בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המח"ט האחרון של בינת ג'בייל: לא יצאנו מלבנון, ברחנו

אל"מ (מיל') נועם בן-צבי היה בין הקצינים הבכירים היחידים שתמכו בנסיגה מלבנון במאי 2000. עשור אחרי שעזב את רצועת הביטחון, הוא סוגר חשבון עם עמיתיו ולא מתייסר בגלל נטישתם של אנשי צד"ל

תגובות

לאלוף-משנה (מיל') נועם בן-צבי, מפקדה האחרון של החטיבה המערבית של צה"ל בדרום לבנון, אין ספקות באשר להגדרה הראויה ליציאה הישראלית מאזור הביטחון, לפני עשר שנים. "זו לא היתה יציאה וגם לא נסיגה", אומר בן-צבי בראיון ל"הארץ". "זו היתה בריחה, חד וחלק".

בן-צבי פיקד על החטיבה המערבית במשך כמעט ארבע שנים, עד להשלמת הנסיגה ב-24 במאי 2000. כוחות צה"ל בדרום לבנון פעלו תחת מבנה פיקודי סבוך, ולעתים סותר, של שתי מפקדות: יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ואוגדה 91 (עוצבת הגליל). תחת יק"ל פעלו שתי חטיבות, המזרחית והמערבית, שהיו אחראיות על גזרות מצומצמות יחסית בלבנון ובעיקר פעלו כחונכות ומלוות של היחידות המקבילות בצד"ל.

המפקדה של בן-צבי שכנה בבינת ג'בייל, העיירה ששמה נצרב בזיכרון הישראלי בשל הקרבות שהתנהלו בה שש שנים אחרי הנסיגה, במלחמת לבנון השנייה. אחד הקרבות הללו, בשלהי המלחמה, התנהל במתחם ששימש מפקדת החטיבה המערבית של צה"ל. כוח צנחנים ושריון, שקיבל הנחיה להניף את דגל ישראל במפקדה, כחלק מהחיפוש האובססיבי של ההנהגה אחר "סמלי ניצחון", הסתפק לבסוף בהנפתו בבית קרוב.

בן-צבי, היום בן 59, היה חריג בנוף המפקדים הצה"לי בדרום לבנון: קצין צנחנים (מפקד מחלקה אצל המ"פ שאול מופז) שהתקדם בשורות המילואים עד שחזר לצבא הקבע בגיל 38, כמפקד היחידה המובחרת "מגלן". לבקשתו הוא שירת במשך קדנציה ארוכה במיוחד בלבנון, שבה יצר קשרים אמיצים עם מפקדי צד"ל באזור ובראשם הקולונל עאקל האשם, שחיזבאללה התנקש בחייו בינואר 2000.

האם בן-צבי חש חופשי יותר להביע את דעתו משום שידע שלא צפוי לו אופק קידום מבטיח במיוחד, או שדעותיו הן שמנעו ממנו להתקדם? זו שאלה של ביצה ותרנגולת. העובדה היא שלאחר הנסיגה עמד להתמנות לתפקיד נספח צה"ל בהולנד - צ'ופר אחרון לפני שחרור - ושהוא היה מהקצינים הבכירים היחידים בלבנון שלא היססו לבטא תמיכה מפורשת בהחלטה לסגת. צמרת צה"ל התנגדה ברובה בתוקף לתוכניתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, לסגת ובמיוחד להחלטת ברק על נסיגה חד-צדדית, כשהתברר שלא צלח המאמץ להשגת שלום עם סוריה.

דעה מקצועית, לא פוליטית

בן-צבי זוכר שיחה עם הרמטכ"ל כיום, גבי אשכנזי, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, טרם הכרזת ברק. אשכנזי תהה איך בן-צבי מיישב בין בקשתו שיאריכו את כהונתו כמח"ט בלבנון לבין תמיכתו ביציאה. "אמרתי לו: אני בצבא. זו דעתי המקצועית, לא הפוליטית". בדיעבד, בן-צבי טוען שרוב המח"טים באותה תקופה תמכו ביציאה, אף שהיו שנזהרו מלומר זאת בקול רם כשבמטכ"ל סברו אחרת. "אני חושב שצ'יקו (תמיר), שמואל זכאי, אביב כוכבי, אלון פרידמן, אייל אייזנברג - כולם הבינו שצריך לצאת. כולם חוו על בשרם את אי ההצלחה, את חוסר היכולת לעמוד במשימה בלבנון. גם בדרג שמעלינו, לא מעטים חשבו ככה. הבעיה היא רק שככל שאתה בכיר יותר ורואה את עצמך ממשיך להתקדם בצבא, קשה לך יותר לצאת נגד המערכת. זה לא מקרי ששני הבכירים היחידים שביטאו את דעתם בעד יציאה היו האלופים עמירם לוין ושי אביטל, שאחרי זמן קצר השתחררו מצה"ל".

בן-צבי עדיין מרגיש טעון כלפי התנהלות האלופים. "לא יכול להיות שבמטכ"ל לא קמו אלופים שנלחמו בעד יציאה. זה לא הגיוני. אלה לא אנשים טיפשים. אני מסיק מזה שהם היו לויאליים לעצמם, לאפשרות להתקדם. את שלי אמרתי בכל כנס. אני זוכר כנס שמופז כרמטכ"ל עשה קצת אחרי שברק נבחר. אמרתי: אנחנו לא מצליחים במשימה. תושבי הצפון חוטפים קטיושות בגלל ההתכתשות שלנו עם חיזבאללה באזור הביטחון. חיזבאללה מכתיב את הקצב - כשהם רוצים, הם יורים. אנחנו חייבים לצאת משום שאיננו משיגים שום מטרה בהישארותנו כאן. זו לא היתה שאלה של רוח הלחימה אצל החיילים. הלוחמים היו חדורי מוטיבציה, אבל לא בכך העניין".

הוא מפריד בין תמיכתו בהחלטה לסגת, לבין אופן הביצוע. "הביצוע היה כישלון מבצעי. צה"ל לא תחקר את הנסיגה לעומק, משום שאז היה מתגלה שרבים מהקצינים הבכירים נתנו לעסק להתמוטט. את חטיפות החיילים חקרו, אבל לא את הנסיגה". בן-צבי לא מתרשם מכך שאף חייל לא נשרט בשלושת ימי הנסיגה. חשוב יותר בעיניו היה לקיים נסיגה מסודרת, מתוכננת, כפי שהצבא נערך לבצע, במהלך שלא היה מתפרש במזרח התיכון כבריחה. "השארנו מאחורינו כלי רכב וציוד. בכמה מקרים חיילים שלנו בזזו ציוד", הוא אומר, "היה ביזיון סביב התגודדות אנשי צד"ל בשער פטמה. זו היתה בריחה לא מתוכננת, כשחיזבאללה אפילו לא יורה לעברנו אש תכליתית. הלוחמים הבינו את זה ואמרו זאת. היה שם ויתור על ערכים שעליהם גדלנו כחיילים".

את הנסיגה עצמה, בן-צבי החמיץ. ביום שבו החל צד"ל לקרוס, הוא נשלח לנסיעה שתוכננה מראש, כחפיפה לקראת כניסתו לתפקיד בהולנד. אזור הביטחון התמוטט כשאזרחים לבנונים החלו בתהלוכות לכפרים קנטרה וטייבה. צה"ל צמצם קודם לכן את היערכותו בגזרה זו והעביר את אחד המוצבים לאחריות צד"ל. מפקדי המוצב נטשו אותו כשהגיעה התהלוכה ובתוך שלושה ימים קרס האזור כולו, כשחיילי צה"ל ממהרים לצאת.

בן-צבי משוכנע עד היום שלא היה מאפשר מהלך מסוג זה: "הייתי שוכב על הגדר ולא נותן לזה לקרות. היו צריכים לירות על התהלוכה הזו, גם אם היו נהרגים כך חמישה אזרחים. עובדה שהיום מתקיימות תהלוכות דומות לגדר בעזה, וצה"ל יודע לפזר אותן, לעתים תוך שימוש מוגבל באש חיה. אילו ננקטו בטייבה האמצעים המתאימים, התהלוכה היתה נהדפת ואפשר היה לבצע נסיגה מסודרת בהמשך".

במשך שנים רווחו בצבא השערות שבן-צבי נשלח במתכוון להולנד, מחשש שמסירותו לצד"ל תשבש את הנסיגה. "זה הגנרל (אנטואן לאחד, מפקד צד"ל, ע"ה) שהפיץ את זה. לא מצאתי לכך שום הוכחות ואני לא אדם שמאמין בקונספירציות. הצדקתי את היציאה, אבל חשבתי שטעינו אסטרטגית כשלא הגבנו מאוחר יותר בכוח על פעולות חיזבאללה, ובראשן חטיפת שלושת החיילים בהר דב באוקטובר 2000. לברק היו שיקולים מדיניים, אבל מזווית החפ"ש (חייל פשוט), הבטחנו שנגיב בחריפות ולא הגבנו. אנחנו לא מגבים את מה שאנחנו אומרים. הצד השני לומד שזה כך ובסוף מנצל זאת.

"ועדיין, בהשוואה לעשר השנים הקודמות, אני חושב שהרווחנו שקט בעשור החולף, אפילו כשסופרים את הרוגי מלחמת לבנון השנייה. באזור הביטחון איבדנו בממוצע 25 לוחמים בשנה, שלא לדבר על אסונות שנבעו מהשהות שם כמו אסון המסוקים על 73 הרוגיו. השהייה שם היתה כישלון מוחלט שחייב יציאה. ברק חסך לנו עשר שנים של לחימה בלא תכלית".

המפתח לכספת נשאר בישראל

בימים הקרובים יקיימו קציני יק"ל לשעבר מפגש משותף עם מפקדי צד"ל בבית פרטי בתל אביב. אחד המג"דים של צד"ל שלחם עם בן-צבי, איש נוצרי, חזר הביתה לדרום לבנון. שניים אחרים נותרו בארץ וכאן גם מתגוררת משפחת חברו, הקולונל האשם. בן-צבי סבור שקליטת אנשי צד"ל בישראל היתה סבירה, בהתחשב בנסיבות.

"בחודשים שלפני הנסיגה, אמרתי את האמת בפרצוף: נצא מפה ונצא בלי הסכם. אל תבלבלו את המוח שתחזיקו מעמד בלעדינו. היו ביניהם כאלה שהציעו הישארות, כשצה"ל רק יספק להם תחמושת. אמרתי להם: ישראל לא תיתן לכם כדור של אם-16 אחרי הנסיגה. לא הרגשתי בעיה מוסרית מולם. הם נקלעו למצב הזה. אנשי הדרום היו עניים מרודים לפני שצה"ל הגיע. השהות של צה"ל סידרה להם פתח לפרנסה מכובדת, גם למשפחות, באמצעות עבודה בצד"ל או בישראל. לא אנחנו המצאנו את הכאוס הלבנוני. לא גייסנו אנשים בכוח. יש לי מעט מאוד ייסורי מצפון".

בן-צבי מנצל את ההזדמנות כדי להסביר אחת ולתמיד מה קרה לכספת שהוחזקה במפקדה שלו בבינת ג'בייל, ובה כספים שנועדו לתשלום המשכורות של אנשי צד"ל. לאחר הנסיגה נפוצו שמועות שונות ביחס לאותה כספת, שהן לדעתו עדות ליציאה החפוזה. "את הכסף למשכורות של אנשי צד"ל שמרנו בכספת. כדי למנוע גניבות היה רק מפתח אחד, אצל קצין השלישות. כשהחלה הנסיגה, השליש היה בצד הישראלי של הגדר ובפיקוד לא אישרו לאף אחד לחזור פנימה ללבנון. הקצינים במפקדה זרקו את הכספת מהמשרד לחצר ואחר כך פוצצו אותה עם לבנת חבלה. שמעתי שחיילים לקחו כמה מהשטרות שהתעופפו כשהכספת פוצצה. היו שם בין אלפיים לשלושת אלפים דולר, לא הסכומים שדיברו עליהם, שנופחו בתקשורת עד ל-18 אלף דולר. אבל גם הסיפור הזה מעיד שהיתה שם אווירה של בריחה, לא יציאה מסודרת".



בן-צבי, בגבול לבנון


פליטי צד''ל צובאים על גדר המערכת לאחר הנסיגה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו