"סטאלין הצעיר" ו"סטאלין: חצר הצאר האדום" מאת סיימון סבאג מונטיפיורי | וזרח השמש - ספרים - הארץ

"סטאלין הצעיר" ו"סטאלין: חצר הצאר האדום" מאת סיימון סבאג מונטיפיורי | וזרח השמש

משני ספרי ביוגרפיה שחיבר סיימון סבאג מונטיפיורי על יוסף סטאלין עולה כי בעוד שבמערב סטאלין נתפש כמתחרה בהיטלר על תואר המפלצת של המאה ה-20, ברוסיה הוא נכנס להיסטוריה כמי שהמציא מחדש את העם הרוסי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סטאלין הצעיר סיימון סבאג מונטיפיורי. תירגם מאנגלית: מנשה ארבל. הוצאת דביר, 607 עמ', 124 שקלים

סטאלין: חצר הצאר האדום סיימון סבאג מונטיפיורי. תירגם מאנגלית: מנשה ארבל. הוצאת כנרת ויבנה, 734 עמ', 89 שקלים

סיימון סבאג מונטפיורי, היסטוריון וביוגרף, הקדיש כעשר שנים מחייו לחקר האישיות ששמה סטאלין. תחילה כתב את הספר "סטאלין: חצר הצאר האדום" (כנרת, 2006), ואחריו את "סטאלין הצעיר" (דביר, 2010). הספר הראשון מכסה את התקופה מאז שהתאבדה אשתו של סטאלין, נאדייז'דה אלילוייבה, ב-1932 ועד למותו. הספר השני עוקב אחרי חייו המוקדמים, עד שהבולשוויקים תפסו את השלטון.

בכתיבה סוחפת, עם תחושה חדה לפרטים הבונים סיפור, לדרמטי ולמדהים, סיימון סבאג מונטיפיורי טווה עלילה שמשאירה את הקוראים קצרי נשימה, המומים, ובסופו של דבר עם הרבה סימני שאלה. האם יכולה היתה המהפכה הבולשוויקית להתפתח אחרת? מה היה קורה אילו לנין לא מת או אילו טרוצקי היה מנצח במאבק על השלטון נגד סטאלין? האם יכול היה לקום קומוניזם בעל דיוקן אנושי? מונטיפיורי לא מנסה לשאול את שאלת ה"אילו", וכמובן ששום היסטוריון אחראי לא יוכל לענות עליה, אלא כספקולציה מרתקת בלבד.

מונטיפיורי הצליח להגיע לעושר ומגוון בלתי רגיל של חומרים ראשוניים שנמצאים בארכיונים במוסקווה ובקווקז, חומרים אשר עד לאחרונה לא היו בהישג ידם של חוקרים וגם היום הגישה אליהם מוגבלת. אי אפשר שלא לחוש קנאה מקצועית לנוכח השפע האדיר הזה של מקורות שהוא הראשון שחשף. הוא אף הצליח לראיין את בני הדור השני והשלישי לאנשי החצר של סטאלין, שהיו ביניהם קשרי משפחה, ידידות ואיבה. מכל אלה הוא שירטט דיוקן אינטימי של סטאלין ואנשי חצרו, אורחות חייהם, מערכות היחסים ביניהם ובעיקר - היחסים בינם לבין האיש שהטיל את צלו על כולם.

ספריו של מונטיפיורי אינם עוסקים באידיאולוגיה או בשיטה הבולשוויקית, ואף לא בשאלות של מוסר, אלא מאירים את דרך צמיחתו של השליט העתידי של האימפריה הסובייטית ואת המנגנונים שבאמצעותם הוא ביסס את מרותו עליה, מנקודת הראות של הקליקה הקרובה אליו.

יש משהו במפלצות הגדולות של ההיסטוריה שמושך את ההיסטוריונים ואת הקוראים.

היצר המורבידי לדעת את פרטי חייהם של היטלר או סטאלין, מעשי הזוועה והאכזריות שחוללו, מביא אותנו שוב ושוב לעסוק בארועים הטראומטיים של המחצית הראשונה של המאה ה-20, כאחת מעלילות העל של הציוויליזציה המערבית, מעין תזכורת מתמדת של השדים האורבים מתחת למעטה הדק של התרבות והמעצורים המוסריים שהיא יצרה.

מונטיפיורי אינו חס על הקוראים: התיאורים שלו את ההתעללות בקורבנות הטרור על ידי תלייני לוביאנקה, בית הסוהר הידוע לשמצה במוסקווה, עלולים לגרום לביעותי לילה. הדמות של סטאלין שעולה משני הספרים היא דמות מורכבת, רבת פנים, נוראה ואניגמטית.

לשרוד בעולם אפל

בנו של סנדלר חסר השכלה מגיאורגיה, יוסף (קובה) דז'וגאשווילי זכה להשכלה בזכות אם נחושה ודעתנית. לימודיו בסמינר לכמרים פתחו לפניו צוהר לעולם הגדול. הוא לא סיים את הסמינר, ומשעזב אותו החל לפעול במחתרת הבולשוויקית. במשך כ-20 שנים הוא נרדף על ידי סוכני הצאר, נאבק למען מטרה שלא נראתה בת השגה באותם ימים. אלה היו השנים שבהן התגבשה אישיותו: הקשיחות, חוסר המעצורים וחוסר הרחמים, על אויב ועל ידיד. הוא נשלח כמה פעמים לגלות, ובפעם האחרונה הוגלה לכפר נידח במעגל הקוטב הצפוני.

הרומן של ניקולאי צ'רנישבסקי "מה לעשות?" שירטט את דמותו של מהפכן מקצועי: אדם שמנתק את עצמו מכל קשר אנושי ומקדיש את חייו אך ורק למטרה אחת - המהפכה. ספר זה, דוגמטי ומשעמם בעיני הקוראים בני זמננו, נקרא בשעתו בהתלהבות על ידי הנרודניקים ויורשיהם כספר הדרכה למהפכנים מתקני עולם. סטאלין בנה את אישיותו על פי הדגם של צ'רנישבסקי. בשנים הארוכות של חיי מחתרת הוא החליף חברים ונשים, זנח ילדים, גילה נדיבות ואכזריות, והפגין יכולת נדירה לשרוד בעולם אפל, שבו קשה היה להבחין בין ידיד לבין סוכן האוכרנה, הבולשת הצארית, שהשתילה את אנשיה בתוך התאים הבולשוויקים. סטאלין טען שהוא מסוגל להבחין מיד בין מהפכן נאמן לבין סוכן כפול, אך אינטואיציה חשדנית זו שפיתח הפילה גם חפים מפשע. זו היתה נקמת האוכרנה במדיחי הצאר - היא הרעילה את נפשו של סטאלין ויצרה את האישיות הפרנואידית אשר חיסלה בסופו של דבר את הבולשוויקים שעשו את המהפכה. עולם הקונספירציה, הרדיפה והמחתרת יצר את התשתית הנפשית שאיפשרה את הטיהורים הגדולים.

חיי קיבוץ בקרמלין

מונטיפיורי מצייר את תמונת החיים במתחם הסגור של הקרמלין בשנות ה-30 וה-40. בראשית התקופה סטאלין וחברי הפוליטביורו, הממשלה שמנהלת את רוסיה, שמרו על פשטות הליכות, מורשת התקופה המהפכנית. ככל שהזמן עבר, רבים מהם התפתו לנהנתנות, אולם סטאלין שמר על אורח חיים צנוע. היחסים בתוך קבוצת השליטים גובשו כאשר הם נאבקו לסילוקו של טרוצקי ועשו בריתות עם סטאלין נגדו. בוכארין והיהודים זינובייב וקמינייב היו האינטלקטואלים בתוך הקבוצה. כגנוביץ, היהודי היחיד ששרד, היה בנו של סנדלר, חסר השכלה כמו סטאלין, מבצע נאמן של כל מטלה שהוטלה עליו, קשה ואכזרית ככל שתהיה.

קרוב לסטאלין היה מולוטוב, שהוכיח את יכולתו בעת תפיסת השלטון של הבולשוויקים. היו שם גם רעיו של סטאלין מתקופת מלחמת האזרחים, וורושילוב ובודיוני, גיבורי חיל הפרשים שהמשיכו להאמין בעדיפות הסוסים על הטנקים גם בפרוץ מלחמת העולם השנייה. תיאור החיים בתוך מתחם הקרמלין מזכיר קצת חיי קיבוץ: כולם מתארחים אצל כולם, המשפחות והילדים קרובים זה לזה. אידיליה בולשוויקית, שמתפוגגת עם הרצח המסתורי של סרגיי קירוב, השליט הפופולרי והמוכשר של לנינגרד (1933). התאבדותה של נאדייז'דה סטאלין ורצח קירוב הם שני האירועים אשר מסמלים את סופה של תקופת השלווה ואת ראשית הטרור.

כל טעות היא חבלה

לא שלפני כן רוסיה התנהלה בכפפות של משי. חיסול המעמד הבורגני הישן התנהל מאז מלחמת האזרחים. אחר כך בא תורם של סוציאליסטים לא-בולשוויקים למיניהם, תומכי טרוצקי, האינטלקטואל המבריק והאלגנטי, יריבו היהודי של בן הסנדלר מגיאורגיה. והיתה הקולקטיביזציה - העברת האיכרים באוקראינה ממשקים פרטיים למשקים קולקטיביים.

הצורך בתוצרת חקלאית כדי להאכיל בה את פועלי הערים היה חיוני להצלחת המשטר ותוכנית התיעוש היומרנית של סטאלין. האיכרים לא מסרו את המכסות שהוטלו עליהם, אם משום שהיתה זו שנה רעה לחקלאות ואם משום שרצו להחביא את התוצרת ולמכור אותה במחירים טובים יותר. בקרמלין כל חולשה או טעות קיבלה מיד ממדים של קונספירציה: האיכרים מחבלים במאמץ של תוכנית החומש הסובייטית. פעם אחר פעם יצאו ראשי הקרמלין למסעות של דיכוי וטרור כלפי האיכרים. מי שדיבר על רעב באוקראינה נחשב לאויב הציבור: אין דבר כזה "אי אפשר" - הכל אפשרי. מיליונים מתו ברעב, וראשי הקרמלין לא הזדעזעו.

אותה מדיניות יושמה גם על התעשייה: הקצב המטורף של התיעוש היה מלווה בטעויות רבות ובקשיי ייצור, שנבעו בין היתר מחיסול האינטליגנציה המקצועית בת המעמד הבינוני. אך הרי לא יכולות להיות סתם טעויות - כל טעות מקורה בחבלה, וכל חבלה מקורה בקונספירציה. כך מעגלי הנאשמים הלכו והתרחבו כשההלשנה נהפכה למכת מדינה. כל מי שיש בלבו נגד הממונה עליו היה רץ לצ'קה, או לג-פ-או, או לנ-ק-וו-ד (השמות המתחלפים של משטרת הביטחון הסובייטית), ומודיע על חשדותיו. מכאן הדרך קצרה למרתפי העינויים, ההודאות וההוצאות להורג.

אך אם חשבתם שיש נקודות אחיזה במציאות בנוגע לאשמת הנידונים, באות ההנחיות בכתב למחוזות ובהן מכסות של נידונים לגלות או לעבודת פרך או להוצאה להורג, ומוכיחות שהטרור היה מקרי לחלוטין, לפי בחירת הבוסים המקומיים, שגם הם עצמם נפלו קורבן לו. רשימות אלו משאירות את הקוראים המומים.

החל מ-1937 עלה הטרור מדרגה והגיע גם לקרמלין עצמו. ותיקי הבולשוויקים כמו בוכארין, זינובייב וקמינייב נפלו קורבן למשפטי טיהורים. במערב לא הבינו כיצד אנשים אלה, לוחמים אמיצים וותיקים, הודו בכל הפשעים שיוחסו להם, שכללו בגידה וקשרים עם אויבי המשטר מחוץ לרוסיה.

ארתור קסטלר, ברומן שלו "אפלה בצהריים" (זמורה-ביתן, 1983), הסביר זאת בשכנוע של גיבור הרומן, היהודי רובשוב, שהודאתו תהיה בבחינת שירות אחרון למען המהפכה. מונטיפיורי מסביר את ההודאות בצורה הרבה פחות מתוחכמת: לחץ פיסי ונפשי בלתי פוסק, הבטחות - שאף פעם לא קויימו - לחוס על חיי הנאשם או על בני משפחתו (שכן בני משפחה של "אויבי המשטר" היו נשלחים למחנות עבודה וילדיהם נלקחו לבתי יתומים). ואחר כך החלו העינויים, כשיטה להוצאת וידויים. מעטים עמדו בכך. עד מהרה נפלו קורבן לא רק הבולשוויקים הוותיקים, אלא גם צמרת הצבא הסובייטי, אינטלקטואלים שנחשדו בדעה חופשית, העלית הטכנולוגית ועוד ועוד. כפי שכותב מונטיפיורי, כל מי שעלול היה בפוטנציה להתנגד למשטר - חוסל.

מי כתב את עשרת הדברות

במערב נחלקו הדעות בנוגע ל"צדק הסוציאליסטי". אנשים נכבדים כמו סארטר האמינו בו. בארץ ישראל יערי וטבנקין הכשירו את השרץ. רק כאשר מרדכי אורן ישב בכלא בצ'כוסלובקיה בעוון קשר עם האימפריאליזם האמריקאי, נחלקה מפ"ם בין אלה שהאמינו בחפותו, לאלה שקיבלו את הדין. בכל מקרה, לא הוטל ספק בנוגע לאשמת הנידונים האחרים, כולם קומוניסטים נאמנים ורובם אף יהודים.

האם סטאלין ואנשי חצרו האמינו בהודאות? לכאורה היינו מצפים לכך שאנשים אלה, שידעו היטב מה התרחש במרתפי העינויים של לוביאנקה, יבינו שהכל היה אחיזת עיניים. ואכן, מונטיפיורי מצטט הלצה מקברית שהשמיע סטאלין על רב התליינים לברנטי ברייה, שנשאל כביכול מי כתב את עשרת הדיברות (או יצירה דומה), ותוך שעות ספורות היו לו שלושה אנשים שהודו שהם כתבו אותם. אך מצד שני, הם התנהגו כאילו הם מאמינים בכך. איש מאנשי החצר לא היה נקי מחטא. סטאלין החתים אותם גם על פסקי דין המוות. הכל חוקי ורשום ומתועד, עד הפרט האחרון.

זה אחד ההבדלים בין המשטר הנאצי לבין המשטר של סטאלין: סטאלין ואנשיו האמינו בצדקת המעשים שהם עושים ולכן לא ביקשו להסתיר אותם. "כשחוטבים עצים, עפים שבבים" - גן העדן עלי אדמות שהם בונים מצדיק את המקרים שבהם נפגעים חפים מפשע. ובכל זאת, מונטיפיורי מספר כיצד אחד המענים היה שופך דמעות על כתפי אמו: "אוי, אמא, אנחנו נענש על מה שאנחנו עושים".

הניצחון במלחמת העולם השנייה שימש ראייה לכך שהשיטה הוכיחה את עצמה: אמנם, סטאלין סירב בעקשנות להאמין לדיווחי מודיעין שגרמניה עומדת לתקוף את רוסיה, ובחודשים הראשונים של המלחמה הוכה הצבא האדום מכה ניצחת. הגרמנים עמדו בשערי מוסקווה. אך ברגע האמת, כשסטאלין אמר: נכשלנו, לנין השאיר בידנו פיקדון ואנו דפקנו אותו, ופרש לדאצ'ה שלו, בדיכאון עמוק, לא נמצא מי שיתפוס את מקומו. אנשי החצר של הצאר האדום עלו אליו לרגל לבקשו שיחזור וינהיג את המדינה. לאחר רגע של חולשה, הוא התעשת והתחיל להנהיג. הטרור נמשך גם בעצם ימי המלחמה: כל גילוי של מורך לב נחשב לבגידה. כל מלת ביקורת הביאה לכדור בראש. המטכ"ל הסובייטי ידע שמפלה מביאה ללוביאנקה. מצד שני, כשצריך קצינים, מביאים אותם גם ממרתפי העינויים: הגנרל רוקוסובסקי הובא למטכ"ל לאחר שנתלשו ציפורניו. אך בסופו של דבר הצבא האדום ניצח, רוסיה נעשתה מעצמת על ופיתחה נשק גרעיני, באמצעות מדענים שהוחזקו בכלובי-זהב.

לא רק איש ביצוע

סטאלין של מונטיפיורי אינו דומה לדימויו הרווח במערב של איש פשוט ולא משכיל, דימוי שנשען הרבה על מה שטרוצקי כתב עליו. סטאלין קרא ללא הרף, ברוח המסורת התרבותית הרוסית, הרואה בתרבות הכתובה את שיא היצירה. בנעוריו נהג לכתוב שירה. הוא היה מסוגל למעשי חסד בלתי צפויים כלפי יוצרי תרבות: מעשה בפילוסוף גיאורגי, שנעצר ונחקר בלוביאנקה. בין החקירות ניסה את כוחו בתרגום לרוסית של האפוס הגיאורגי "עוטה עור הנמר" של רוסטווילי. החוקרים היו לוקחים את הרשימות ומביאים אותן בחזרה עם הערות ותיקונים בשוליים. התברר שסטאלין היה זה שרשם את ההערות. בסופו של דבר, כשהאיש שוחרר, הוא הובא לשיחה עם סטאלין, שגם נתן לו פרק שהוא תירגם.

או הטלפונים הידועים של סטאלין לסופרים ומשוררים, שהיו הבדל בין מוות לבין חיים. מונטיפיורי מספר כיצד בוריס פסטרנק, שסטאלין חס עליו וקבע שהוא "מעופף" ("אסטרונאוט", בעגה שלנו), לא הבין את השאלה שסטאלין שאל אותו על מנדלשטאם: "הוא גאון, נכון?" פסטרנק לא אישר את הערכתו של סטאלין, ואולי זה היה בעוכרי מנדלשטאם, שהוצא להורג. לאיסאק באבל לא עמדו יצירותיו להצילו: חטאו היה פרשת אהבים עם גברת אחת שהיתה גם קשורה לניקולאי יז'וב, ראש הג-פ-או שנפל מגדולתו. המקריות של מעשי החסד, שהיה מרעיף לפעמים גם על סתם פשוטי עם שהיו קשורים בעברו המהפכני, היתה חלק מיצירת המיתוס של סטאלין, וגם מעוררת אימה. יצירתו הכתובה החשובה ביותר היתה "מרקסיזם והשאלה הלאומית", ספר שאותו כתב ב-1913 ושהרשים את לנין, שעד אז חשב שהוא "ביצועיסט" בלבד ולא צפה בו את היכולת האינטלקטואלית.

הגעתו של סטאלין הגיאורגי לראש הפירמידה באימפריה הרוסית יכלה להתרחש רק בדור מהפכני, שבו היטשטשו הגבולות הלאומיים בסערת מלחמת האזרחים והעקרון האינטרנציונליסטי היה מקובל כעקרון מנחה. ואף על פי כן, היתה רגישות בשאלה הלאומית: כשאחותו של לנין כתבה לסטאלין במחאה על גילויי אנטישמיות והזכירה את הסב היהודי של לנין, גנז סטאלין את המכתב ותבע ממנה לא להזכיר עובדה זו. כשסטאלין חשב לבחור את יורשו, הוא העדיף שיהיה רוסי. הגם שבגיאורגיה לא היתה אנטישמיות, לסטאלין היו הבלחים אנטישמיים מן החינוך הדתי שלו. אך בעיקר הוא לא אהב אינטלקטואלים יהודים, שהזכירו לו את טרוצקי. בעת ועידת יאלטה, בתגובה לאמירת רוזוולט "אני ציוני", הגיב סטאלין "גם אני". אך גילויי זיקות לאומיות של יהודים בברית המועצות עוררו את הפראנויה שלו: אשתו של מולוטוב, שבאה לבית הכנסת במוסקווה לברך את גולדה מאיר כנציגת ישראל ב-1949 ואמרה לה ביידיש "אני בת ישראל", נשלחה למאסר - בעוד בעלה ממשיך לשבת אצל שולחן הצאר האדום. מכאן גם מקור עלילת הרופאים, שההסתה נגדם פסקה כבדרך פלא ברגע שהתברר שסטאלין חולה אנוש.

בתקופת הצאר האמינו פשוטי העם שכל הרעות הקורות להם היו נעלמות אילו הצאר, האב הטוב, היה יודע מה מעוללים אנשיו. תופעה זו חזרה עם סטאלין: אנשים שנשלחו בפקודתו למאסר האמינו ביכולתם להיגאל, אילו רק היו מצליחים ליידע אותו מה עושים פקודיו. והיו אף מקרים בהם אלו שניצלו בזכות מותו האמינו שהוא היה מקור ישועתם. המיתוס של סטאלין בתור השליט רב החסד, הגנן המטפח את עצי הלימון בגנו, שמפליא לשיר בקול ערב ולבו פתוח לכל ילד סובייטי, היה חזק הרבה יותר מן הפוליטיקה. אנשים שעבדו במחיצתו, וידעו היטב שהם עלולים לשלם בחייהם על כל דבר פעוט, אף הם היו נתונים לקסמו. הדמות של האב הטוב והמטיב, אך גם החמור והמייסר במידת הצורך, החליפה את דמותו של האל בפסיכה של העם הרוסי. בעוד שבמערב יוסף סטאלין נתפש כמתחרה בהיטלר על תואר המפלצת של המאה ה-20, ברוסיה הוא נכנס להיסטוריה כמי שהמציא מחדש את העם הרוסי כעם מתועש ומודרני, המסוגל להתמודד עם מעצמות המערב במגרש שלהן. ולעזאזל כמה שזה עלה. מה יש, איוואן האיום או פטר הגדול לא נהגו כך?

אניטה שפירא היא פרופ' אמריטה של אוניברסיטת תל אביב ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

רוחו של סטאליןתומאס שרלוק | ניו יורק טיימס

על אף התנגדותם של רוסים רבים, אישרה מועצת עיריית מוסקווה לפני שלושה שבועות לתלות ברחבי העיר כרזות הנושאות את דיוקנו של יוסף סטאלין, לציון יום השנה לניצחון הרוסי על הנאצים במלחמת העולם השנייה, שחל ב-9 במאי. הנושא נדון במשך שבועות ובסופו של דבר האנטי-סטאליניסטים ניצחו: רק כרזות מעטות נתלו, ונוכחותן לא בלטה.

זהו הקרב האחרון על זכרון המלחמה, פרק נוסף במאבק המתמשך על זהותה הפוסט-סובייטית של רוסיה. משנת 2007 מופץ ברחבי רוסיה ספר הדרכה, שיזם הקרמלין, למורים המלמדים היסטוריה בבתי הספר התיכוניים. הספר מהלל את הנהגתו של סטאלין במלחמה ומגנה את ההתנהלות ה"בוגדנית" של בעלות הברית. ב-2009 הקרמלין הקים את המועצה להיסטוריה בכדי לצאת נגד הטענה שברית המועצות חולקת עם גרמניה הנאצית את האחריות לפרוץ המלחמה. חוקרים ופרשנים במערב העלו טענות כאלה, כדי לחדד את העובדה שסטאלין בפרט והעידן הסובייטי בכללותו זוכים לשיקום הדרגתי בתקופת נשיאותו של ולדימיר פוטין.

אולם לאחרונה מתחזקת ברוסיה המגמה ההפוכה, שזוכה לתמיכתו של הנשיא דמיטרי מדוודב ובמידה חלקית גם לזו של ראש הממשלה ולדימיר פוטין. מאז קריסת ברית המועצות איזכורים חיוביים של סטאלין היו נדירים, מלבד כמה יוצאים מן הכלל - ספרי הלימוד בהיסטוריה, למשל. למרות שבשנות ה-90 לא הסכים הנשיא בוריס ילצין לגנות את סטאלין באופן מוחלט, הוא עמד כסכר איתן נגד הנטייה לטהר את שמו. פוטין, אמנם העדיף הערכה חיובית יותר של העידן הסובייטי, אך נמנע, התפשר ובחר בשתיקה. האמביוולנטיות של פוטין משקפת במידה מסוימת את רצונו לגבש את החברה הרוסית ולמנוע סכסוכים חברתיים. פוטין קידם את הוצאתם לאור של ספרי הלימוד ב-2007, כתגובה ראשונית למהפיכות באוקראינה, בגיאורגיה ובקירגיזסטאן, שהיו איום משמעותי לקרמלין. תוכן הספרים הללו נועד להוכיח שרוסיה, בדומה לברית המועצות, מצויה במצור ונחוצה לה יד חזקה.

אולם, כפי שאמר לי לאחרונה אחד מכותבי הספר, ביקורת נגד ספרים כאלה אילצה את השמרנים ברוסיה לשקול מחדש נקיטת צעדים נוספים שיובילו לטיהור תדמיתו ההיסטורית של סטאלין. קיצוצים משמעותיים נעשו בכמות הספרים שהודפסו - וכך, התחזקו הרעיונות והתכנים המופיעים בספרי הלימוד המתחרים.

גם הכנסייה הרוסית-אורתודוכסית החלישה את מאמציה לשקם את תדמיתו של סטאלין. על אף שהכנסייה אינה מאוחדת בביקורתה על העידן הסובייטי, חלק מזהותה כיום מתבססת על ההוקרה שהיא רוחשת לאלפי מאמיניה שחוסלו בידי הסובייטים. למאות מאותם קורבנות סוגדים כיום כקדושים, בעיקר בקתדרלה החדשה שליד שדות ההרג הסטאלינסטיים בבוטובו שבפרוורי מוסקווה.

העובדה שגם פוטין וגם מדוודב הם מאמינים מוצהרים מחזקת את כוחה של הכנסייה ומחלישה את הדחף לטיהור העבר הסובייטי. מדוודב הגיע להבנה שמאמציו לכונן קואליציה על בסיס של ערכים ליברליים, עקרונות חוק ויוזמה אישית ולא על רוסיה המושחתת והאוטוריטרית, מחייבים דחייה חד משמעית של הסטאליניזם. הנרטיב החדש שופך אור על הפרקים האפלים של ההיסטוריה הסובייטית ונהפך לכלי שבאמצעותו מחליש מדוודב את התנגדות השמרנים לרפורמה. לכן, לא מפתיע שהנשיא גינה את הסטאליניזם ואת גירסתו החדשה כאידיאולוגיה שאינה אנושית.

בחודש שעבר ראש הממשלה פוטין כרע לצד אנדרטת הזיכרון בקאטין שברוסיה, שהוקמה לזכר אלפי השבוים הפולנים שנטבחו בידי אנשי המשטרה החשאית של סטאלין ב-1940. פוטין אמר שהפולנים, וגם הרוסים, סבלו מחוסר האנושיות של המשטר הסובייטי הטוטליטרי. ואכן, אלפי רוסים ואזרחים סובייטים אחרים נטבחו ונטמנו בקבר האחים בקאטין.

השימוש ההולך וגדל בהיסטוריה כאמצעי לפיוס הוא מאתגר ומבורך. מבחן נוסף וקשה יהיה אם הקרמלין יכיר בכך שליטא, לטוויה ואסטוניה סופחו בכפייה לברית המועצות כחלק מההסכם בין סטאלין להיטלר ב-1939. הליברלים הרוסים משוכנעים בכך שהאמת ההיסטורית תייצר את האנרגיה הדרושה לרפורמה. אולם, ציפיות דומות מצדו של מיכאיל גורבצ'וב היו שגויות מיסודן. מדיניות הגלאסנוסט שלו שחררה לעולם נרטיבים של מרי, שהובילו לקריסת ברית המועצות. היום, סביר יותר להניח שאפשר לעסוק בהיסטוריה הסובייטית מבלי לגרום לחוסר יציבות פוליטית, אך השמרנים ברוסיה עדיין נחרדים נוכח הביקורת. ובכל זאת, פוטין עצמו נראה כיום כמי שמכיר, גם אם בהססנות, במחיר הבינלאומי שיש לשלם על סילוף ההיסטוריה.

כדי להבטיח שרוסיה תמשיך לבנות יסודות לעתיד דמוקרטי, על המערב - במיוחד הרפובליקות הסובייטיות ומדינות הלוויין האירופיות לשעבר - לפתוח עם רוסיה בדו-שיח תומך שיעסוק לא רק בפשעי העידן הסטאליניסטי, אלא גם בתרומה העצומה של ברית המועצות לתבוסה של גרמניה הנאצית. כיום, לאחר שנים, מוכן הקרמלין להתמודד עם עברו הסטאליניסטי ישירות.

תומאס שרלוק הוא מרצה למדעי המדינה באקדמיה הצבאית האמריקאית שבווסט פוינט

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ