקרא המוזיאון "המרכז לכבוד האדם, מוזיאון הסובלנות בירושלים" - "פרויקט לתפארת אשר מלבד מטרתו התרבותית והחינוכית יהווה גם יצירת אמנות כשלעצמו ואתר שימשוך תיירים לירושלים ויהווה תרומה גם לענף התיירות בישראל...", כפי שמתואר המוזיאון בתשובת מרכז ויזנטל לבג"ץ.

גם אהוד אולמרט התנגד בתחילה לרעיון. למתנגדים הצטרפו גם מוסד יד ושם ומוזיאון התפוצות שחששו מתחרות. "הקמת המוזיאון היא מיותרת. הדבר בלתי מקובל לחלוטין, ובלתי תקין שהמדינה תעמיד קרקע לרשות אזרחים זרים, שאינם מייצגים שום קבוצה בעם היהודי", אמרה אז דוברת יד ושם, איריס רוזנברג. בעקבות הלחצים הסכימו יזמי המוזיאון להתחייב שלא לעסוק בשואה, ויד ושם הסיר את התנגדותו. גם אולמרט הפך לתומך נלהב במוזיאון.

אולמרט כראש עיר היה זה שהקצה את הקרקע להקמת המוזיאון וכשר התמ"ת, כממונה על מינהל מקרקעי ישראל, היה זה שחתם על הסכם להעברת השטח לידי מרכז ויזנטל. היזמים ואולמרט נפגשים גם בכתב האישום שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים. על פי האישומים היה המרכז אחד הגופים שמהם קיבל אולמרט מימון לנסיעותיו במסגרת פרשת ראשונטורס. מכתב האישום עולה שבסוף אפריל 2003, נסע אולמרט לפאריס ולניו-יורק וקיבל מימון לשם כך משלושה ארגונים שונים. אחד מהם הוא מרכז ויזנטל, ששילם סכום של 5,765 דולר בעבור הנסיעה. בנו של הרב הייר, אבי הייר, מופיע גם ברשימת עדי התביעה נגד אולמרט. בכך לא מסתיימים קשריו של אולמרט עם המרכז, שניים ממקורביו - עורך דינו אלי זוהר ודוברו מימי עיריית ירושלים חגי אליאס - הועסקו על ידי היזמים.

שטח בניית המוזיאון, בפינת גן העצמאות שבמרכז העיר, נבחר לאחר שכמה אתרים אחרים נפסלו כל אחד מסיבות שונות ועל ידי גורמים אחרים. ובהם, אתרים באזור המוזיאונים שבגבעת רם, מתחם מוזיאון הטבע הישן שבמושבה הגרמנית ואף שטח במזרח ירושלים. האתר שנבחר היה מוכר לכל כמגרש חניה, המשמש מאז שנות ה-60 את באי מרכז העיר. איש, ככל הנראה, לא זכר שפעם קברו שם בני אדם.

"עם ישראל חי", הכריז במבטא אמריקאי-אוסטרי המושל ארנולד שוורצנגר בטקס הנחת אבן הפינה למוזיאון הסובלנות באתר, במאי 2004. היה זה ביקורו הראשון של שוורצנגר מחוץ לארה"ב כמושל. לצדו על במת הכבוד עמד נשיא המדינה משה קצב. בפגישתו באותו ביקור עם שר החוץ, סילבן שלום, אמר שוורצנגר, שהקמתם של מוזיאונים לסובלנות תקדם את הסובלנות כשם שהקמתם של מכוני כושר קידמה את הבריאות. שני עולמות - ההוליוודי והתת-קרקעי - נפגשו.

 


אנשי המפתח של הפרויקט

 

אהוד אולמרט

כשהגיע לתפקיד ראש העיר ירושלים כבר היתה היוזמה להקמת מוזיאון הסובלנות על שולחנו של אולמרט. בתחילה הוא התנגד לרעיון וטען שירושלים אינה זקוקה לו, אך בהמשך הסיר את התנגדותו והפך למליץ יושר של הפרויקט. הוא זה שהציע לאנשי מרכז ויזנטל את החניון במרכז העיר. מאוחר יותר כשר התמ"ת וכממונה על מינהל מקרקעי ישראל, הוא חתם על הסכם הקצאת הקרקע. לפי כתב האישום נגדו בפרשת ראשונטורס, בסוף 2003 נסע אולמרט לפאריס ולניו יורק במימון שלושה גופים, ובהם מרכז ויזנטל ששילם 5,765 שקלים בעבור כך. אבי הייר, בנו של יזם הפרויקט מרווין הייר, מופיע ברשימת העדים נגד אולמרט. גם יורשו של אולמרט, אורי לופוליאנסקי, קידם את המוזיאון. בטקס הסרת הלוט מעל דגם המוזיאון, אמר אולמרט: "אעשה הכל, בכל תפקיד שאמלא, כדי שהבניין יוקם בלי ביורוקרטיה ובלי מכשולים".

פרנק גרי

"במקצוע שלי צריך הרבה סבלנות. לכל פרויקט יש את הקצב שלו ואת הבעיות שלו. מה שבטוח זה שאני מאוד גאה לבנות בירושלים ואני מקווה שהמוזיאון ייהפך למקור גאווה בעבור תושביה", כך אמר פרנק גרי ל"הארץ" לפני כשנה וחצי. גרי, הנחשב לאחד מחשובי האדריכלים של ימינו, מזוהה בעיקר עם המבנים המונומנטליים והמקוריים שיצר כמו מוזיאון גוגנהיים בבילבאו בספרד ו"הבית הרוקד" בפראג. גרי היה היהלום שבכתר בפרויקט מוזיאון הסובלנות. אלא שבסוף 2009 התבקש גרי לצמצם את הפרויקט לאחר שמרכז ויזנטל לא הצליח לגייס את ההון הדרוש, על פי הערכות כ-250 מיליון דולר, כדי להקים את הבניין שהגה גרי. גרי דחה את בקשת מרכז ויזנטל והודיע כי הוא עוזב את הפרויקט בינואר השנה. לאחר עזיבתו פרסם הודעה כי אין להחלטה שלו כל קשר עם הבעיות הפוליטיות סביב הפרויקט.

איילה פרוקצ'יה

שופטת בית המשפט העליון איילה פרוקצ'יה כתבה את פסק הדין שהתיר את המשך החפירות באתר הקמת המוזיאון בתוך שטח בית הקברות. מפסק הדין, שאליו הצטרפו השופטים דוד חשין ועדנה ארבל, עולה כי קיבלה לחלוטין את עמדת רשות העתיקות ומייחסת חשיבות מעטה למספר השלדים שבאתר ולערך המדעי שלהם. בפסק הדין הארוך והמפורט הסבירה פרוקצ'יה כי במאזן השיקולים יש להעדיף את המשך בניית המוזיאון על פני הקברים. "חשיבותה של התוכנית ברמה הרעיונית, הלאומית, הבינלאומית והעירונית אינה צריכה הדגשה (...). מנגד - הפגיעה בזכות היסוד לכבוד המת היא במקרה זה נקודתית, משתרעת על שטח קטן ביחס, וניתנת למזעור ניכר על ידי אמצעים שונים שיגנו על שלמות הקברים וכבוד המתים", כתבה.

אורי שטרית

מהנדס עיריית ירושלים בזמן אישור תוכנית מוזיאון הסובלנות. מבקריו, מקרב המתכננים, טוענים שחיבתו המוגזמת לאדריכלים בעלי שם - כמו פרנק גרי במקרה של המוזיאון וכמו סנטיאגו קלטרווה במקרה של גשר המיתרים - היא שסיבכה את ירושלים עם פרויקטים מגלומניים שאינם משתלבים בסביבה. שטרית מתמודד בימים אלו עם חקירת פרשת הולילנד, שבה הוא נחשב לאחד החשודים המרכזיים. המשטרה טוענת שהוא קידם את הפרויקט בתמורה לסגירת חובות שהיו לאחיו. בעקבות תחקיר שנערך על שטרית ב"דה מרקר", מסר עורך דינו יוסי בנקל בשמו: "מהנדס עיר, במיוחד בעיר גדולה, חשובה ורגישה כירושלים, הוא תפקיד כפוי טובה - שכן כל עמדה, דעה, החלטה או מהלך שמהנדס העיר תומך בהם או נוקט, הם מטבע הדברים מעוררי מחלוקת, במובן זה שהם מקובלים על חלק אחד של הציבור ואינם מקובלים על חלקו האחר".

אלון שביט

ד"ר שביט היה הארכיאולוג האחראי על החפירות השנויות במחלוקת באתר מוזיאון הסובלנות. שביט היה גם זה שהמליץ לבג"ץ מטעם מרכז ויזנטל על הדרך שבה יש לפנות את השלדים מהאתר. הצעתו, שהיתה הפשוטה ביותר מבין השלוש שהועלו - התקבלה. במקביל לעבודתו המחקרית, משמש שביט מנכ"ל עמותה בשם מכון הישראלי לארכיאולוגיה. העמותה, מיסודה של אוניברסיטת תל אביב, משמשת גוף מקצועי המבצע חפירות ארכיאולוגיות. בחפירה במוזיאון הסובלנות חבש שביט כמה כובעים, כמנכ"ל העמותה וגם כבעל החברה הפרטית שהעסיקה את החופרים וביצעה את העבודות בפועל. החברה שביט א.א. ייעוץ בע"מ היא שהנפיקה את תלושי המשכורת לחופרים. החברה היא בבעלות מלאה של שביט ואשתו אורנה.

הרב מרווין הייר

מייסד ומנהל מרכז שמעון ויזנטל והרוח החיה מאחורי פרויקט מוזיאון הסובלנות בירושלים, שאמור להיות המשכו של מוזיאון הסובלנות הראשון שבנה בלוס אנג'לס. הוא נחשב מקורב הן לרפובליקאים, כמו למשל המושל ארנולד שוורצנגר, והן לחוגים הליברלים, במיוחד בקרב אליטת השחקנים בהוליווד. בכל שנה הוא נבחר על ידי השבועון ניוזוויק לצמרת רשימת הרבנים החשובים והמשפיעים בארה"ב. מאז התפוצצות פרשת הקברים, מוביל הייר קו בלתי מתפשר להמשיך בפרויקט למרות הקשיים. כך הוא הסביר זאת במאמר שכתב ל"הארץ" בדצמבר 2008: "ירושלים היא עיר בת יותר מ-3,000 שנה, ובכל מקום שתחפור בה תיגע בעבר. עלינו למצוא את האיזון המתאים בין גילוי כבוד לעבר לבין זכותה של העיר לעתיד. מגרש שבו נעשה שימוש על ידי תושבי העיר במשך 50 שנה לא ייהפך שוב לבית קברות, ומוזיאון הסובלנות יתרום תרומה משמעותית גדולה יותר לעתיד המדינה".

גדעון סולימני

הדו"ח שחיבר הארכיאולוג סולימני, לאחר שבג"ץ הורה להפסיק את החפירות באתר, קבע ששטח המוזיאון הוא בית קברות צפוף המכיל עד כאלף שלדים באדמתו. אולם הדו"ח נגנז ולבית המשפט הגישה בסופו של דבר רשות העתיקות דו"ח אחר, מרוכך הרבה יותר. לימים עזב הארכיאולוג סולימני את רשות העתיקות בעקבות שורה של ויכוחים עקרוניים בינו לבין מנהליו. כיום הוא אינו מתפרנס עוד מארכיאולוגיה. קודם לכן, הוא אמנם הגיע לתפקיד בכיר ברשות העתיקות, כארכיאולוג מחוז ירושלים, אולם הוא נחשב לאדם שאינו שומר את דעותיו לעצמו. בנוגע להתנהלות הרשויות בפרשת בניית מוזיאון הסובלנות לא חסך סולימני בביקורת: "זו בעצם פעולה כוחנית לחמיקת העבר המוסלמי. זה בעצם יהודים נגד ערבים. זה פשע ארכיאולוגי ופשע ציבורי", אמר.

חאג' אמין אל-חוסייני

יזמי הפרויקט הצליחו לגייס לטובתם את המופתי המיתולוגי של ירושלים מימי המנדט, חאג' אמין אל-חוסייני. אל-חוסייני, בנה בכבודו ובעצמו גם את מלון פאלאס על שטח בית הקברות והציע לבנות פרויקטים נוספים על שטח בית הקברות. עדות לכך נמצאה בספרו של ברוך קטינקא, קבלן יהודי בירושלים המנדטורית, שנשכר בסוף שנות ה-20 על ידי המופתי כדי להקים את מלון הדגל של ירושלים. "המגרש שהוקצה למלון נמצא בדיוק מול בית הקברות המוסלמי העתיק. כאשר חפרנו נתקלנו בקברים עתיקים שנמצאו בהם הרבה שלדי אדם", כתב. "פחדתי פן יגלו הפועלים את אוזן המופתי על חילול הקברים. פניתי למופתי וסיפרתי לו את העניין. להפתעתי הורה לי לשמור זאת בסוד כמוס בין שנינו. הוא כבר ידאג לכך שהפועלים הערבים לא ידברו. הוא ביקשני לדאוג לאסוף את כל העצמות ובגמר החפירה להעביר אותן בחשאי לקבר מיוחד".

 


תגובות:

 

תגובת מרכז ויזנטל:

"לצערנו, השיח העובדתי בפרשה זו פינה את מקומו לשיח של תעמולה, פוליטיקה ודעה קדומה. בבחירה שבין כניעה לדמגוגיה ואלימות לבין עשיית הנכון, בחרנו לנהוג בדרך האמת. האופן שבו טופלו השרידים עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר ועל פי הנחיות בית המשפט. כל הוראות בג"ץ מולאו בהקפדה יתרה ואף נבחנו בעתירה נוספת שהוגשה כנגד המרכז ונמצאה חסרת יסוד. היזמים השקיעו סכומי עתק למימון החפירות ולא חסכו בדבר, לא בכוח אדם, לא באיכותו הגבוהה, לא במספר המפקחים והארכיאולוגים. מרכז ויזנטל ביקש לוודא שהשימוש במשאבים אלו לא ינוצל לרעה ולא יבוזבז. יחד עם זאת היזמים לא התערבו ולא יכלו להתערב בהיבטים המקצועיים של החפירות. הניסיון להטיל דופי בחוקרים ובחופרים באמצעות טענות כזב על פגיעה בשרידים הוא מקומם וכל תכליתו להביא לתסיסה ולהגברת שנאה. הטיפול בשרידים שיקף את מחויבותנו לערכים של כבוד האדם.

"החפירות לא היו סודיות. אמצעי הביטחון באתר נועדו להגן על תשתיות שונות עירוניות הקיימות באתר, וכן על הצוות הגדול ששהה במקום, לאחר שגורמים קיצוניים פרסמו את כוונתם לנסות לפגוע באתר ובשוהים בו. הניסיון לייחס לכל פעולת עבודה שגרתית משמעות מיוחדת גובל לעתים באבסורד, למשל ההמתנה של עובדים מחוץ לשער היתה כדי לאפשר יציאה מסודרת של המשמרת הקודמת. במשך הדיונים המשפטיים נהג המרכז בסובלנות גדולה מאוד. לצערנו, עיקר ההתנגדות למיזם היתה קשורה למניעים זרים, פוליטיים ולאומניים. הוכחנו לבג"ץ כי אין כל מניעה הלכתית לטפל בשרידים, וכי לאורך המאה ה-20 היו מיזמים שונים שתוכננו לקום במתחם שחדל מלשמש בית קברות.

"היזמים הציעו שורה של הצעות חסרות תקדים לעותרים. בהן רכישת שטח שישמש בית קברות, שימוש בטכנולוגיות להעברת הקרקע כמקשה אחת ושיפוץ בית הקברות.

"היזמים הציעו גם לוותר על חפירת השטח הסגול למרות הפגיעה בתכנון המוזיאון. כל ההצעות נדחו על ידי העותרת, שהינה חלק מהפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שהוצאה מחוץ לחוק במהלך המשפט בשל קשר עם ארגוני טרור.

"התוכן הערכי והחינוכי של מוזיאון הסובלנות בירושלים נשען על הקונספט המצליח של מוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס. מדובר בחוויה יוצאת דופן המחנכת לסובלנות, לקבלת האחר ולמלחמה כנגד גילויים של שנאה וגזענות באשר הם. המוזיאון מגלם את ערכי המוסר והסובלנות ללא כל פגיעה ברגשות ציבור כלשהו.

"בחודשים הקרובים תבחן ועדה שהקים מרכז ויזנטל הצעות שונות של אדריכלים מובילים המתחרים על התכנון מחדש של המוזיאון. התוכניות המעודכנות אינן מחייבות אישור סטטוטורי ואינן חורגות מההיתרים שכבר ניתנו למיזם".

תגובת הארכיאולוג שביט:

"החפירה הארכיאולוגית שבוצעה תחת ניהולי באתר ממילא נעשתה בסטנדרטים המדעיים הגבוהים ביותר. עם צוות החפירה נמנו ארכיאולוגים מקצועיים ומנוסים אשר זכו למרב התנאים הנדרשים לביצוע המלאכה. החפירה התבצעה בפיקוח של בכירי הארכיאולוגים ברשות העתיקות וכן תחת העיניים המקצועיות שלי ושל ארכיאולוגים שהוזמנו לשטח.

"מלאכת התיעוד של הממצאים נעשתה אף היא בקפידה, ובימים אלה אנו עמלים על הכנת דו"ח מדעי לחפירה. במהלך כל החפירה הקפדנו ללא סייג על טיפול בשרידי השלדים מתוך כבוד מקסימלי. חפירה איכותית לא נקבעת על פי השאלה באילו שעות בוצעה, אלא לפי הסטנדרטים שעל פיהם נוהלה החפירה ועל פי התנאים המקצועיים שהועמדו לרשות החופרים". בנוגע לחפירה בגשם הוסיף שביט כי "לא ניתן לעצור את הפיתוח של הארץ כולה למשך שלושה-ארבעה חודשים. העבודה התבצעה כמעט ללא יוצא מן הכלל תחת כיסוי של חממות. יחד עם זאת, באירועי גשם קשים נאלצנו להתמודד לעתים עם בוץ".

שביט מדגיש כי גם בשטחים שאינם "השטח הסגול", שבהם לא היה מחויב לתנאי רישיון חפירה, הקפידו הוא והיזמים לחפור חפירות ארכיאולוגיות תוך חשיפה מבוקרת של השלדים, מיפוי ותיעוד שלהם. לדבריו, אין קשר בין הצורך בשקיפות מדעית לבין אמצעי הביטחון באתר: "שקיפות מדעית באה לידי ביטוי בחשיפה לקהילה המקצועית וחשיפה כזו היתה במהלך כל החפירה", מסר.

בנוגע לטיפול בשלדים מסר שביט, כי כמקובל בחפירות הועבר כל שלד לקופסת קרטון ממוספרת. אולם באתר נתגלו שלדים במצב השתמרות גרוע בשל פגיעות במשך השנים, וכן בשל נוהג מוסלמי לעשות שימוש חוזר באותו שטח קבורה, לפיכך רבים מהשלדים נמצאו בערמות. גם שרידים אלו תועדו כנדרש. כל השרידים הובאו לקבורה בסמוך למקום מציאתם בשטח בית הקברות המוסלמי. "ניהלתי מאות חפירות הצלה במשך 20 שנה. עליי להבהיר כי בפרויקט זה לא הופעלו עליי לחצים בלתי סבירים אשר היה בהם לפגוע בהתנהלות המקצועית שלי", אמר שביט.

תגובת רשות העתיקות:

"ארץ ישראל משופעת במקומות שבהם קיימים קברי אדם. לא ניתן לבצע עבודות בנייה ופיתוח מבלי שמדי פעם ניאלץ להעביר קברי אדם. במתחם מוזיאון הסובלנות נעשו עבודות פינוי השלדים במקצועיות, בקפדנות יתרה ומתוך שמירה על כבוד המת - כפי שנעשה במקומות שונים בארץ ללא התנגדות, אלא שהפעם נראה כי קיימים אינטרסים זרים. כל השלדים סומנו ותועדו ונאספו לתוך מכלים שאף הם סומנו ונרשמו".

בנוגע לפערים בין דו"ח סולימני לבין הודעת רשות העתיקות לבג"ץ, נמסר מהרשות כי "אין כל פער. בשלב מסוים נערכה התייעצות בשאלה אם להמשיך בחפירה אם לאו, בהתחשב בממצאים ובריבוי הקברים. נראה שעמדתו של סולימני היתה שיש לחפור בכל השטח ולפנות את כל הקברים. היו גם עמדות אחרות שסברו שבהתחשב בממצאים שנתגלו עד כה, אפשר להסתפק בחפירה שנעשתה עד כה ולאפשר ליזמים לבנות על השטח. זכותו של סולימני להתנגד, ואולם המחליט הוא מנהל רשות העתיקות וכך הוא עשה. עיקר הסיבה להפסיק ולהסתפק בחפירות כפי שנעשו עד כה היתה בהימצאותם של קברים כה רבים.

"כל העובדות הונחו בפני בית המשפט במלואן. הטענה כאילו הוסתר משהו מבית המשפט היא טענה שקרית, שאף הועלתה בפני בית המשפט ונדחתה. איש לא אמר אף פעם שמדובר במספר מצומצם של קברים. בסופו של דבר, מאחר שהעותרים בבג"ץ לא הסכימו לפשרה שהוצעה, נחפר השטח במלואו לפי עמדתו המקורית של סולימני. על רקע זה, לא נבין על מה סולימני וההולכים בעקבותיו מלינים".

תגובת חברת מוריה:

"ראשית יודגש שלמוריה אין שום אחריות וקשר לקברים. הניסיון לייחס את המלה 'מטרדים' לקברים משולל כל יסוד. חברת מוריה רוחשת כבוד לצלם האדם באשר הוא".

השלב השני בתחקיר




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו