בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הפכו מייבשי הביצות הפלסטינים מג'יסר א-זרקא לקוץ בלבו של האזור היוקרתי ביותר בשרון

תושבי המקום היו חלוצים - הם ייבשו ביצות, קיבלו אדמות מהברון רוטשילד, והקימו עליהן יישוב בארץ ישראל. עובדה אחת נוספת: הם היו ערבים. היום משמש ג'יסר א-זרקא, אולי הכפר הערבי היחיד שהוקם על ידי התנועה הציונית, אתר צילומים לסרטים שעלילתם מתרחשת בעזה ונחשב לאחד היישובים העניים והנחשלים ביותר בישראל. זה ייגמר בדם

9תגובות

את הסיפור על ג'יסר א-זרקא אפשר לפתוח בשתי סצנות. הראשונה מתרחשת ברחובו הראשי של הכפר. בעצם, המלה "רחוב" לא מגדירה היטב את משעול האספלט, נטול השוליים והמדרכות, דבוק לחצרות הבתים, המכריח את הולכי הרגל - זקנים, נשים וטף, הרבה מאוד טף, 4,500 טף לפי ראש מחלקת החינוך - ללכת באמצעו של הרחוב. סכנת נפשות יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה. ראיתי הרבה כפרים ערביים בארץ, אני אומר לרלי דה פריס, אמנית ואדריכלית הנוף שהביאה אותי לג'יסר, אבל צפיפות כזו עוד לא ראיתי. בכפרים ערביים, אפילו מוזנחים, יש רווח בין הבתים, יש פה ושם עץ, פה ושם שטח פתוח. פה זה לא כפר, זה מחנה פליטים, זה עזה.

עוד אני מדבר, ואנו חולפים על פני מונית גדולה, בולטת בשטח בלובנה, בניקיונה, וגם במראה נוסעיה. לא צריך להחליף איתם מלה כדי להבין שהם "ישראלים", כלומר יהודים. לפי הבגדים, לפי העמידה, לפי המבט שסוקר את הסביבה בתערובת של תדהמה, גועל וקצת חשש. אנחנו עוצרים. מה אתם עושים פה? שואלת אותם דה פריס. אנחנו מחפשים לוקיישן לסרט על עזה, אומר אחד מהם, מחפשים מקום שיזכיר מחנה פליטים. בחרו טוב. באמצע הדרך בין חיפה לתל אביב, עומד כפר שלא צריך להתחפש כדי להפוך למחנה פליטים. במציאות כמו בדמיון, בפיקשן.

"דווקא רצינו להתרחק מג'יסר כי זה מקום קשה עם ילדים ברחובות, אבל הצירוף של הים ושכונות העוני אילץ אותנו לצלם בה את עזה", מספר אדם שהיה מעורב באחת ההפקות שהצטלמו בכפר. שבועות אחדים אחרי הביקור שלנו, הקימו אנשי הפקה של סרט אחר, מחנה צבאי על חוף הים של ג'יסר. בצילום מהחוף, על רקע אוהלי הצבא, ג'יסר נראית בדיוק כמו עזה: עיר כבושה.

סצנת הפתיחה השנייה מתרחשת במתנ"ס. קומה שנייה, מרפסת עצומה המשקיפה אל הים, קרוב אבל לא קרוב מאוד. ג'יסר א-זרקא ("הגשר הכחול", בערבית. גשר על שם הסכר הרומי על נחל תנינים, וכחול על שם צבעם של המים) יושבת על גבעת כורכר, במרחק מה מן החוף, ורוח משובבת נפש נושבת מן הים, מרככת את העליבות, את מראות הבית הדבוק לבית, דבוק לכביש, דבוק לבורות המחצבות שהשאירו כאן הרומאים לפני אלפיים שנה, דבוק לילד, דבוק לעז. בפנים, בתוך המתנ"ס, מציגות קבוצות תושבים מג'יסר את החזון שלהם לעתיד.

התוכניות תמימות. על ניירות רחבים, בלי קנה מידה של ממש, כמו ציורי ילדים, התושבים שירטטו את ג'יסר החלומית שלהם: שכונות חדשות, כבישים, כיכרות, מרכז מסחרי, בתי ספר. אפילו שכונה של וילות יוקרה, "כמו בסביון, כמו בקיסריה", כדי למשוך לג'יסר "אוכלוסייה חזקה", כדי שאנשים יבואו לג'יסר ולא רק יהגרו ממנה. מישהו אפילו צייר מניפה בצורת עץ תמר החודרת עמוק לתוך הים, מצדה הדרומי נמל דייגים, מצדה הצפוני נמל נופש. "נייבש את הים, כמו בדובאי", מסביר המתכנן-האזרח, "מותר לנו לחלום".

התוכנית של עבד עמאש, תלמיד תיכון, היא המפורטת ביותר. אפשר ממש לראות את ג'יסר העתידית שלו חיה ונושמת. חזון צנוע: כאן מגרש כדורגל, שם מכללה. את נחל תנינים, הגבול הצפוני של הכפר, שוב יציפו במים, ואפשר יהיה לשוט בקיאקים מהסכר הרומאי ועד הים, אטרקציה נפלאה. על החוף המוזנח היום תוקם טיילת, וסוללת העפר שהקימו תושבי קיסריה כמחסום בינם ובין ג'יסר - תופל. על חורבותיה מציע עבד להקים בית ספר יהודי-ערבי. באיזו שפה ילמדו בו, נשאל עבד. "באינגליזי", הוא אומר, חצי ברצינות חצי בצחוק. הכי רחוק ממחנה פליטים שאפשר.

מעבר למכונית אחת

כמו רבים רבים אחרים, במשך שנים נסעה דה פריס לאורך כביש החוף, חלפה על פני ג'יסר, היישוב היחיד שבתיו ממש נוגעים בכביש המהיר, ולא ראתה אותו. "אתה לא יודע כלום כשאתה נוסע על הכביש, רק רואה ילדים מבעירים מדורות", היא אומרת. אבל כשהתבקשה לעשות עבודת גמר בלימודי אדריכלות נוף, היא בחרה בג'יסר. היא אמנית תל-אביבית בשנות החמישים לחייה, נשואה ואם לילדה. לפני כעשור החליטה ללמוד בטכניון. מראה הכפר הזה עורר בה מועקה. היא רצתה לחקור את מקור המועקה הזאת.

דה פריס מספרת שבהתחלה בכלל לא הבינה איך מגיעים לג'יסר. אפשר להבין למה. מכביש החוף אי אפשר לרדת לג'יסר. אפילו תחנת אוטובוס, או סתם רחבת עצירה, אין ליד היישוב הזה, שיותר מ-12 אלף איש גרים בו לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "אגד, רק תקליק לאן", כתוב באתר החברה. לא יעזור לכם אם תקליקו ג'יסר. "לאגד אין שירות לג'יסר א-זרקא", תהיה התשובה. באתר otobusim.co.il, אתר "המודיעין לתחבורה ציבורית", התשובה יותר מקורית. ציור של הולך רגל צמוד לאוטובוס. מקרא: כדי להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה, צריך ללכת ברגל עד כביש 4 (כביש החוף הישן), ליד מושב בית חנניה, שני קילומטר הליכה. קלי קלות.

אבל בסוף דה פריס מצאה את הדרך לג'יסר, עברה מתחת לכביש החוף במעבר בטון שרוחבו כרוחב מכונית אחת בלבד, ותקרתו שרוטה, עדות לנהגי משאיות או אוטובוסים שטעו לחשוב שיוכלו לחצות אותו ללא פגע, והגיעה לכפר. מאז, עניין של חמש שנים, היא חוזרת אליו שוב ושוב. חוזרת אל "תאונת הדרכים" כפי שהיא מגדירה את ג'יסר: תאונת דרכים ממשית של עשרות תושבי ג'יסר שנהרגו במהלך השנים בחצותם את כביש החוף, "שארע אל-מות", כפי שמכנים אותו בכפר, "כביש המוות"; תאונת דרכים דמוגרפית של כפר ערבי יחיד שנותר ליד חוף הים התיכון, עצם ענייה וצפופה להחריד בגרונם של שניים מהיישובים העשירים במדינה - קיסריה ומעגן מיכאל; תאונת דרכים גיאוגרפית, התנגשות בין הכביש המהיר, המודרניסטי, ובין תושבי הכפר, נוודים שהפכו יושבי קבע בעל כורחם; תאונת דרכים בין הזמן של המדינה למרחב של הארץ ושל מי שישב בה עד שהגיעה המודרניות.

אלו תאונות הדרכים שדחקו את ג'יסר להיות לאחד היישובים הצפופים במדינה. בערך כמו תל אביב. רק ערים כמו בת ים, בני ברק או הקריות נמצאות לפניה ברשימה, אלא שמדובר ביישוב כפרי. לשם השוואה, שטח השיפוט של קיבוץ מעגן מיכאל הסמוך גדול כמעט פי חמישה משטח השיפוט של ג'יסר: 7,000 דונם לעומת 1,500. מספר התושבים בקיבוץ קטן פי עשרה כמעט: יותר מ-12 אלף איש בג'יסר לעומת 1,400 במעגן מיכאל. צפיפות של כ-7,500 איש לקמ"ר בג'יסר, לעומת כ-200 נפש לקמ"ר במעגן. כמעט פי 40. העוני בהתאם. ג'יסר נמצאת בתחתית האשכול הלפני אחרון במדד הסוציו-אקונומי. קיסריה הצמודה לה מדרום, נמצאת בקצה הכי גבוה של העשירון העליון.

ותאונה רצחנית נוספת גרמה לג'יסר א-זרקא להיות מזוהה עם ההרוג היהודי היחיד במהומות אוקטובר 2000: בכור ז'אן שנהרג מאבן שהשליך קטין מהגשר שמעל לכביש החוף. הגשר הוקם זמן קצר קודם לכן, לאחר שבמשך עשרות שנים הכניסה היחידה לכפר היתה דרך מעבר הבטון הצר מתחת לכביש, שמשמש עד היום ככניסה הראשית לכפר. מאז היו כמה אירועים נוספים של זריקת אבנים בג'יסר, והיום גדר גבוהה מוצבת על הגשר, מפרידה את העוברים עליו מהמכוניות שחולפות מתחת. הכתם דבק בכפר.

אגדה מרושעת

כמו שאליק נולד מהים, כך נולדה ג'יסר מהביצה. ביצת כבארה, הביצה הגדולה ביותר במישור החוף, 6,000 דונם של ביצה שבלבה נחל תנינים שופע המים, ושהשתרעה בין בנימינה בדרום לזכרון יעקב בצפון, בין גבעות הכורכר במערב, שעליהן עובר היום הכביש המהיר, לבין הכרמל. "הכל מים, עד הכרמל", מספרים זקני הכפר. בביצה הזאת התגוררו במשך מאות שנים אבותיהם של תושבי ג'יסר של היום, מהביצה הזאת הם הוציאו את פרנסתם: רעו ג'מוסים, ארגו מחצלות קש מקני סוף. חקלאות של ממש לא היתה שם.

עז א-דין עמאש, ראש המועצה והיסטוריון מקומי, אומר שעל פי מסמכים שמצא, כשהטורקים הגיעו לארץ במאה ה-16, בביצת כבארה כבר ישבו אנשים. ערב על-ע'ווארנה קראו להם, ערביי הבקעות. גם בסקר שדה שערך משרד הפנים הישראלי ב-63' נכתב שזקני הכפר מספרים שאבותיהם הגיעו אל הביצה בערך בשנת 1500. ליושבי הביצות האלה לא היתה היסטוריה כתובה, אבל הסיפור שהם מספרים על עצמם שונה באופן מהותי מהדעה העממית המקובלת, שקשה למצוא לה סימוכין, לפיה תושבי הכפר הם צאצאי עבדים שהובאו ממצרים או מסודן, או ברחו מהן, במאה ה-19. ייתכן שזו לא יותר מסתם אגדה מרושעת, מלגלגת, המתגלגלת על לשונות של יהודים וערבים כאחד.

"לא היו צריכים פה עבדים, כי לא היתה עבודה", צוחק חאלד ג'ורבאן, בן כ-65, בנו של המוכתר הראשון של ג'יסר, שהנהיג את הכפר כשהוקם בשנות העשרים. עבדים לא, אבל פליטים כן, אנשים שברחו מנקמת דם, או שנאלצו לעזוב את כפריהם כי לא היתה בהם מספיק אדמה. חלק באו מבקעת הירדן, חלק מעמק החולה, חלק אולי אפילו מעיראק. הביצות היו ארץ של אף אחד, ולכן כל אחד היה יכול להתיישב בהן, למצוא בהן מקלט. במהלך השנים הסתפחו אל "המשפחות המייסדות", עמאש וג'ורבאן, חבורות נוספות של אנשים שלא מצאו את מקומם מסיבות שונות ומשונות. ברית של נידחים שהתקיימה בחסות הביצות.

ואז באו היהודים, התיישבו על הר הכרמל ושיפוליו. ב-1882 הוקמה זכרון יעקב בצפון, ב-1903 הוקמה גבעת עדה, וב-1922 הוקמה בנימינה. המתיישבים נרתעו מהעמק העכור של ביצת כבארה: מחלת המלריה הרחיקה אותם. אבל הקמת בנימינה סימנה שינוי בגישה. חברת פיק"א של הברון רוטשילד קיבלה זיכיון מהממשלה הבריטית לייבש את הביצה. גם כדי להפוך אותה לאדמה חקלאית, ובעיקר כדי לחסל את המלריה.

מפעל ציוני כביר היה ייבוש ביצת כבארה, שני רק לייבוש ביצת החולה 30 שנה מאוחר יותר. את המפעל הציוני הזה ניהל מהנדס יהודי, אבל רק יהודים מעטים השתתפו בו. אפילו לחלוצים הנלהבים של אותן שנים היתה המלאכה קשה מדי, מסוכנת מדי בגלל הקדחת. לפי מאמר שכתבה יהודית אילן, תושבת מעגן מיכאל הסמוך שהוקם אחרי שהביצה כבר יובשה, רק כ-50-60 ממאות הפועלים שעבדו בייבוש הביצה היו יהודים. כל היתר היו יושבי הביצות עצמם, אנשי ערב אל-ע'ווארנה, בתוספת פועלים מטנטורה הסמוכה ופועלים מצרים שהגיעו לסלול רכבות בארץ ישראל. גופם של בני הע'ווארנה, טענו המתיישבים היהודים, כבר היה מחוסן מפני המלריה. ואולי, כפי שאמר אחד הפועלים הערבים שהשתתף בייבוש הביצה בסרט תיעודי שצולם בשנות ה-70, "אנשים מתו ולא ידעו ממה, כי היה רק רופא אחד, בזמרין (זכרון יעקב)". כך או כך, אנשי הביצות ייבשו את הביצות שמהן התפרנסו. עבודת פרך, כפי שמתאר אותו פועל: חפרו תעלות באדמת הביצות והכניסו לאדמה רשת של צינורות שהזרימו את המים הרחק מכבארה.

בתמורה לפינוי אדמת הביצות, רכשה פיק"א גבעת כורכר מלאת בורות, שריד למחצבה רומאית שבאמצעותה הוקם האקוודוקט המפואר שהוליך מים לקיסריה, והעניקה אותה ליושבי הביצות, רשמה אותה בטאבו על שמם. 1,200 דונם של אדמת טרשים על הגבעה, תמורת אלפי הדונם של הביצה ושוליה. על הגבעה הזאת קמה ג'יסר א-זרקא, הכפר הערבי היחיד שהוקם בעצם על ידי התנועה הציונית. "אנחנו אחד מיישובי הברון", אומר בחיוך ראש המועצה עמאש. אפילו בסקר השדה של משרד הפנים מ-63', זוכה ג'יסר לתואר המפא"יניקי "כפר עובדים". ג'יסר היא, אם כן, בשר מבשרה של הציונות: כפר שאדמותיו נרכשו על ידי הברון רוטשילד ושתושביו ייבשו ביצות. הבעיה היחידה איתם שהם היו ערבים.

עמאש אומר שהצרות של ג'יסר - "התאונה" הראשונה אם לאמץ את ההגדרה של דה פריס - התחילו שם, במעבר החפוז מהביצה לגבעה. "אנשים גידלו ג'מוסים 500 שנה, ובן לילה הם נאלצו לחפש מקור פרנסה אחר", הוא אומר. כיוון שפיק"א לא רכשה לתושבי ג'יסר אדמות חקלאיות, הם נאלצו לחפש עבודה בחוץ, בחקלאות או בניקיון במושבות היהודיות. עד היום, כמעט כל המועסקים בג'יסר עובדים מחוץ לכפר. יש מוסדות שעובדות ניקיון מג'יסר הן כמעט מונופול בהם.

עמאש טוען שגם מבחינה חברתית, יושבי הביצות לא היו מוכנים לעבור ליישוב קבע, משום שלא היתה אצלם היררכיה שלטונית ברורה. לא היה ראש שבט. לדעתו, המעבר הזה הוא המקור ל"תרבות הבלגן, תרבות העוני", שמושלת בג'יסר עד היום. תרבות שבה משליכים זבל ברחוב, "מפעל ענק לייצור אשפה", כפי שמגדיר עמאש את הכפר שלו.

דה פריס מעידה שהיום ג'יסר נקייה יותר מבעבר. אבל היא עדיין מלוכלכת מאוד, צפופה להחריד. ילדים ברחובות, רצים, מתקוטטים, שיעור נשירה של כ-40 אחוז בבתי הספר התיכון, בדיוק כפי שמתארים המרואיינים בסרט שצולם כמעט 40 שנה קודם לכן. שום דבר לא השתנה. בשיחה אקראית עם תושבים אתה שומע על אח שיושב בכלא על סמים, על בן דוד שיושב על עבירות רכוש.

את חמדאן ג'והאר אנו פוגשים בשמורת הטבע נחל תנינים, היושבת גם היא על אדמות ג'יסר. עכשיו הוא רועה כמה עזים, מלווה בשניים-שלושה נערים מבני משפחתו. במשך שנים הוא עבד כשומר בבריכות הדגים של מעגן מיכאל. פעם תפס אפילו את אחד מבני אחיו גונב דגים מהבריכות, והבחור ישב בכלא. אבל הוא מבין ללבם של הנערים. אין להם מה לעשות, והם גונבים יותר מתוך תסכול מאשר מתוך רעב. "אנחנו כמו מחנה פליטים", אומר ג'והאר, "סגורים מכל הכיוונים".

ערבים טובים

"התאונה" השנייה התרחשה ב-48'. אולי הודות לכך שהאדמות שלה נרכשו על ידי הברון, אולי משום שתושבי ג'יסר נודו על ידי שכניהם הערבים בגלל מוצאם הנחות ולכן לא הרגישו חלק מהמאבק הלאומי הערבי, אולי בגלל הקשר עם המושבות היהודיות ("אנחנו היינו העבדים של בנימינה ב-48', המילואימניקים שלהם", אומר עמאש. "הגברים הלכו למלחמה, ואנשי ג'יסר עבדו במקומם בשדות") - ג'יסר נשארה במקומה. תושביה לא ברחו ולא גורשו. אבל היא נותרה אי ערבי בודד על חוף הים התיכון. קיסריה וטנטורה, שני כפרים שכנים, גדולים וחזקים, חדלו להתקיים. ג'יסר נשארה לבד על החוף, תקועה בין שני יישובים שהוקמו אחרי המלחמה והפכו עם השנים לשניים מהיישובים העשירים בארץ: קיסריה ומעגן מיכאל.

הכביש המהיר לחיפה שנסלל בשנות ה-60 וה-70, אומרת דה פריס, הוא התאונה השלישית. הכביש נסלל על חשבון 300 דונם מאדמותיה המצומקות של ג'יסר, למרות שעד היום חלק מהקרקעות שנמצאות ממזרח לכביש ושייכות ליישובים היהודיים, אינן מעובדות. כמו בביצת החולה, גם ייבוש כבארה לא ממש הצליח. הכביש גם הפך את ג'יסר א-זרקא לכפר נצור: מצפון נחל תנינים ומעגן מיכאל, שבשטחה שוכן בית הקברות הישן של ג'יסר; מדרום, קיסריה המופרדת היום מג'יסר בסוללת עפר שהקימו אנשי קיסריה לפני שנים אחדות; במערב, בין ג'יסר לים, שמורת טבע, וממזרח - אספלט, גדרות וכביש מהיר, קטלני, העובר במרחק של פחות ממאה מטר מהרחוב הראשי של הכפר.

"יכול מישהו לבוא ולהגיד שאלה צירופי מקרים", אומרת דה פריס, "שמי שתיכנן את הכביש לא חשב שג'יסר תגדל כל כך, שבסך הכל רצו לחסוך ולכן סללו את הכביש על אדמת הכורכר של ג'יסר ולא על אדמת הביצה לשעבר ממזרח לה, אבל יש פה יותר מדי מקריות. 'כופפו' את הדרך כדי שהיא תעבור ליד ג'יסר, חרגו מ'דרך הים' הרומאית ההיסטורית רק כדי שג'יסר לא תהיה מחוברת, היו מוכנים אפילו 'לדרוס' את האקוודוקט הרומאי ולהעביר עליו את הכביש בשביל המטרה הזאת".

"אני לא חושב שעשו את זה בכוונה תחילה", אומר ראש המועצה עמאש. "לא ישב מישהו ותיכנן לחנוק את ג'יסר. פשוט לא ספרו אותנו. העבירו קו וזהו".

אז ג'יסר היא סוג של תאונת דרכים?

"ג'יסר היא סוג של תאונה, אבל הבעיה היא שלא עשו שום דבר אחרי התאונה. לא ריפאו את הפצע, לא שלחו אותנו לשיקום בבית לוינשטיין".

בסרט שצילמה דה פריס, סיפרה לה אחת מנשות הכפר, אמנה עיאט: "לפני שהיה כביש - היה חופשי. מאיפה שמישהו היה רוצה לעבור, היה עובר. מאיפה שמישהו היה רוצה לבוא, היה בא. עכשיו עשו עלינו מצור עם הכביש הזה, עכשיו מסוכן". המלים "מחנה פליטים" ו"גטו" צצות בכל שיחה עם תושב ג'יסר. המרואיינים של דה פריס מסתכלים אל הכרמל, שפעם היה חלק ממרחב החיים שלהם, ועכשיו נשקף אליהם מעבר לגדרות בטון ולכביש, רחוק ובלתי נגיש. הכרמל, הגש היד, ואל תיגע בו.

בעיניה של דה פריס, המפגש בין ג'יסר לדרך המהירה הוא לא סתם תאונה גיאוגרפית. "הכביש המהיר הוא מודרניסטי, הוא יעדי, הוא מתגבר על מכשולים, הוא מייצג את הזמן של המדינה שמתקדמת קדימה ומשאירה את היישוב מאחור", היא אומרת. "הדרך מביטה על אנשי הכפר מלמעלה, הם רואים אותה אבל אין להם סיכוי להגיע אליה". הדרך, טוענת דה פריס, מייצגת את התנועה דרום-צפון של המדינה הישראלית, המתנגשת עם התנועה מזרח-מערב, שהיא התנועה המסורתית של הארץ הזאת: התנועה של הנחלים הזורמים אל הים, של האנשים הבאים אל תוך הארץ ויוצאים ממנה. ג'יסר היא חלק מהנוף הראשוני של הארץ הזאת, שאותו רוצה המדינה להעלים.

אפילו הגרסאות השונות על מוצא תושבי ג'יסר משתלבות ברצון הזה. "כשהמדינה רוצה לספר סיפור, היא יודעת איך", אומרת דה פריס. "מאחורי ריבוי הסיפורים על ג'יסר יש אג'נדה, יש רצון לייצר פחד". בעיניה, יש דמיון בין חומת ההפרדה ובין מה שעשו לג'יסר: אותה טכניקה של שליטה והדרה היתה כבר בשנות השבעים, הרבה לפני הגדר, היא אומרת.

חצי בית ספר

דה פריס, אמנית ואדריכלית נוף, התמודדה עם האתגר שהציבה לה ג'יסר א-זרקא בשני הכלים שבידיה. כאמנית, יצרה את המיצג הפיסולי "אוריינטציה", שהוצג עד לפני כחודשיים בבית האמנים בתל אביב. הפסל, שאורכו כ-15 מטר, מורכב משכבות המתארות מעין חתך גיאולוגי של ההר ורצועת החוף באזור הכפר. השכבות עשויות מחומרים שדה פריס מצאה באזור - מזרני גומאוויר, חול ים, קני סוף, צדפים וחומרים אחרים.

אוצרת האמנות טלי תמיר, אומרת שהעבודה של דה פריס הצליחה להביס את הטענה שאמנות פוליטית אינה טובה. "היא הצליחה להחדיר ממד אנושי לחתך הגיאולוגי, למרות שדמות אדם נעדרת מהפסל כליל. זו אסתטיקה חומרית, שלא חרגה מהעוני של המקום", כתבה על היצירה. "דה פריס עשתה מעשה נועז כשנכנסה לאחד הכפרים הסגורים והמנוכרים ביותר בארץ, והעלתה את קיומו אל התודעה".

כאדריכלית נוף, העלתה דה פריס הצעה מעשית כיצד לפתור את המצוקה של ג'יסר: להפוך אותה מגטו לאי ולחבר אותה למדינה, כפי שביקשו הנשים שאיתן הסתובבה בטיולים רגליים ארוכים. ובמלים יותר פשוטות: להזיז את הכביש המהיר כמה מאות מטרים מזרחה, על חשבון אדמות הביצות לשעבר, שעדיין שוממות, ולהעלות אותו על גשר. מתחת הגשר יוכלו התושבים לנוע בחופשיות מזרחה, כמו שנעשה דרך אגב, בנתיב החדש של כביש החוף הישן, כמה קילומטרים מזרחה משם.

כולם ירוויחו, אומרת דה פריס, שאת תוכניתה הציגה בבית האדריכל ביפו: ג'יסר תיחלץ ככה מטבעת החנק ותרוויח כמה מאות דונמים הנחוצים לה כאוויר לנשימה, האקוודוקט הרומאי יוכל להיחשף במלוא תפארתו ולהפוך לאטרקציה תיירותית, כולל הקטע העובר במנהרה מתחת לג'יסר, ואפילו הנוסעים בכביש ייהנו. "היום, כשאתה נוסע על הכביש, אתה לא רואה כלום: לא את חוטם הכרמל, לא את שרידי הביצות, לא את הנחלים, לא את האקוודוקט".

יעקוב ג'ורבאן, מהנדס המועצה, משוכנע שללא הרחבת שטחה, לג'יסר מצפה עתיד רע ומר. "אם נישאר בשטח הנוכחי שלנו", אומר ג'ורבאן, "ב-2030 נגיע לצפיפות של 10,000 נפש לקמ"ר, כמו בקריות. אבל אנחנו יישוב כפרי, אנחנו לא יכולים להקים כאן את מגדלי עזריאלי. ל-500 משפחות אין קרקע למגורים, עלות מגרש במרכז ג'יסר מגיע ל-1,000 שקל למטר מרובע, כמו במרכז בנימינה, כמעט כמו בקיסריה. אנשים שמרוויחים 4,000 שקל לחודש לא יכולים לעמוד במחירים כאלה. במקום על 40 דונם, את בית הספר התיכון בניתי על 20 דונם, בלי חצרות, בלי מגרשי משחקים. אלה לא חיים. בלי התרחבות המצב יהיה קטסטרופלי, ג'יסר תהיה פצצה מתקתקת, שההתפוצצות שלה תשליך על כל הסביבה".

"התושב בבאקה אל-גרביה (בוואדי ערה) מסתכל על השכן שלו בג'ת", אומר ראש המועצה, עמאש. "אני מסתכל על הדשא של השכן שלי בקיסריה. השכנות עם קיסריה מנקרת עיניים. בקיסריה מנהלים את המדינה דן שילון, משה שחל, אורי מסר, בנימין נתניהו".

היה לך פעם קשר עם נתניהו?

"בקיץ האחרון מפקד התחנה באור עקיבא התקשר ואמר שראש הממשלה מתלונן שיש יריות באיזו חתונה אצלנו".

ודיברת איתו?

"נתניהו היה על הקו. אני שמעתי אותו. אני לא בטוח שהוא שמע אותי".

אפילו במשרד הפנים התחילו להבין שהמצב בג'יסר לא יכול להימשך כפי שהוא. ב-2009 הוקמה ועדת היגוי במטרה להכין תוכנית מתאר חדשה ליישוב לקראת שנת 2030, שבמסגרתה "ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה ומיקומה", לפי הודעת דוברת משרד הפנים. במשרד מאשרים שמועצת ג'יסר פנתה בבקשה להרחיב את שטח היישוב ממזרח לכביש החוף ומצפון לנחל התנינים. ועדת גבולות של המשרד תדון בבקשה "אחרי שתיבחר חלופה לפיתוח היישוב".

רוצים לחיות

במלים אחרות, התוכנית להרחבת ג'יסר, אולי אפילו להזזת כביש החוף מזרחה, נמצאת על השולחן של רשויות התכנון. קשה להעריך את הסיכוי שלה להתממש. ההתנגדות לא צפויה להיות מועטה. היה במשרד הפנים מי שאמר לדה פריס שהעיקר הוא ש"הם", כלומר בתי הכפר, "לא יגיעו לכביש מספר 4 (כביש החוף הישן)".

גם ביישובים היהודיים הסמוכים לג'יסר אין התלהבות. לא במעגן מיכאל ולא במושב בית חנניה, הנמצא מזרחית לכביש החוף, כלומר קרוב לשטח ההרחבה המבוקש של ג'יסר. מבית חנניה, מספרת דה פריס, התקשרו אליה אחרי שהתוכנית שלה הוצגה בתערוכה בתל אביב. "אחד התושבים בבית חנניה אמר לי: 'באתי לפה מתל אביב כדי לחיות חיים שקטים, ואת לא עוזרת לי'".

יו"ר ועד בית חנניה, גדעון אקשטיין, היה חשדן מאוד כששמע ששוחחתי לפני כן עם דה פריס. "אנחנו לא מעוניינים להגיב, במיוחד בשעה שמתנהלות ועדות שבודקות את העניין באופן מקצועי. יש מקרים שבהם סייג לחוכמה - שתיקה".

אתה מאשר שאתם מתנגדים להרחבת ג'יסר אל מעבר לכביש החוף?

"זה נכון, אבל אני לא מעוניין ללבות את הוויכוח הזה מעל דפי העיתונות".

אבל אתה מודע לכך שהמצב בג'יסר קשה מאוד. זה שני מטרים מכם.

"אנחנו בעד להיטיב איתם בתרבות וחינוך ותקציבים מפה ועד אמריקה, אבל אנחנו לא מוכנים שהם יתקרבו לכיוון שלנו. אנחנו בעד שיפתחו את הכפר במשבצת הקרקע הנוכחית שלו".

המהנדס ג'ורבאן מנסה לגלות אופטימיות. "יזמנו כמה מפגשים כדי לרכך את העמדות של השכנים, כדי להגיע להבנה", הוא אומר. "אני מקווה שהם יבינו אותנו ויסכימו לאפשר לג'יסר להתרחב על חשבון שטחים חקלאיים. אני מקווה שהם יהיו גברים ויגידו: אנחנו מוכנים לתת לג'יסר לחיות".

אתה מדבר במושגים מקצועיים, אבל אתה יודע שבמדינת ישראל לא פשוט להעביר שטחים מיישוב יהודי ליישוב ערבי.

"זה לא סוד שג'יסר נמצאת באמצע סביבה יפה ששווה מיליונים. אני יודע שהיא לא רצויה במקום שלה על ידי השכנים שלה. אני יודע שאנחנו לא רצויים. אבל זה לא יעזור לאף אחד: ג'יסר תישאר, ג'יסר רוצה לחיות".

ואולי זה בעצם הסיפור: במקרה של ג'יסר, עצם רצונה לחיות חיים נורמליים הוא קריאת תיגר על כל המגבלות שהוטלו עליה, על כל הניסיונות לדחוק אותה, לצמצם אותה, להעלים אותה. עבד עמאש, תלמיד התיכון שהחלום שלו הוא שיט קיאקים על נחל התנינים ובית ספר יהודי-ערבי עם ילדי קיסריה, הוא החתרן האמיתי. רק משום שהוא רוצה ש"יישוב העובדים" הזה, שתרם לציונות כמעט בעל כורחו, יזכה לחיים נורמליים, יחדל להיות מחנה פליטים.*



הכניסה הראשית לג'יסר א-זרקא. אין קו אוטובוס שנכנס לכפר


למעלה: רחוב בג'יסר א-זרקא. למטה: תושבי הכפר בשנות העשרים. גופם חסין למלריה, חשבו היהודים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו