בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עובר מסך" מאת חיים יבין | שמאלן בעל כורחו

אי אפשר שלא להעריך אדם כחיים יבין, שאינו מנסה לשפץ לנוחותו את הביוגרפיה הפרטית ואת ההיסטוריה הכללית, ומשרטט בגילוי לב גמור את דיוקנו של משרת ציבור כמועל באמונו

תגובות

עובר מסך

חיים יבין. הוצאת ידיעות ספרים, 408 עמ', 98 שקלים

הספר הזה, "עובר מסך", הוא יותר מאוטוביוגרפיה, הרבה יותר. לא רק על עצמו יודע חיים יבין לספר, אלא על כל תולדות השידור הציבורי בישראל. לסטודנטים שלי, המתעניינים בסוגיות של תקשורת ופוליטיקה - הקרב על ההשפעה - המלצתי לקרוא את סיפור חייו של יבין, שהוא במידה רבה סיפור חיינו. אפשר להרחיב את היריעה ואת המעגל ולומר: גם תלמידי היסטוריה ילמדו פרקים חשובים בקורות העתים.

חיים יבין, שנולד להורים ייקים כהיינץ קלוגר, שדיבר עם הוריו גרמנית עד יום מותם, היה ילד טוב חיפה, וגדל להיות בחור טוב במובן הטוב של המושג. אמנם "מר טלוויזיה", אמנם חתן פרס ישראל, אך לא "מפונק במחמאות", לפי תחושתו. יש לי סימפטיה לאנשים היושבים על זרי דפנה ואינם בטוחים בעצמם: אולי הם יושבים על זרי קוצים. זה מה שקורה לאדם, לבן יחיד, שמבטן נושא על גבו תרמיל גדול של קינדרשטובה, תרבות "מבית טוב", ומלידה תחובה לו כפית של כיסופים בפה: "בעיני אמא אף פעם לא הייתי מספיק טוב, וזה נמשך כל חיי. ביקורת רעה מחזירה אותי תמיד לשאלה אם אני באמת ראוי או שאני כישלון מוחלט".

יותר מכל מתאפיינת האוטוביוגרפיה הזאת בכנות אישית. יבין מכיר בערך עצמו, אך אינו עושה לעצמו הנחות. ההגדרה העצמית שלו כאיש שידור אינה מקרינה שביעות רצון; זאת הגדרה פותחת סגור לב, אך מנוסחת במפתח נמוך. יבין הוא בסך הכל משרת ציבור, לפי תפישתו, שרוצה לחזור הביתה ולצאת ממנו לעבודה במצפון נקי: "אני - מפא"יניק, קצת צבר, קצת אירופי, מאמין בפשרה כדרך חיים, דוגל בגישור", ובמקום אחר הוא מוסיף: "אני לא שמאלן אמיתי בהווייתי".

"עובר מסך" הוא סיפורו של איש המרכז הפוליטי, שבכלל לא ידע שהוא שמאלן, אך ברבות הימים הפך להיות שמאלן-בעל-כורחו, מסתגל בהדרגה לתווית השמאלנית שהודבקה לו.

זה לא קרה רק לו, זה קרה לאנשים לא מעטים שעברו מטאמורפוזה, כשלא יכלו עוד "לעמוד מן הצד נוכח העוול שגרמנו להם (לפלסטינים), שאנחנו גורמים להם". וברגע מסוים הם מחליטים להתנער מה"אובייקטיביות", זו שליוותה אותם במשך חייהם, "לצאת לאוויר העולם בלי להסתיר את דעותי ורגשותי ועם אמירה חד משמעית למען החופש, הצדק, השוויון, השלום".

יש אנשים שמתפכחים בבת-אחת ולא לגמרי ברורה סיבת התפכחותם; הם אפילו כותבים עליה ספר מביך, מבולבל ומלא סתירות בניסיון פתטי להסביר את עצמם. יבין הוא שונה: ההתפכחות שלו היא הדרגתית וממושכת, רצופה בחיבוטי נפש, ועל כן היא יותר טבעית ואנושית ופחות יומרנית ומעושה, ובעיקר - יותר אמינה ופחות אובססיבית. עיניים לו וראו, אוזניים - ושמעו, אל מול כל המתפכחים היבבנים, שלא ראו ולא שמעו דבר עשרות שנים. למה לשמוע אם אפשר לאטום אוזניים, ולמה לראות אם הרבה יותר מהנה ומועיל לעצום עיניים.

מתי בדיוק היא התחילה, ההתפכחות? נדמה שגם ליבין קשה לקבוע. אולי ב"הרמת הגבה" המפורסמת: "באחת ממהדורות מבט", הוא מזכיר נשכחות, "הרמתי גבה בתום נאום של בגין. חלף זמן ויורם רונן בא לראיין את ראש הממשלה. בגין הציב תנאי: הראיון ישודר במלואו, בלי עריכה, ואם מר יבין יעקם את פרצופו, יישאר פרצופו עקום".

אז קמה צעקה גדולה: "המערך הוקיע את בגין האלים ויוסי שריד הגיש בכנסת שאילתה: ?האם בגין יעקם את פרצופו של מר יבין במו ידיו או שישלח אליו את בריוני הליכוד'". הנה, גם אני הולך פתאום לאור הזיכרונות של יבין. לימים ניחם בגין על התבטאותו, וכשנפגש עם יבין באקראי ליטף את ראשו ואמר לו בקול מפייס: "מה קרה להם, מר יבין, הם איבדו לחלוטין את חוש ההומור. אני אפגע בך? הרי אני מחבב אותך".

ואולי רגע ההתפכחות בא בימי מלחמת לבנון הראשונה, כש"כולם נסחפים בזרם, ומי שמתייצב נגד הזרם נחשב לתבוסתן", ובערוץ 1, הממלכתי-ממשלתי, נפסלות בזו אחר זו התבטאויות נגד המלחמה ו"מכבש הצנזורה הפוליטית מתהדק". אז התחיל יבין להטיל ספק אם אפשר בכלל להיות "סיוויל-סרוונט", עובד ציבור, ועיתונאי בעת ובעונה אחת. "הרי זה דבר והיפוכו", הוא מודה בינו לבין עצמו ביומן אישי שניהל בשעתו, ועכשיו הוא חושף אותו לראשונה בספר. הוא חדל להיות אובייקטיבי אך מתאמץ עדיין להיות מאוזן, ואולם גם תוהה: "אולי זו עצימת עין בלתי מוסרית".

יבין הוא איש יפה, וזה מה שיפה בו: הוא לא מעמיד פנים, לא מתחזה בדיעבד לאחר, לא מבקש להתקשט בנוצות לא-לו. לפנים האמין, "כמו רוב בני דורי", שמדינה פלסטינית פירושה חיסול מדינת ישראל. בחושיו הטובים הבין בעוד מועד, שההתנחלויות רעות לישראל. אך התנגדותו להתנחלויות היתה "פסיבית", כהגדרתו. "חשבתי שמדובר בתופעה חולפת", הוא מסביר, "שהממשלה תפנה לבסוף את המתנחלים. נהגתי כעובד מדינה, שומר על אובייקטיביות, לא מתערב בפוליטיקה. זה המחיר ששילמתי לאורך רוב הקריירה שלי - הליכה בתלם; קיבעון, מצב נפשי שאינו מאפשר חשיבה מנוגדת לקונסנסוס".

אי אפשר שלא להעריך אדם כיבין, שאינו מנסה כחכם בלילה לשפץ לנוחותו את הביוגרפיה הפרטית ואת ההיסטוריה הכללית, ומשרטט בגילוי לב גמור את דיוקנו של משרת ציבור כמועל באמונו. במקום שלא היו הרבה אנשים - בשידור הציבורי - גם יבין אינו מתיימר שהיה תמיד איש, אך הוא לפחות התלבט והתייסר. כאשר יוסף לפיד סירס כמנכ"ל את הטלוויזיה ו"הזנה את רשות השידור", כפי שניסח זאת בשעתו מוטי קירשנבאום, והעובדים המבוהלים יצאו בהפגנת מחאה, ישב יבין לבדו במשרדו של מנהל החדשות ושאל את עצמו: "האם אני לא בוגד בחברי לעבודה? אילו פעלתי על פי צו הלב, הייתי מתפרץ ורץ להפגנה, אך היה כאן גם שיקול רציונלי, חישוב קר ותועלתני שאסור לי לשרוף את הקשרים שעדיין נותרו לי עם לפיד והוועד המנהל. לבסוף יצאתי ונעמדתי ליד המפגינים, מזדהה, אך שומר על מרחק ביני לבינם".

יבין אינו גיבור, הוא אנטי גיבור, אך בחשבון הנפש שלו יש דיוק ואין זיוף, ומעל לכל הוא מענטש, בן אדם; כוכב שבהזדהרותו לא איבד צלם אדם, היה ונשאר ייקה, הקפיד להדגיש שלא שינה את העולם באמצעות הטלוויזיה, כי אם הטלוויזיה שינתה אותו. "על פי צו הלב", הוא כותב, והלב היה תמיד בצד הנכון.

עכשיו, סוף סוף, יצא לחופשי, ובשתי הסדרות הדוקומנטריות המצוינות שיצר - "ארץ המתנחלים" ו"תעודה כחולה" - הוא מעיד: "אני אומר בפעם הראשונה את מה שאני חושב", תוך שהוא אומר על עצמו שגם כיום אינו "שמאלן מקצועי". אך היום הוא בטוח בקשר שבין הטרור לבין ההתנחלויות: "נקודת המוצא של הסדרה היתה שההתנחלויות הן הסיבה לטרור", הוא מאבחן. יבין מרגיש כאילו השתחרר מכלא האובייקטיביות העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הממלכתית.

צריך רק לקוות שלא יחליף כלא בכלא. מי שחושב שרק ערוץ 1 הולך בתלם שהון ושלטון חורשים, אינו אלא טועה. העדריות היא מכת מדינה, החוזרת וניחתת עליה בכל פעם שמתחילים לנגן כאן את ההימנונים. לא קל לשרוד ולשרות בערוצי-ההישרדות, והתפכחות ממושכת מדי עלולה להיות מאוחרת מדי.

לא רק לסטודנטים ולפרחי תקשורת אני ממליץ לקרוא את הספר, גם לכל מי שחושב שכבר למד הכל והכל הוא כבר יודע, ואולי לאלה במיוחד; עוד נכונו להם בספר הפתעות.



חיים יבין בביתו. התפקחות הדרגתית וממושכת


1968, מהדורת מבט הראשונה בהגשת יבין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו