בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תולדות המונדיאל | הכדורגל - המשחק השמרני ביותר

דת הכדורגל לא שמחה לשנות את חוקיה. אבל לפעמים העסק כל כך לא הגיוני, שהשכל הישר מצליח בכל זאת לנצח את השמרנות

תגובות

מבין כל ענפי הספורט, בוודאי מקצועות הכדור, הכדורגל הוא המשחק השמרני ביותר, בלי שום השוואה לאחרים. בעוד ענפי כדור כמו כדוריד, כדורעף, כדורסל ואפילו פינג פונג, עברו שינויים מפליגים ומהפכניים בדור או שניים האחרונים, הכדורגל ממשיך להיות דומה מאוד בחוקיו לזה ששוחק גם לפני 60 שנה.

השמרנות הזאת יאה לכדורגל, שלא לחינם משווים אותו לדת. כל דת מפחדת משינויים ונצמדת למה שמוכר, והכדורגל אינו שונה בכך, בטח ובטח אם לאפיפיורים האחרונים שלה נבחרו אנשים כספ בלאטר או ז'ואאו הוואלאנז', נשיאי פיפ"א. אולם השינויים המועטים שחלו בחוקת הכדורגל, התרחשו לא פעם כשהמכשלות המבניות נחשפו בקודש הקודשים של דת הכדורגל - טורנירי גביע העולם, ולהם נקדיש את המדור השבוע.

מספרי חולצות. במשך שנים, היו רשומים לזכותו של חואן אלברטו שיאפינו, מגדולי החלוצים של שנות הארבעים והחמישים ומבכירי שחקני אורוגוואי בכל הזמנים, ארבעה שערים במשחק גביע העולם נגד בוליביה ב-50', שבו ניצחה אורוגוואי 0-8. "הבקעתי רק שניים, מישהו התבלבל ברישומים", טען שיאפינו ביושר מהרגע הראשון. אחרי עשורים תוקן העיוות גם ברישומים הרשמיים, אבל הסיבה לטעות היתה פשוטה מאוד: העיתונאים שישבו הרחק מהמגרש בטורניר בברזיל, התקשו להבחין בין השחקנים, שעל תלבושתם לא היה כל ציון לזהותם, והם התבלבלו בין שחקנים אחרים לשיאפינו. החל מהמונדיאל העוקב, ב-54' בשווייץ, כל נבחרת חויבה להופיע עם מספרים על חולצות השחקנים, בין 1 ל-22. החל ממונדיאל 94' בארצות הברית, מודפסים על החולצות גם שמות השחקנים.

הפרש שערים. בגביעי העולם של 54' ו-58' בשוודיה, נבחרות שסיימו עם אותו מספר נקודות במקומות השני והשלישי בבית המוקדם, שיחקו ביניהן משחק הכרעה על העלייה לשלב הבא, בלי קשר להפרש השערים או ליחס השערים שהשיגו. הצורך לדחוף משחק נוסף בלוח הזמנים הצפוף, הביא להחלטה להתחשב במספר השערים, כסוג של שובר שוויון. במונדיאל 62' בצ'ילה, נקבע יחס השערים - חלוקת מספר שערי הזכות במספר שערי החובה, שיטה שנותנת יתרון למשחק הגנתי - כחישוב המכריע במקרה של שוויון בנקודות. בתחילת שנות השבעים שונתה השיטה להפרש שערים, המעניק יתרון למשחק התקפי. אגב, בשלושת משחקי ההכרעה במונדיאל 58', הנבחרות שהפרש (ויחס) השערים שלהן היה טוב יותר - הודחו דווקא, ולא העפילו לרבע הגמר.

כרטיסים צהובים ואדומים. הרחקה ממשחק בגלל עבירה גסה היתה נהוגה בכדורגל עוד משנות העשרים, אבל הקונספט של כרטיסים, אזהרות והרחקות לפי צבעים נהגה במוחו של השופט האנגלי קן אסטון. ב-62' הוא שפט ב"קרב של סנטיאגו", המשחק הידוע לשמצה ב-62' בין צ'ילה לאיטליה ("לא הרגשתי שאני שופט משחק כדורגל אלא שאני נמצא באמצע אימון צבאי", סיפר אסטון שנים אחר כך). אחרי ארבע שנים, היה אחראי על השיפוט בגביע העולם של 66' באנגליה, שבו בין השאר נאלץ להשתמש בכל כישוריו הדיפלומטיים כדי לשכנע את אנטוניו ראטין הארגנטיני לרדת מהמגרש אחרי שסולק ממשחק רבע הגמר נגד אנגליה (הקרוי בארגנטינה "שוד המאה"). כעבור זמן מה, אולי כדי להירגע בעצמו, נכנס אסטון לרכב שלו: "נסעתי במורד רחוב קנסינגטון היי, והרמזור התחלף מצהוב לאדום. אמרתי לעצמי, 'צהוב, תירגע; אדום, עצור', וכך צץ בראשי הרעיון לכרטיסים צהובים ואדומים במהלך המשחק". בגביע העולם הבא, מקסיקו 70', החל השימוש בכרטיסים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהכדורגל.

חילופים. היום זה נראה לא הגיוני, אבל בעבר לא היו נהוגים חילופים בכדורגל. אחד-עשר השחקנים שבחר המאמן היו אלה שגם סיימו את המשחק, ואם מי מהם נפצע, הרי זו היתה הבעיה של הקבוצה או הנבחרת, והיא שיחקה עם עשרה שחקנים בלבד. וזה כמובן בהנחה, שרק שחקן אחד נפצע או לא היה מסוגל להמשיך לשחק. חוסר התוחלת בעניין היה ברור, בוודאי אם היה מדובר בשוער, אבל למרות שכבר במוקדמות של 54' הותר לבצע חילוף אחד לנבחרת, לקח שנים רבות עד שהדבר תפס. רק ב-66' הנהיגו בליגה האנגלית חילוף, ומשם הדבר התפשט. לקראת גביע העולם ב-70' החליטה פיפ"א על שני חילופים במשחק. בהמשך הותר להחליף גם שחקן שלישי, אולם רק אם מדובר בשוער. היום, כידוע, מותרים שלושה חילופים.

משחקים באותה שעה בסיבוב האחרון של הבתים. עוד סידור שכיום הוא ברור לגמרי, טבעי וצודק, אבל רק כמה עוולות ענק בטורנירי גביע העולם גרמו לו, הוא קיום המשחקים של הסיבוב השלישי והאחרון בבתים בשעה זהה, כדי שלא יהיו קונספירציות וניסיונות להשפיע על זהות העולות לשלב הבא. בבית רבע הגמר ב-78' בארגנטינה, הוזז משחקה של ארגנטינה לשעה מאוחרת יותר "בגלל הטלוויזיה" והיא ידעה בדיוק איזו תוצאה היא צריכה להשיג נגד פרו ושוערה הארגנטיני, כדי לעלות לגמר המונדיאל על חשבון ברזיל. ארבע שנים מאוחר יותר, במונדיאל 82' בספרד, התרחשה "החרפה של גיחון", כאשר לוח הזמנים קבע שגרמניה ואוסטריה ישחקו ביניהן במחזור האחרון של הבית, לאחר צ'ילה ואלג'יריה. האלג'יראים ניצחו 2-3 והיו עולים לשלב הבא על חשבון אוסטריה או גרמניה, אלא אם הגרמנים היו מנצחים את האוסטרים 0-1, או-אז שתי הנבחרות האירופיות היו עולות. זה בדיוק מה שקרה, במשחק שהיה חסר כל ערך ספורטיבי. החל מהמונדיאל הבא, מקסיקו 86', קבעה פיפ"א שהסיבוב האחרון ייערך באותה שעה, דבר שהוא כיום מובן מאליו בכל טורניר, גם הרבה פחות חשוב מגביע העולם.

החזרת כדור לשוער, שלוש נקודות לניצחון. בעקבות הטורניר הזוועתי וההגנתי של איטליה 90', יזמה פיפ"א שינויים בחוקת הכדורגל כדי לבטל במעט את האפשרות למשחק הגנתי. אחד מהם היה איסור על השוער לגעת בידו בכדור שמוחזר אליו (ברגל), נוהג ידוע שגרם לבזבוזי זמן. הדבר נכנס לתוקף בליגות בתחילת שנות התשעים, ויושם במונדיאל החל מגביע העולם של 94'.

שיטת שלוש הנקודות לניצחון החלה להיות מופעלת באנגליה ב-82' (וישראל היתה המדינה השנייה בעולם שאימצה אותה, ב-83'), אבל עד גביע העולם של 90' היה מדובר בסוג של ניסוי. בעקבות איטליה 90' הפכה פיפ"א את העניין לחלק מתקנות הכדורגל, חייבה את כל הליגות לעבור לשיטה כזאת עד שנת 95', וגם יישמה זאת בעצמה החל מהמונדיאל בארצות הברית.



כרטיס אדום. עצור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו