בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הייאוש, בנאדם

הספר החדש אינו מפענח את סוד הקסם של אתגר קרת, אבל הוא מימוש נוסף, בוגר, בשל ומעניין שלו

תגובות

פתאום דפיקה בדלת, מאת אתגר קרת, הוצאת זמורה ביתן, 2010, 179 עמודים

הסיפור הפותח את ספרו החדש של אתגר קרת, ששמו כשם הקובץ כולו, "פתאום דפיקה בדלת", הוא אקורד פתיחה לקובץ הסיפורים כולו ומכיל במוקטן את נושאי הספר, דמויותיו ודרכי הכתיבה שלו. משפט הפתיחה של הסיפור, על ניסוחו הקצר והתמציתי, מכניס את הקורא ללב ההתרחשות המוקצנת והאבסורדית: "'ספר לי סיפור', מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון". מספר הסיפור, גבר ישראלי, בעשור הרביעי לחייו, אב לבן קטן, הוא בן דמותו של אתגר קרת. "'אתה קרת?' הוא שואל. ?כן,' אני אומר".

דמויות המשנה של הקובץ כולו הן בה בעת דמויות ישראליות טיפוסיות, כמו הסוקר ושליח הפיצה, אבל גם משונות ואבסורדיות כמו "השבדי המזוקן שעשה עלייה". עיקר עניינו של הסיפור הראשון הוא מחסום הכתיבה שממנו סובל הסופר כפי שהוא משתקף, במציאות החוץ-ספרותית, בשמונה שנות השתיקה של קרת מאז קובץ הסיפורים האחרון "אניהו" (2002).

הבקשה החוזרת ונשנית "ספר לי סיפור" מופנית לסופר-המספר הן מפי בנו הקטן והן מפיהן של דמויות שונות, הדופקות בפתאומיות על דלת ביתו, נדחפות לתוכו ומסבירות לו את נחיצות הסיפור בשבילן, וגם את ההכרח לדרוש אותו מהסופר בכוח ובאלימות. בתשובה לטיעוני הסופר שאינו "מספר סיפורים" אלא "כותב" אותם, וקשה לו להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לראשו, עונה לו ה"עולה חדש משבדיה": "במדינה הזאת (...) אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח". שליח הפיצה מתחנן לסופר ל"אחד קצר. אל תהיה קמצן... זאת תקופה קשה. אבטלה פיגועים, איראנים. אנשים צמאים למשהו אחר. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמטיביים, עד לכאן, עד אליך? הייאוש, בנאדם, הייאוש".

המספר-הסופר, הנענה בעל כורחו לאיום המופנה אליו, חוזר ופותח את סיפורו במשפט: "שני אנשים יושבים בחדר, (...) פתאום דפיקה בדלת". משפט זה הוא נקודת הפתיחה למצבים החוזרים בספר והוא מסמן את פריצת הגבול בין החדר הפרטי האינטימי לבין החוץ הציבורי. גם במציאות החיצונית "מישהו באמת דופק בדלת", ובכך מתבטא המימזיס, שלפיו הבדיה והמציאות מחקות זו את זו. דחייתו הרוגזת של הסוקר את סיפורו של הסופר מבטא את קולה של הביקורת, המואסת בריאליזם ומייחלת לפואטיקה אחרת: "זה לא סיפור (...) זה דיווח. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל".

הסופר שבעל כורחו נכנע ללחץ המופעל עליו - מבחוץ ומתוכו, ומספר את אמת חייו: "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר. הוא רוצה לכתוב סיפור. הרבה זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והוא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של לכתוב יש מיש. כן, יש מיש".

אחד ההבדלים הבולטים בין הקובץ המאוחר לקובצי הסיפורים המוקדמים של קרת הוא בהתבגרות דמות המספר ובהעברת נקודת התצפית מזו של הילד לזו של האב, העומד מול בנו הקטן ומייסד לו "שפת אב" ו"חוק אב". אם בסיפורים המוקדמים ייצג האב את הנוקשות והגבריות הישראלית בדמותו כראש המוסד, בסיפורים חדשים אלה האב הוא הילד שבגר מקובצי הסיפורים המוקדמים, וככזה הוא אב אימהי ונשי, ננטש לעתים על ידי בת זוגו, וכמפלט אחרון הוא כורת ברית עם בנו נגדה ונגד כל העולם.

אפשר לזהות בסיפורים הרבים והמגוונים מצב קיומי חוזר ונשנה, ובו דמות גברית, ישראלית, בעשור הרביעי לחייה, מוצאת עצמה בריק קיומי ובבדידות מייסרת ומחפשת נואשות תחליף ותיקון. תוך כדי כך מתבררות, בסיפורים כולם, חולשתן העקרונית של מסגרות כמו זוגיות ונישואים. כך למשל בסיפור "עצומות" בוחר חגי, גבר נשוי ואב לילד, להתנהל בחייו בעיניים עצומות ולפנטז מחדש ואחרת כל פרט בחייו - ביתו, אשתו וילדיו - כדי לא לראות שאשתו בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר. מירון, מהסיפור "בוקר בריאות", שנעזב לפני חמישה חודשים על ידי חברתו מעיין, בוחר כתחליף לריק ולבדידות של חייו לאכול כל בוקר ארוחת "בוקר בריאות" בבית קפה, מחוץ לבית, ומתחזה כל פעם לדמות אחרת, וכך הוא מרוויח שותף לשולחן ומישהו לדבר אתו.

בסיפור "בזמן האחרון דווקא עומד לי" נוכח רונאל ששתי המסגרות שהוא מקיים בו-זמנית - נישואים וקשר מיני - מתסכלות ומשאירות אותו בודד ואומלל. המענה היחיד לריק ולשיממון של חייו הוא כלבו האהוב, שמלקק את זקפת הבוקר של אדונו, ומצדיק את כותרת הסיפור.

הישראליות נוכחת בקובץ הזה, במימושה הטראומטי בתודעה הישראלית, בשני סיפורים שבמרכזם פיגוע. בסיפור "סמיון" חוזרת ומתממשת כותרת הספר כאשר בדלת ביתה של אורית עומדים שניים: "סגן משנה חבוש כיפה סרוגה ומאחוריו קצינה רזה", הבאים להודיע לאורית על מות בעלה ב"פיגוע בצומת בית ליד". אלא שפיגוע זה מוסת לירכתי הסיפור, והפיגוע העיקרי שקרת מוחה עליו, ביטוי לעמדתו המוסרית-העקרונית בספר כולו, הוא יחסם המנוכר, המזלזל והמנצל של צעירים ישראלים דוגמת אורית ואסי בסמיונים המבקשים להיקלט בחברה הישראלית. כך מנצל אסי את סמיון, ולאחר שהכניס להריון את אורית הוא מסרב להתחתן אתה ומנדב את סמיון למשימה.

סמיון, חייל בודד, מוצג כאחר האולטימטיבי. ביום החתונה אורית נגעלת מסמיון ומקיאה לתוך האדנית. סמיון בורח משניהם, והפעם הבאה שאורית שומעת עליו הוא ביום מותו בפיגוע החבלני. אלא שלפי המשתמע מהסיפור, סמיון נפגע ומת עוד קודם לכן בפיגוע שערכו לו אסי ואורית, נציגי החברה הישראלית האטומה ומנוכרת לזריה.

הישראליות מתפקדת כמאפיין שולי בעברן של הדמויות הגבריות בסיפורים. כך בסיפור "דקירה", ציקי הפוצע את חברתו בנשיקה מציע לה קרח, כי "בצבא הוא היה חובש". במקום המאפיינים הישראלים המוכרים, שכמעט נעלמו מהסיפורים, מציג קרת מודל חדש של גבריות ישראלית - נשית ובינלאומית יותר. גברים חסרי מסגרת, אובדי דרך ומטרה, רכי לב: "הכי קשה זה בלילות. (...) אז אני בוכה. כמעט כל לילה".

מה סוד קסמו של קרת? מרכיבי הקסם, כפי שהם חוזרים ומופיעים בקובץ החדש, הם ז'אנר הסיפור הקצר-קצרצר, הסיטואציות המוכרות המוקצנות עד אבסורד ופרודיה, השפה המדויקת הקשובה למגזרי אוכלוסיה שונים, עמדת גיבורי הסיפורים שהיא גם תבוסתנית וגם מוסרית, ובעיקר, יחסו האוהב ורב החסד של הסופר לדמויותיו השונות באשר הן. ספר זה אינו מפענח את סוד הקסם אבל הוא מימוש נוסף, בוגר, בשל ומעניין שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו