שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איה אותה ארץ | הכל חי. גם ים המוות

סופרת וצלם יוצאים לגלות את הפריפריה הספרותית של ישראל. פרק ראשון בסדרה *מסע לעין גדי, אל הסופרת רוני גבעתי, שתיאורי הטבע בכתביה אינם קישוט אלא המהות, המקום, החיים עצמם שהם הטבע

רות אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

משני עברי הדרך כורתות הגדרות האפורות הגבוהות כל אפשרות של קשר עין עם נוף, מבטלות את הקשר של הנוסע אל המקום, יוצרות תחושה של שום-מקום, תלישות ואיום. אחר כך, כשנחלצים סוף סוף אל מדבר יהודה של התחלת הקיץ, שכאן הוא כבר כאמצע הקיץ, ההרים הם חדלי צבע, מדכאים בחד-צבע החום-יבש שלהם, ורק לעתים רחוקות אפשר להבחין ביישובי הארעי של הבדווים, שנראים כמעזבות, או כמגרשי גרוטאות. הם משרים עלי מצב רוח מלנכולי והמון שאלות, שהחלו להסתער עלי עוד מרגע עלותי על הכביש הזה.

וככל שיורדים אל פני הים ומתחת להם, כשפנינו אל המקום הנמוך בעולם, אפשר כבר להרגיש את החום הכבד, למרות מיזוג האוויר הפועל בתוך המכונית, כאילו היה דבר מה חומרי שמתקיף את הזגוגיות עם האור החריף של הצהריים ההולכים וקרבים. כשדועכת השיחה ביני לבין ניר כפרי, הצלם שיצא עמי למסע הקצר הזה, הוא מנסה לשבור את מועקת השתיקה ולמצוא ברדיו איזו מוסיקה, אבל מצליח לקלוט רק תחנות ערביות, ומפקפק שמא איני אוהבת את המוסיקה הזאת. אבל אני דווקא אוהבת אותה, ורק את חיקוייה איני חובבת.

כשנסעתי בדרך הזאת בפעם הקודמת, לפני הרבה שנים, לא חרכה שממת המדבר את עיני כי נסעתי בחורף; האור היה מעומעם בעננים, ושרידי הגשם ניכרו באדמת ההרים. פה ושם אפשר היה לראות צמחייה ירוקה, גבים, פרח, ואז, בפעם הקודמת, נסעתי ליריחו שנתגלתה כמקום של תקוות גדולות, על הקזינו, והרכבל, ויושבי המקום שהשתוקקו להראות לזרים את ההישגים שלהם, ממש כמו שפעם היו פקידי הקק"ל או הסוכנות מראים לתיירים ולתורמים את ההישגים שלנו בשנים הראשונות של המדינה. התקוות הכזיבו, הקזינו נסגר, איני יודעת מה עלה בגורל הרכבל ובגורל תוכניות הפיתוח הגדולות שרקמו תושבי המקום.

על מצב הרוח המלנכולי הסתער פתאום מראה חדש. למטה נפרש כחול המים של ים המלח, עם שוליו הרחבים המיובשים, ואחרי רגע שוב נחמץ הלב למראה הצטמצמותו. המראה מתעתע, מזמין חיים וצמחייה, אך הלא בים המוות מדובר. עד שאנחנו מגיעים לעין גדי. ניר כפרי ואני יוצאים מן המכונית אל החום הרובץ על העולם סביבנו כמו שכבה של חומר שקוף לא נראה.

בכניסה מחכה לנו ענת, "עובדת הנוי", כפי שהיא נקראת בקיבוץ. ענת מדריכה אותנו במומחיות ובאהבה בסודות הגן הבוטאני היחיד במינו, היחיד ביופיו, היחיד בצמחיו, שכל מתחמו הוא חצר הקיבוץ ומלכיו, עצי באובב ענקיים ונפלאים; רוחב הגזע מגיע לעתים לעשרה מטרים, פירותיו דומים למלפפונים וחביבים על הקופים, לפיכך הוא מכונה "לחם הקופים". ועוד שם עצי התמר העמוסים באשכולות פרי, מיני הדקל השונים והמשונים, ננסיים או תמירים, דקל הטבעות, דקל זנב הדג, ועצי פאפיה שפירותיהם עדיין ירוקים כהים. כשענת מבחינה בפרי מצהיב, היא קוטפת אותו כדי להביאו לרוני גבעתי שאותה באנו לבקר כאן, לרגל צאת ספרה "חליל בודד בחושך", וכרכנו את הביקור אצלה בסיור בגן, שהוא הגן הבוטאני היחיד בעולם שאנשים חיים בו, סיור שחלמתי עליו מכבר ואשר רוני הפצירה בי לשווא לעשותו מוקדם ככל האפשר ובחורף.

למרות בוא הקיץ, הגן עדיין פורח, בכל מקום נראה האדניום - ורד המדבר, אדום או לבן, שהוא מין הרדוף בשרני ורעיל ככל בני משפחתו; הקסיה פורחת בשפעת צהוב חריף, מפילה מראש העץ כלפי מטה זלזלי-זלזלים פורחים, צאלונים פורחים באדום, ועצי אשל ומורינגה ועץ אחד ששכחתי את שמו שצבע פרחיו כצבע הבשר החי. אך מלכי הגן הם עצי הבאובב למיניהם. זו הנקודה הצפונית ביותר שבה גדלים עצים אלה, שהובאו מאפריקה, שפרחיהם הלבנים פורחים בלילה ומתים ונושרים עם הזריחה. בכל אפשרות של פרי יש הבטחה של חיים. חרק שחור דמוי צרעה מעופף סביבנו. זו דבורת העץ, מסבירה ענת, ומראה לנו את החורים שהיא קודחת בגזעים מסוימים להטיל שם את ביציה. היא אינה מסוכנת, מרגיעה אותנו ענת.

קיבוץ עין גדי מציע סיורים בגן הנמוך ביותר בעולם, עם מפה ודף הסבר ומצגת אורקולית. לא ראינו הכל. היתה שעה חמה וניר לא הביא עמו כובע.

כשאנחנו נכנסים לדירתה המאופללת והקרירה של רוני גבעתי, המוקפת בצמחייה המופלאה של הגן ובאוספי האבנים שלה, אנחנו מתקבלים בשולחן ערוך, שופע כל טוב, ואני מרגישה מיד רגשי אשמה על שטרחה כל כך. נפגשנו לפני שנים רבות ואני נדהמת לרגע לנוכח רזונה והמטפחת החבושה במהודק לראשה. אבל אני מרותקת ליופיה, לעיניים הכחולות הזכות, המפיקות תום והומור. היא מזמינה אותנו לשבת בחדר מסודר בטוב טעם, מלא בספרים.

ספרה החדש של רוני גבעתי, "חליל בודד בחושך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית פועלים), הוא ספרה ה-18 - היה זרז לביקור שביקשתי לערוך מזמן. הספר הנפלא הזה חיזק בי את הוודאות שרוני גבעתי היא אחת הטובות בסופרים שלנו, אף שאינה מוכרת בציבור הרחב, ואף שרוב ספריה מיועדים כביכול לבני הנעורים, שגם הם ממעטים לקרוא אותה, ואף שהפרסים שזכתה בהם, כמו פרס זאב, או צל"ש אנדרסן, מאפיינים אותם ככאלה. מה שוודאי לי מעבר לכל ספק הוא שאין כרוני גבעתי בכתיבה על הטבע הארץ-ישראלי, על נוף המקומות שחיתה בהם.

"אני תמיד יוצאת ממקום מסוים", היא מאשרת ואני מציינת שתיאורי חופי הירדן באותם ספרים המתרחשים במקום הראשון שלה, שכן היא ילידת קיבוץ כפר בלום, הם בלתי נשכחים. אבל רוני מתקנת אותי ואומרת שלא מדובר בתיאורי טבע, אלא במהות, במקום, בחיים עצמם שהם הטבע. גם "חליל בודד בחושך" קשור במקום, ומסופר בגוף ראשון: באר שבע של עולים חדשים מארצות ערב ופליטי מלחמה מאירופה בסוף שנות החמישים. המספרת היא טליה, היוצאת את קיבוצה "הירוק והגשום גלילה שלרגלי החרמון, שם חייתי כל שמונה-עשרה שנותי, עם האנשים והנוף שאליו פקחתי עיניים בבוקר, והאדמה החומה כהה שרגלי נקשרו אליה במגע יחף חמים". היא יוצאת אל באר שבע עם "הרוח מדי ערב, עם עמודי האבק שראשם בשמים ולבם שקוף. טיפות הגשם העבות שניתזו על האדמה בצורת כוכבים". שם "נעו מישורים ואובך צהוב מעל אדמה חומה חיוורת", ו"עמוד אבק שהסתחרר סביב ציר שקוף, שואב לתוכו שבבי קש ושיחים שנעקרו". טליה באה למקום שעליו היא יודעת מעט מאוד, אבל "חשבתי שאביא לנוער ריקודי עם, שירים עבריים..."

בבאר שבע מתפתחת ידידות עמוקה בינה לבין נערה מוזרה, אמיליה, שמשמיעה קולות בכי בלתי נשלטים. על רקע נופי הנגב, באר שבע על תושביה, נרקמת ידידות בין שתי הנערות. אבל היא עולה על שרטון, ומשאירה בלבה של טליה פצע פתוח. אני שואלת את רוני אם אמיליה סובלת מתסמונת טורט. היא עונה בדרכה הזהירה: "שמעתי על זה. אני לא בדיוק התכוונתי. אני לא יכולה להסביר למה בחרתי בזה. זה בא אלי".

על שאלתי, אם הסיבה לכך שאינה מוכרת דיה נעוצה בזה שהיא חיה הרחק מן המרכז, במקום בודד ונידח, היא עונה בשלילה נחרצת, ואומרת שדי לה בפינה משלה בספרות העברית, ומוסיפה משפט שעליו תחזור שוב כמה וכמה פעמים: "אלף קוראים". "זה לא קשור. את ?כמו פרי' שלחתי לחמש הוצאות ואת ?שתי נערות יחפות' לשמונה. אבל אז כבר הבנתי: אלף קוראים. גם העורך שקורא הוא אחד מהאלף. אני לא יכולה לומר שאני לא חושבת על הקורא. אני חושבת על זה, כבר אמרתי פעם לעורך שרצה שאשנה משהו, שאני לא משנה, גם אם הספר לא ייצא לאור. אני לא כותבת בחלל. הרי יש אנשים שקוראים. אני שמחה מאוד שמישהו קורא את הספר וכותב לי עליו. אבל העבודה של הכתיבה היא הדבר המעניין".

אני מסכימה. אמנם כן, כמו בשירה. כמו בספרות טובה באמת, אין יותר מאלף קוראים. אמרתי לה לא אחת בשיחות טלפון, שאין זה מדויק שהיא כותבת לבני הנעורים. זו פשוט ספרות אמיתית, ולדעתי, יש מקום ספרותי שבו מתבטלת ההבחנה בין ספרות לילדים, בני נוער ומבוגרים, וזה אולי המקום של הכתיבה הלירית. הפרוזה של רוני מנגנת כמו "חליל בודד בחושך", כמו כינור ברוח. זו פרוזה לירית יפהפייה שיש לה כנראה, כמו לשירה, רק כאלף קוראים.

אבל בניגוד לספריה הקודמים, שסיפורם ממוקם בגליל לחופי הירדן, או בעין גדי, וביניהם סיפור היסטורי, "נערת האפרסמון" המתרחש בעין גדי הקדומה ומתחקה על סוד האפרסמון, מקום ההתרחשות של "חליל בודד בחושך" הוא כאמור באר שבע.

"נקודת המוצא היא תמיד אוטוביוגרפית", אומרת לי רוני, וכך אני למדה ששתינו שהינו בבאר שבע בתקופה כמעט מקבילה, ולכן יכולתי לזהות את המקומות השונים שהיא מזכירה בספר ולנשום מחדש את האוויר היבש של המקום ההוא, שהיה כה נידח בימים ההם. אני אומרת לרוני ש"חליל בודד בחושך" הוא הספר היפה ביותר שלה, והיא מניעה את ראשה לשלילה וכמעט לוחשת: "כמו פרי".

"כמו פרי" הוא ספר למבוגרים. היא מספרת לי שבזמן הכתיבה, שנמשכה שש שנים בהפסקות, היתה לה הרגשה שמישהו עומד למות, ושהיא צריכה להספיק לגמור אותו. זה קרה לה גם עם "בין שתיקות". "'כמו פרי' הוא הכי אני במובן הרחב. לא רק מבחינת הפנים, הדברים הנסתרים מעין, אלא גם מצד הסביבה שלי". הספר נסב על אשה מזדקנת ומתרחש בעין גדי. אבל האשה המזדקנת נוסעת לצפון אל ההתחלות. אמה מתה והיא נוסעת ללוויה. "רוב הספר מתרחש בעין גדי. אני זוכרת את היום שבו הגיעו אלי עשרת הספרים הראשונים מן ההוצאה. לקחתי את החבילה מחדר האוכל. התיישבתי על הדשא, פתחתי את החבילה, ופשוט לא ידעתי את נפשי. אז הבנתי את המשפט הזה ?לא ידעתי את נפשי'. קראתי לספר ?שחר הזיקנה', ביטוי שמצאתי אצל קולט בספר הנפלא ?הולדת יום', אבל ההוצאה לא הסכימה. הבנתי שההוצאה לא תרשה לי להשתמש במלה ?זיקנה'. אז בחרתי ב'כמו פרי'. הספר הזה הוא אני. הנה אני, עירום ועריה. אחרי זה אני יכולה להפסיק לכתוב. זאת היתה ההרגשה. הנה אני. עירום ועריה".

"אני לא יכולה להתחיל ספר אם אין לי אפילו משהו זעיר מהביוגרפיה. אם אין לי מקום, זמן. אני צריכה אותם. אני לא יכולה להתחיל מהאוויר. אני לא יכולה לעשות יש מאין, כמו שלאה ניקל אמרה פעם. באתי לבאר שבע ב-57'. הייתי בת 17".

פתאום היא שואלת: "נכון שהגן משגע?"

אני משבחת את ענת שהדריכה אותנו, שמכירה את כל שמות העצים והצמחים ושימושיהם.

נולדת בכפר בלום? אני שואלת.

"אני בת כפר בלום אבל נולדתי בבנימינה, כי הגרעין היה שם. הנשים והילדים נשארו בבנימינה והגברים עלו להכשיר את המקום". החברים היו עולים מגרמניה? "אמא שלי באה מרגנסבורג, ממשפחת גרינהוט. אבל זה היה גרעין אנגלו-בלטי. הגיע לשם גרעין ראשון מאמריקה. דיברו עברית ואנגלית. נוצרה באוויר שפה מיוחדת, מעורבת מעברית ואנגלית".

היו ביצות?

"כן, ביצות וקדחת, כינין. היו לנו כילות מעל למיטות. הלכנו להורים בארבע ובשש כבר היו צריכים לחזור לבית הילדים ולהישאר שם. היתה תקופה שהיו מכניסים את ?השלישי' לחדר ההורים, כי לא היו מספיק מגורים. עד שמשה בילינסון כתב מאמר בשם ?השלישי' ואז זה נפסק. את הדברים האלה, ובעיקר את ההסגר הזה אני זוכרת".

סיפרת לי פעם שרצית לכתוב ספר על תופר מפרשים. רעיון מקורי.

"נכון, אחי אפילו שלח לי ספר מקצועי מארצות הברית. ראיתי שזה רעיון יפה, אבל..."

הכרת תופר מפרשים?

"מישהי שבאה לגור פה סיפרה לי שבעלה היה תופר מפרשים. זה מקצוע מאוד קשה. אבל ירדתי מזה כמו מהרבה דברים".

אני שואלת אותה על תהליך הכתיבה. "כשאני כותבת בפעם הראשונה זה נראה לי כל כך מטופש. כמו עם ?נערת האפרסמון'. זה היה מונח בהוצאת ?עם עובד' שנה ולא רציתי שהעורכת תוציא אותו. שוחחתי על הקושי שלי עם ידידתי הסופרת שלומית כהן-אסיף. מסופר שם על משפחה של מגדלי אפרסמון לפני אלפיים שנה, שיש להם שלושה ילדים. אמרה לי שלומית: ?את צריכה להיכנס לעצמך. יון, הצעיר מבין שלושת הילדים במשפחה, חולה מאוד. רואים שלא היה לך אומץ לכתוב את מה שהתבקש. זה לא נכון שהוא מבריא. האמת היא שהוא צריך למות'. ידעתי שהיא צודקת. לא רציתי שהוא ימות, לא יכולתי להרוג אותו, אבל הבנתי שזה הנכון. עבדתי על זה ולבסוף יצא הספר".

על השאלה כיצד קיבלה לפני כל כך הרבה שנים שם כה נדיר, ספרה לי: "כשנולדתי, הגיע לקיבוץ עדר הכבשים הראשון והחברים באו אל ההורים שלי וביקשו שיקרא לי פועה. אבא שלי לא הסכים. הוא רצה שיקראו לי רוני, כי הוא אהב תנ"ך, וכתוב ?רוני ושמחי בת ציון'. מזל שלא הסכים, גם ככה היינו מספיק נחלת הכלל".

מי מן הסופרים השפיע עלייך?

"מה הייתי לוקחת לאי בודד? אני אומרת תנ"ך. אבל זה לא נכון, הייתי לוקחת את ?הקול והזעם' ואת ?אל המגדלור'. אני גם מאוד אוהבת את הביוגרפיה של וירג'יניה וולף שכתב אחיינה קוונטין בל. הייתי רוצה לפגוש אותה".

אני חוזרת אל תהליך הכתיבה: "הכתיבה הראשונה נראית לי שטויות. אבל עליה אני בונה את המבנה. העמוד הראשון נכתב הכי הרבה פעמים. כל מלה חשובה, אני נותנת לה להיות קיימת, אני מאוד אוהבת את המלה הבודדת. בכתיבה הראשונה אני לא מכירה את הדמות. היא זרה לי. אני מרגישה רחוקה, וככל שאני מתקרבת אני מכניסה כנראה יותר מעצמי. זה פשר הפעמים הרבות של הכתיבה - ההתקרבות אל הדמויות. אני אוהבת את המלה הבודדת. בפרוזה המלה הבודדת הולכת לאיבוד, היא צריכה להיכנס לקצב, לפיסקה. אם השורה קצרה, זה נותן למלה הבודדת נוכחות. כמו: ?לך', ?בואי', ?אוהב'".

הפרוזה שלך שירית.

"לא תמיד אני אוהבת את זה. לפעמים זה מרגיז אותי, אבל זה מה שיוצא. כבר השלמתי עם זה. הכתיבה היא לא רצף. אני רוצה לתת מקום ונוכחות למלה הבודדת. הכל אצלי חי. אבן זה דבר מעניין, מסקרן וחי. גם הצומח והחי. ציפור שחור הזנב, למשל. מי שהולך אצלנו על המדרכה, שחור הזנב קופצת לידו, תמיד לבדה, עולה על אבן, קטנה-קטנה. ואם אני עוברת לידה והיא לא בורחת אני מאוד שמחה. כמוה, גם אני פה חמישים שנה. גם אני נהפכתי לאחד מיצורי המדבר אחרי חמישים שנה. אני והיא נמצאות פה המון שנים. יש בינינו משהו משותף. בעיני, החלוקה בין דומם לחי היא מלאכותית. התחושה שלי היא שהכל חי. גם הים. זה לא ים המוות, הוא הרי נותן בריאות, וכך גם ביחס למדבר. אני מרגישה שאני אוהבת את הקווים הנקיים שלו, דווקא באי-עצים ובאי-ירוק. פעם הסלעים היו בשבילי כמו אויב. היתה לי הרגשה של התייבשות, חשש שיום אחד אני אהיה כמו אחד הסלעים האלה. עכשיו לא. אני מרגישה שלי ולשחור הזנב יש משהו משותף, שעכשיו זה המקום שלי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ