בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חלום הבלהות של זיגמונד פרויד

הוא היה הרופא הראשון שיישם את שיטת הטיפול של זיגמונד פרויד, שאמר כי "יש לו כישרון מיוחד לפירוש חלומות". מאבקי אגו גרמו לו לפרוש בטריקת דלת, וכיום רק מעטים מכירים את השם וילהלם שטקל, אספן החלומות, ששם קץ לחייו החודש לפני 70 שנה

תגובות

"ד"ר שטקל היקר, אתה טועה אם אתה חושב שאני שונא או ששנאתי אותך. למעשה, לאחר סימפטיה ראשונית היתה לי במשך שנים ארוכות סיבה להתעצבן עליך ובאותו זמן להגן עליך, חרף הסלידה שעוררת בכל הסובבים אותי".

במלים אלה פתח זיגמונד פרויד את המכתב הנשכני ששלח ב-13 בינואר 1924 לעמיתו ותלמידו, הרופא, הפסיכואנליטיקאי ומנתח החלומות האוסטרי-היהודי וילהלם שטקל (1868-1940). כך באה לסיומה מערכת יחסים טעונה, שהחלה בהערצה גדולה ובשיתוף פעולה פורה והסתיימה בקרע שאותותיו ניכרים עד היום בקרב ממשיכי דרכו של פרויד.

מעטים מכירים כיום את שטקל ופועלו, וגם בקרב מי ששמע עליו שמו מעורר בעיקר אסוציאציות שליליות. שטקל, שהתגאה בתפקיד שמילא - "הייתי השליח של פרויד והוא היה הישו שלי" - הוקע לבסוף על ידי אבי הפסיכואנליזה, ומצא עצמו מחוץ לדפי ההיסטוריה. לימים כינה אותו פרויד "מטורף" ו"אימבציל", והתלונן ש"סטה מהדרך" ואף "הסב לפסיכואנליזה נזק כבד".

נראה שאם ג'יי-די סלינג'ר לא היה מזכיר את שטקל בספרו "התפסן בשדה השיפון", גם האזכורים המועטים של שמו, שמופיעים כיום באינטרנט, לא היו בנמצא. ברומן המפורסם מצטט אנטוליני - המורה לאנגלית של הגיבור, הולדן קולפילד - משפט מהגותו של שטקל: "האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה, ואילו האדם המבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למטרה".

"יחסי עם אמי היו נורמליים"

ב-1940, בעודו בגלות בלונדון, אליה נמלט מאימת הנאצים, שם שטקל קץ לחייו בבית המלון שבו התגורר, כנראה בשל הידרדרות במצבו הבריאותי. הוא היה בן 72 במותו. "אני הולך כמו לוחם", כתב במכתב שהותיר אחריו, כשלצדו ספרים ומסמכים רבים. עד יומו האחרון כינה עצמו "פסיכואנליטיקאי", וטען כי פרויד וממשיכי דרכו פנו לאפיקים אחרים - מיסטיים ופילוסופיים - בעוד הוא נותר נאמן ל"אנליזה האמיתית - העבודה הרפואית". כפי ששטקל ניסח זאת בערוב ימיו, "פרויד היה הוגה דעות גדול ותיאורטיקן. אני אדם פרקטי. פרויד שאל את עצמו מה יכול המקרה שלפניו להציע למדע, בעוד אני שאלתי מה המדע יכול להציע למקרה".

"הוא היה פרשן חלומות ללא מתחרים", אמר עליו הרופא והפסיכואנליטיקאי פריץ ויטלס, אחד החברים הראשונים בחברה הפסיכואנליטיקאית של וינה. "היה לו כישרון מיוחד לפרש סמלים, באמצעות הבנה ישירה ואינטואיטיבית שלהם", הודה גם פרויד כאשר כתב על שטקל. קשה להתעלם מהכמות העצומה של הכתבים שהותיר אחריו שטקל: 500 מאמרים - חלקם פורסמו בעיתונים פופולריים, אחרים בכתבי עת מקצועיים - וכ-40 ספרים וחוברות. בזמנו הוא נחשב הכותב הפסיכואנליטיקאי החשוב ביותר אחרי פרויד והחל ב-1910 אף ערך את כתב העת הפסיכואנליטי הראשון, "Zentralblatt Fur Psychoanalyse" (העיתון המרכזי לפסיכואנליזה).

גם אבי הפסיכואנליזה לא הסתיר את העובדה ששטקל השפיע על עבודתו, ואף ציטט אותו ואת מחקריו בחלק מכתביו - דבר שאינו מובן מאליו כשמדובר בפרויד. אבל לימים השמיט פרויד את שמו של שטקל ממהדורות מאוחרות יותר של כתביו או אף הסיר לגמרי את ההתייחסות למחקריו.

שלושת הספרים שכתב שטקל על החלומות מעלים כיום אבק במדפי הספריות הבודדות שעדיין שומרות עותקים מהם. הראשון והחשוב שבהם, "שפת החלום", פורסם ב-1911. שטקל מנתח בו עשרות חלומות שליקט באופן אובססיבי ממטופליו לאורך השנים. ב-443 עמודי הספר, הכתוב גרמנית, מתיימר שטקל לתאר כל סמל אפשרי שמופיע בחלום: החל בטלפון, עבור בבעלי חיים וצמחים, המשך בחלומות על טיסה, ילדים ושיניים וכלה באלה שעוסקים בהריון, במים ובמוות. "השלמתי את משימתי. חקרנו את עולם החלומות והצלחנו לחשוף את המשמעות העמוקה והחבויה של מה שנראה תחילה חסר משמעות", כתב בלי שמץ הצטנעות בפרק הסיום של הספר.

בהמשך ראה אור ספר נוסף של שטקל, "החלומות הטלפתיים", שעסק בתופעה שהמחבר התעקש לטעון כי הוכחה מבחינה מדעית. "מאז גילוי הרדיו אנחנו יודעים שגלים יכולים לעבור מרחקים. האם אי אפשר להניח שגם המוח שולח גלים, שנקלטים על ידי מוח אחר?" תהה. הספר השלישי בסדרה, שפורסם ב-1912, נקרא "החלומות של המשוררים", ובו ערך שטקל השוואה בין פושעים למשוררים. "כל המשוררים הם נוירוטים - השירה היא הפורקן של הנוירוזה", טען מאוחר יותר.

הסקרנות המשותפת שעוררו החלומות ופירושם בפרויד ובשטקל, היא שיצרה את המפגש ביניהם אי שם בתחילת המאה ה-20. שטקל, אז רופא צעיר בתחילת דרכו, קרא את ספרו של פרויד, "פשר החלומות", שפורסם ב-1899, והתרשם עמוקות. במאמר שפירסם בעיתון וינאי חשוב הוא שיבח את הספר, בעוד אחרים מתחו עליו ביקורת חריפה. כאות הוקרה, פרויד הקדיש לו את המהדורה הבאה של "פשר החלומות": "בתודה רבה לקולגה שלי", כתב.

הקשר בין השניים הגיע גם לפסים אינטימיים, לאחר ששטקל בחר לעבור טיפול פסיכואנליטי בקליניקה של פרויד, "כדי לטפל בכמה בעיות מיניות", כדבריו. הטיפול הסתיים מוקדם מהצפוי - אחרי שמונה פגישות בלבד. שטקל לא אהב את קביעתו של פרויד שלפיה יש לו קיבעון לאמו, ולאחר שנים טען: "נדהמתי מכך. יחסי עם אמי היו נורמליים. הצלחתי להיפרד ממנה בשלב מוקדם".

עם זאת, חילוקי הדעות שנתגלעו בין השניים בטיפול לא מנעו משטקל להפוך לאוהד מושבע של פרויד. בעקבותיו הוא אף החל ליישם בעצמו את הפסיכואנליזה על מטופליו, ובכך היה לאחד הראשונים בעולם שהשתמשו בשיטה החדשה. ב-1902 נמנה שטקל על מייסדי קבוצת הלימוד שנפגשה בכל יום רביעי בקליניקה הווינאית של פרויד, והיתה התשתית שעליה קמה החברה הפסיכואנליטית, הפועלת עד היום ברחבי העולם.

האוטוביוגרפיה של שטקל, שפורסמה בארצות הברית ב-1950, מאפשרת הצצה מרתקת לחייה של דמות חריגה ושנויה במחלוקת, לעתים תמוהה ולעתים מבריקה; אדם שתרם רבות למחקר הפסיכואנליטי, אך לא הצליח להטביע חותם של ממש בתחום שהיה למפעל חייו.

הוא נולד ב-1868 בעיר בוקובינה, שהיתה אז תחת שלטון אוסטרי. אביו היה בן למשפחה חרדית, אך בהשפעת אשתו פנה לאורח חיים ליברלי. בצעירותו כתב שטקל שירים, שאותם פירסם בשמות הבדויים "שוברט" ו"שומן", כדי להתגבר על מבוכתו. הוא העיד על עצמו שהיה ילד בעייתי, שלא אהב ללמוד והקשה על הוריו. בגיל צעיר יחסית הם ניסו להציל את עתידו המקצועי ושלחו אותו להיות שוליה של סנדלר. אבל הוא ברח מבית המלאכה, חזר לבית הספר וסיים את לימודיו בהצלחה.

הזיכרון הראשון שלו, מגיל שנתיים וחצי, היה של משחק "אבא-ואמא" עם ילדה בגילו, שבו "נהנינו מהחלק הפיסי של הנישואים", כדבריו. 30 שנה לאחר מכן, כשהיה כבר רופא משפחה, פנתה אליו שותפתו למשחקי הילדות לטיפול. כשניסה לברר אם היא זוכרת כיצד שיחקו יחד, השיבה בשלילה.

לא היתה זו הפעם היחידה שבה חצה שטקל את הגבול שבין חייו הפרטיים לחדר הטיפולים. כפי שהעיד על עצמו, הוא הסכים לקבל לטיפול רק את מי שמצא חן בעיניו או עניין אותו מבחינה אישית. "כשמטופל שיעמם אותי, נלחמתי בנטייתי לישון", סיפר. "פעם טיפלתי באשה מבוגרת שדיברה המון. באחר צהריים קיצי אחד נרדמתי באמצע הטיפול. כשהתעוררתי, האשה נעלמה ולא שבה יותר לעולם". מאז, לדבריו, הנהיג "תקופת ניסיון" למטופלים, כדי לבדוק אם הם לא מרדימים אותו, ורק אחריה החליט אם לקבלם לטיפול.

במקרה אחר התערב בבוטות בחייה של מטופלת, לאחר שזימן אליו את אחד ממכריה - שעמו קיימה יחסי מין בעבר - וניסה לשכנע אותו שהוא האחראי למצוקתה, ולכן עליו לשאת אותה לאשה. "לעולם לא אנשא לו, איני רוצה לראותו לעולם", אמרה המטופלת כששמעה על ניסיון השידוך הגולמני שעשה הפסיכואנליטיקאי שלה.

את חריגותו הפגין שטקל גם בכך שזנח את שיטת הטיפול המוכרת, שבה המטופל שוכב על ספה והמטפל יושב בכיסא מאחור. "השגתי תוצאות טובות מאוד עם פציינטים שבהם טיפלתי באוויר הפתוח", סיפר. חמישה חודשים בשנה הוא התגורר בבקתה ששכר בעיר המרחצאות באד אישל שבאוסטריה, שם נהג לקבל מטופלים בחצר.

גם הזמן שהקדיש למטופליו היה חריג בהשוואה לפרויד: טיפוליו של שטקל נמשכו פגישות אחדות בלבד ולא התארכו על פני שנים, כפי שקרה לעתים קרובות אצל פרויד. "יש דבר כזה, טיפול ממושך מדי בפסיכואנליזה", כתב ב-1913. "ככל שהמטופל מוטרד יותר מהאנליזה, כך ייקל עליה לתפוס את מקומה של הנוירוזה בנפשו".

בניגוד לכתבי פרויד, שהעלו תהיות, ספקות ושאלות בתחום הפסיכואנליטי, בכתבי שטקל לא היו מקרים בלתי פתורים. "אנחנו תמיד צודקים, כל הממצאים שלנו מסתדרים זה עם זה ותמיד שימושיים", כתב עליו פעם פרויד בציניות. אחרים הרחיקו לכת והאשימו אותו בגלוי בכך שהוא בודה מלבו את תיאורי המקרים שלו. "אם אי פעם המצאתי משהו, אני משורר טוב יותר אפילו משייקספיר", השיב למקטרגיו.

לעתים הגיע שטקל למסקנות שנראו למתבונן מהצד משונות במקצת. לדוגמה, הוא טען כי שמו של אדם קובע את מהלך חייו מילדות ועד זקנה, וכי הוא חשוב ביותר לבחירת המקצוע שלו. אחד המטופלים שלו סבל מחוסר ביטחון כפייתי בהחלטותיו, שפגע ביכולתו לעבוד. "אני אף פעם לא בטוח במה שאני עושה", התלונן בפניו. כששאל אותו שטקל לשם משפחתו, התברר כי הוא נקרא "Sure" (בטוח). בכך סבר שטקל שהגיע לשורש הבעיה.

במקרה אחר סיפרה לו מטופלת כי חלמה שהיא שוכבת עם רופא. בחלומה היא התלבשה ועמדה ללכת - ככל הנראה לאחר שקיימה עמו יחסי מין - כשלפתע נפל מידיה חומר מגעיל ונחת על חתיכת נייר. "ברור שאני הוא הרופא", קבע שטקל נחרצות. "ההתלבשות היא בעצם היפוך של התפשטות והחומר הוא זרע", הוסיף.

את מה שנראה כהערצה עצמית מוגזמת הפגין שטקל גם בניתוח חלום נוסף של מטופל. האחרון, אף הוא פסיכואנליטיקאי במקצועו, חלם שהוא מטפס על סולם ומיד לאחר מכן חלם על פרופסור. הניתוח של שטקל פסק כי המטופל "רוצה להתלונן עלי בפני פרויד. הוא רוצה לעמוד מעלי ולנצח אותי כדי לסייע לפרויד".

האדריכל והשירותים

כשהחיכוכים הפנימיים, מאבקי האגו והעקיצות ההדדיות החריפו, עזב שטקל את החבורה של פרויד בטריקת דלת ופנה לדרך עצמאית. בכינוס של החברה הפסיכואנליטית בווינה, ב-1912, נמתחה ביקורת חריפה על אחד מכתביו. שטקל לא נותר חייב, ונשא נאום טעון. "אדריכל בונה בית חדש", אמר לנוכחים בחדר. "הוא מאוד גאה בסידור החדרים, במסדרונות, במרפסת. הוא חושב שהבית הוא יצירת אמנות ומזמין את חבריו לצפות בו ולהשמיע את דעתם. הראשונים אומרים שהשירותים אינם גדולים מספיק, ואז כולם חוזרים על כך. 'אבל מה עם המדרגות, התאורה, החדרים והמרפסת?' תוהה האדריכל. אך כל מה שחבריו עוסקים בו הוא גודל השירותים". שטקל הביט בעיניהם של חבריו ועמיתיו, וסיכם: "אעשה הכל כדי לשפר את השירותים, תודה על הביקורת", ועזב את החדר.

"לא חילוקי דעות מדעיים גרמו לדחייתך, אלא אך ורק תכונות האופי שלך", כתב לו פרויד כעבור כמה שנים. "הן הפכו את העבודה עמך לבלתי אפשרית בשבילי ובשביל חברי. מכיוון שקרוב לוודאי שלא תשתנה - ואין צורך בכך, שכן הטבע חנן אותך במידה רבה של שביעות רצון עצמית - אין סיכוי לחברות שלנו".



ד''ר וילהלם שטקל. במכתב ההתאבדות שלו כתב 'אני הולך כמו לוחם''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו