שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לנוכח התמונות של חיילי השייטת המוכים על סיפון המרמרה - זבי דם, ספק בהכרה, ולחלוטין חסרי אונים - ספק אם יש מישהו בארץ שלא חש כי לבו נשבר, הבטן מתהפכת, הזעם מחלחל, ואפילו רצון לנקם מגיח ומתעורר. זה לא עניין של דעה פוליטית, לא חל רק על המשרתים בחיל הים, וגם לא נובע מקשר אישי לאחד החיילים - זה חלק מהעניין של שייכות לקהילה, למשפחה הישראלית, שבה לכל אחד יש פני אדם ונוכחות אנושית ממש כמו לנו עצמנו, ילדינו ומיטב חברינו.

ועכשיו, כשהאמפתיה בשיאה, הכאב טרי, הזעם רותח - שוו בנפשכם, ואפילו רק כתרגיל תיאורטי, שהפלסטינים - שכנינו, ולרוב גם אויבינו - זה 43 שנים, מדי יום ביומו, רואים את ילדיהם והוריהם ירויים ומוכים וזבי דם, ספק בהכרה ולחלוטין חסרי אונים - תחת שלטון הכיבוש שלנו. ואם אמנם בני אדם הם, ברוח ההשערה האינטלקטואלית שלנו, וכשיורים בהם הם מדממים, וכשמכים בהם הם צורחים מכאב, וכשכולאים אותם הם זועקים לחופש, וכשמבזים אותם הם מושפלים ואומללים - אזי תארו לעצמכם כמה לב נשבר ובטן מתהפכת וזעם רותח ותאוות נקם ממלאים את הווייתם ושגרת יומם.

בתרגיל המחשבתי הזה אין חדש ולבטח שאינו מהפכני. כל שיש בו הוא חריגה בסיסית מן המנטליות השבטית והרגש המשפחתי אל התודעה המוסרית והכלל-אנושית - ועל כך כבר נכתב רבות באינספור טקסטים דתיים, פילוסופיים ואמנותיים. במלים אחרות, המדובר בראיית האחר - גם אם הוא רחוק, זר או אויב - כאדם במובן המלא והשלם של המושג, בדיוק כמוך, כמו קרוביך וכמו יקיריך.

וכאן בדיוק טמונה הבעיה הגדולה שלנו, כאן ניכר תהליך הברבריזציה שעובר עלינו: המעלה האנושית הבסיסית הזאת - היכולת לראות אחרים כבני אדם ממש כמונו - הולכת ונעלמת, ובעיני אחדים אף לבגידה היא נחשבת. מרוב התאהבות עצמית והתלהמות נרקיסיסטית על ארץ ישראל ותורת ישראל ועם ישראל, נאטמו לנו העיניים, נסתמו האוזניים והושבתו אצלנו השכל והמצפון עד שאיננו יכולים לראות ולשמוע את האחרים, להיות קשובים לנקודת מבטם, לתת לגיטימציה להיגיון של טיעוניהם ולנרטיב של תרבותם.

אנחנו כל כך מלאים בעצמנו וכל כך מצטיינים בלהבין את טיעונינו, שכל האחרים נעשים שקופים בעבורנו - בבחינת "אני ואפסי עוד". אף אחד לא רוצה שלום יותר מאתנו, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, איש אינו יכול לחקור את מעשינו טוב יותר מאשר אנחנו עצמנו, כיהודים ברור שמותר לנו להתיישב בכל מקום, וכמובן שזו זכותנו לחסל אויבים על פני כל מדינה ויבשת - וכל הכופר בכל אלה אין הוא אלא גוי אנטישמי או יהודי בוגדני ואכול שנאה עצמית.

באחת ממהדורות החדשות הראו לא מזמן קבוצה של מתנחלים קיצונים, שבבוז יהיר התריסו נגד יוזמות השלום של ברק אובמה במלים "הכושון הזה לא יכתיב לנו את גורלנו כאן". יש שיפטירו "שאלה רק נערי גבעות קיצוניים", בדומה לאלה שמנחמים את עצמם בטענה שרק "קומץ" מאוהדי בית"ר ירושלים, מקללי הערבים, הם גזענים, והמספרים לעצמם ששר הפנים אלי ישי חריג בהסתה הגזענית שלו נגד מהגרי העבודה. חברים, בל נשלה עצמנו: אלה כבר מזמן אינם קומץ מושמץ אלא חלוץ לפני המחנה - חלוצים קנאים, שהרוב קודם כל משלים עם התנהגותם ואחר כך מאמץ את דרכם.

מפעל ההתנחלויות הוא תוצר מרשים של כל ממשלות ישראל, והצלחה כבירה בכל הנוגע להנצחת הכיבוש וסיכול כל אופציה אמיתית לשלום במסגרת שתי מדינות לשני עמים. הוסיפו לכך את העובדה, שסקר שנעשה לפני חודשיים העלה, שיותר מ-50% מתלמידי התיכון היהודים מבקשים לשלול מאזרחי ישראל הערבים את הזכויות הפוליטיות - והנה תמונה ברורה של מה שרואים כמעט בכל מקום בעולם ורק אנו מצליחים להסתיר מעצמנו: אין אנו רואים באחרים בכלל ובפלסטינים בפרט בני אדם במובן המלא של המלה, וכך, בדיוק כמו החרדים ביחס לחילונים - אנו, הישראלים, מבקשים לעצמנו זכויות יתר על פני העמים האחרים.

בסיכומו של דבר, כשהשכל והמצפון משועבדים לנרקיסיזם לאומני, אחרים נעשים בעבורנו שקופים, אנחנו נראים בעיני אחרים כבריונים ואף נהפכים למצורעים, והלב נשבר בשל האטימות החוגגת והקורבנות הרבים - גם שלנו גם של אחרים.

פרופ' אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ