בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תש"ח" מאת יורם קניוק | פוגת המוות

הספר "תש"ח" אינו מנסה לצייר לקורא תמונה היסטורית מאוזנת, אלא את הזיכרונות המאוד אישיים של יורם קניוק כפי שהוא חווה אותם

תגובות

תש"ח יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים, 190 עמ', 88 שקלים


המלחמה שפרצה בחורף 1947 היתה ועודנה אירוע מעצב, הן אצלנו הישראלים היהודים והן אצל הפלסטינים בישראל ומחוצה לה. הכותרת "קוממיות ונכבה" שנתן יואב גלבר לספרו על המלחמה הזאת (דביר, 2004) היא בוודאי הסיכום ההיסטורי הממצה ביותר של הפרשה. אלא שבמקרה הזה, במיוחד במקרה הזה, תפקידה של ההיסטוריוגרפיה חשוב אבל לא בלעדי, אולי אף לא עיקרי. מחד גיסא, בעיצומה של המלחמה קמה מדינת ישראל. זו "חוויית לידה", חוויה האמורה להיות טהורה מרע. שאם לא כן היא עלולה להכתים את הוולד גם בחייו הבוגרים; מאידך גיסא, זה אסונם הגדול של הפלסטינים, שמעצב את זהותם עד עצם היום הזה. כדי לגונן על אלה מגייס כל צד לצדו את הזיכרון - זה כדי לשמור על טוהרו של הסיפור וזה כדי להשחירו. המניע דומה, גם האמצעים. שני הצדדים בנו ובונים לעצמם זיכרון כדי לחזק את טענותיהם בהווה. וההיסטוריוגרפיה נתפשת במקרה הזה פעמים רבות כמי שפוגעת בעיצוב הזיכרון הרצוי.

יורם קניוק מספר על התגובות לספרו

לזיכרון יש חסרונות רבים, וגם יתרונות. החיסרון הוא באי היכולת שלנו ללמוד ממנו גם מבחינה קונקרטית: מתי אירעו הדברים, היכן קרו ומי היה מעורב בהם? וגם מבחינת ההקשר, כלומר מדוע ארע מה שארע על רקע הזמן שבו התרחשו הדברים. היתרון הוא ביכולתו לתרום - עד גבול מסוים - לחוסנה של החברה, וכן בהיותו כלי אמין יחסית לשחזור של אווירה וזמן: מהתרוממות רוח ועד ייאוש וחרדה. ניסיון רב שנצבר אצל אנשי מקצוע בעבודה עם עדים מראה שלצד פרטים שונים, ולעתים סותרים, שהם מעלים מהזיכרון, נמצא מתאם גבוה בתיאורי האווירה העולים מן העדויות השונות.

סוכני הזיכרון הם רבים ומגוונים. נמצא אותם למשל במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בתקשורת ובמקרה הישראלי - גם בצבא. אך הם נמצאים יותר מכל בבית, אצל אמא ואבא, סבתא וסבא או אצל בני התקופה בכלל, אלה ש"היו שם". הללו נתפשים בדרך כלל כמקור שאין שני לו לשם הבנייה של "זיכרון נכון". מה גם שהם ששים בדרך כלל לשתף פעולה באופן המתאים עצמו לצרכיה של החברה שבה הם חיים, כדי שזקנתם לא תבייש את נעוריהם.

אך מה אם לפתע מישהו מהם לא משתף פעולה? אפילו מתפרע?

כזה הוא הזיכרון בספר שלפנינו, זיכרון שאינו מחויב לאתוס הקולקטיבי הישראלי של מלחמת העצמאות, אלא לזה האישי, של העד. יורם קניוק כתב על עצמו ואת עצמו באותה מלחמה בלי להיות מחויב לסיפור הקאנוני הישראלי. קניוק היה בשלהי 1947 תלמיד כיתה י"ב ב"תיכון חדש" בתל אביב. הוא עזב את בית הספר כדי להתנדב לפלוגה הימית של הפלמ"ח, צעד שלא היה אופייני לבני גילו שרובם הצטוו להישאר בבית הספר עד תום לימודיהם ואף עשו כן. עד מהרה, עם האלימות שגאתה, נשלח הפלי"ם במסגרת גדוד המטה של הפלמ"ח (הגדוד הרביעי) ללוות שיירות לירושלים עד שאנשיו מצאו את עצמם בלחימה נמשכת בעיר ובעיקר בדרך אליה.

באפריל 1948 הוקמה חטיבת הראל-פלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין. הגדוד הרביעי היה לחלק ממנה. החטיבה הזאת עסקה בלחימה רצופה ושוחקת בירושלים ובסביבתה עד להפוגה הראשונה ביוני 1948. קניוק עצמו נפצע בירושלים סמוך לשער ציון, ימים ספורים לאחר הקמת המדינה.

הספר הזה אינו מנסה לצייר לקורא תמונה היסטורית מאוזנת. אין זה תפקידו. הוא מביא, בכישרון סופרים, את הזיכרונות המאוד אישיים של מחברו מאותם ימים כפי שהוא חווה אותם היום, כשישים שנים אחרי המלחמה. זה אינו יומן בן הזמן אלא זיכרון העושה תנועה הפוכה לזו המקובלת במחקר ההיסטורי - לא מן העבר אל ההווה, אלא מן ההווה אל העבר. קניוק מבין זאת היטב. הוא אף מודע לכך שלא כל מה שהוא מספר אירע בדיוק כמסופר בספרו ואולי זו בכלל המצאה. כך בדיוק נפתח הספר: "אני יכול לזכור או להמציא זיכרון". הוא אכן עושה זאת. כך לפחות לפי מה שאומרים לי בני דורו המתרעמים על הסיפורים הפנטסטיים שאין להם שחר, לדבריהם, המופיעים לרוב בספר הזה. אלא שזו בדיוק הסיבה שהזיכרון הזה של קניוק, מעבר להיותו סיפור המסופר היטב, הוא בכל זאת גם מקור היסטורי רב ערך, אם עושים בו שימוש נכון.

מודעותו החריפה של קניוק למגבלות הזיכרון, מודעות שעליה הוא חוזר שוב ושוב כדי להזכיר לעצמו ולנו במה מדובר, המודעות הזאת משחררת את הקוראים מן הצורך לאמת ולעמת את הזיכרון הזה עם זה של אחרים או עם ההיסטוריוגרפיה של המלחמה הזו. נשארת אווירת הזמן לבדה, זו שהעדות כה מיטיבה לשמר. אביא שלוש דוגמאות:

באחד מרגעי השיא של הספר, מצייר קניוק תמונה אנטי-קאנונית באופן מובהק של רגע הולדתה של מדינת ישראל: קבוצת חיילים עייפה עד מוות, במשלט בודד בבאב אל-וואד (שער הגיא), רועדת מקור אחרי שבמעיליהם כיסו את גופתו המבותרת של חברם ההרוג, שאפילו את שמו לא ידעו. ואז הופיע בני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח - "המטורף המתוק הזה... וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים שלו ובאמת חשנו שצריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שיירד מאתנו, נתקענו באיזה משלט" - והכריח את החיילים לרקוד כי קמה מדינה, "וזהו הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה ההיא, שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הורה על יד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים."

לעומת זאת, באחד מרגעי השפל המתוארים בספר, ויש בו כמה וכמה כאלה, מובא סיפור קשה של רצח ילד בכפר כבוש, אחרי שהלוחמים מצאו את חברם תלוי על עץ. המספר, לפי עדותו, הוא שירה בילד. אחרי המלחמה ניסו חבריו לנחם אותו, "מה שחשוב שיש לנו מדינה והקמנו אותה בדם, ונכון שהיו רגעים קשים... ומי בכלל היינו? היינו מתים חיים".

ותמונה שלישית, נוגעת ללב: קניוק מספר על תקליט שנתנה לו אשה בקרית ענבים, פוגה של באך. התקליט הגיע ארצה עם מי ששרד את מחנות המוות באירופה והיה לאהובה ולבעלה של אותה אשה, ונרצח אחר כך בטבח בכפר עציון. קניוק גדל על המוסיקה הזו. הוא הלך אל האוהל ועל הפטיפון שבו השמיעו חבריו תקליטים שמצאו בכפרים הערביים, השמיע שוב ושוב את הפוגה שלקחה אותו חזרה הביתה, אל הוריו ואל חוף הים בתל אביב. עד שנמאס לחבריו והם ניפצו את התקליט. בערב נקרא כל הגדוד אל מרתף הרפת להאזין לדרישות שלום מההורים ששודרו ברדיו. לפתע אמר הקריין: "ליורם קניוק אי שם בארץ, במלאות לך 18 שנים מבקשים הוריך לברך אותך ולהשמיע לך את התקליט האהוב של ילדותך. או אז בשקט הכי עמוק שאפשר לשער ישבו כולם חיוורים ונעלבים ונאלצו לשמוע שוב את הפוגה הקטנה שלי".

הסיפורים הללו "מאנישים" את המלחמה. הם מביאים אלינו ממרחק הזמן אווירה של מלחמה בשר ודם. שהרי מלחמה היא מלחמה, גם אצלנו, לא רק אצל האחרים. הספר הזה קשה. אך קריאה קשובה בו תביא את הקוראים במנהרת זמן שאותה כרה קניוק קרוב יותר אל המלחמה הזאת מאשר מליצות כמו "מעטים מול רבים" או "מלחמה עם הגב אל הים". בעט סופרים בנה קניוק סיפור אווירה מהיותר חשובים שנכתבו על מלחמת העצמאות. מודעותו החריפה, העכשווית, לכשלי הזיכרון עושה אך טוב לעדותו. קולו בוטה, צלול, אוהב וכואב.

בתיאורים הללו ובאחרים ממצב המספר את עצמו כקו ל המוסרי האחד מול חבריו שאיבדו כל רסן. או כפי שאמר לי אחד מבני דורו, "יש משהו מתפנק באופן שבו הוא מציג את עצמו". אולי, ומותר להניח ולקוות שהוא לא היה שם לבד בגישתו זו. ואולי הוא מדבר את הסופר של היום לא פחות מאת הלוחם של אז? עם זאת, עולה מסיפורו שניות ישראלית, שאינה זרה גם היום לרבים, ביחס למעשה המלחמה בכלל: "הבנתי שאולי הייתי רוצה להיות מי שהרג את עבד אל-קאדר אל-חוסייני על הקסטל, והתביישתי בעצמי, וגם כאב לי ההבל הנורא של המוות".

ב-1949 כתב קניוק את "החברים של בני", עדותו על שארע לו בחורף-אביב 1948. כתב היד, מספר קניוק, לא נמצא בזמנו ראוי לפרסום ואחר כך נעלם. בשנות ה-80 הסתובבנו, מדריכי סיורים בירושלים, עם קטעים מכתב היד הזה. הם היו עבורנו חיבור ראשון, חי, חף מסיסמאות, עם מה שארע לבני הזמן ההוא באותה מלחמה רחוקה-קרובה. חיפשתי את הספר הזה לשווא. כעת ברור מדוע. והנה שיחזר קניוק את עדותו. הזיכרון, כמו זיכרון, שינה במשהו את שארע ב-1948 וגם את מה שכתב קניוק ב-1949. הקטעים הלא רבים שבהם סוגר קניוק חשבונות עם מפקדיו, עם הפלמ"ח, עם בית הפלמ"ח ועם מרכז רבין היום, הם הפחות משכנעים בספר הזה, אפילו מזיקים לו. אפשר היה בלעדיהם. יש שיאמרו שקניוק פוגם בזיכרון תש"ח. אולי נהפוך הוא.

הפרופ' מוטי גולני הוא היסטוריון. ספרו "הנציב האחרון" יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד


אפקט תש"ח | יורם קניוק מספר על התגובות לספרו יורם קניוק

הספר שלי יצא לאור ואיש אחד התקשר אלי ואמר שלחמנו יחד. דיברנו והוא העביר לי ספר שכתב למשפחתו לפני עשר שנים, בהיותו בן 70, ויפה כתב. מצאתי שם קטע שכתב עלי. הוא מספר איך פינה אותי לבית החולים שבמנזר כשנפצעתי ואיך קטעו שם רגליים ואיך ביקשתי ממנו רימון יד (את שלי לקחו לי עם כניסתי לבית החולים) ואיך הנחתי את הרימון על בטני ואמרתי שאם ינסו לכרות לי את הרגל - אתאבד. הוא כתב שזה נמשך יומיים והחברים השגיחו עלי. ב"תש"ח" אני מספר את הסיפור הזה, אבל בלי הרימון. לא זכרתי את הרימון, רק את מאבקי נגד הכריתה. אז מאז שקראתי את ספרו אני הולך כל העת עם יד ימין סגורה על רימון יד דמיוני. מתעורר באמצע הלילה עם רימון מדומיין בידי. ויש בי פחד עתיק שהיה בי פעם ושכחתי.

התקשרו אלי עוד רבים מלוחמי הראל שהספר נגע להם (ישנם שלא אוהבים את הספר - אבל מרובם לא שמעתי). חלקם שולחים לי קטעים שכתבו לילדיהם או לנכדיהם או לניניהם. בין השאר התקשר אלי גם אדם נהדר שהיה מפקד בהראל ונהיה אלוף בצה"ל. עשה הרבה. איש אשכולות. יפעת הארץ. הוא דיבר חזק על הספר וסיפר לי שפעם לקח חמישה אנשים שזכר מקרב אחד ובנקודת זמן אחת ובמקום אחד ביקש מהאנשים האלה לספר מה אירע שם, וכל אחד מהם סיפר סיפור שונה לגמרי.

מהו סיפור אמיתי? ב-1979 הגעתי לשטוקהולם לרגל צאת ספרי "אדם בן כלב". בדרך משדה התעופה סיפר לי העורך שלי, ברטל היקר, שאשה אחת קראה את הספר והחליטה להתגייר, וכך אמנם עשתה. זה ריגש אותי אף כי אני לא יודע אם הייתי עושה אותו הדבר. פגשתי אותה. אשה נחמדה וטובה והיא אכן התגיירה אצל הרב המקומי שגם אותו פגשתי. אחרי כן כל אימת שנשאלתי מה הדבר הכי מוזר שקרה לי אי פעם עם ספר שלי - הייתי מספר את הסיפור הזה. חלפו שנים וסיפרתי את זה כל כך הרבה פעמים שהיה נדמה לי שהסיפור הוא פרי דמיוני. כעבור כ-20 שנה הוזמנתי לרמת רחל להרצאה לפני צעירים שוודים. דיברתי - כמו שאמי היתה אומרת, "לדבר הוא יודע" - ואחרי שדיברתי נשאלה אותה שאלה הנ"ל. אמרתי שיש לי בעיה אתם, כי הם שוודים וישנו סיפור שעכשיו כבר איני בטוח שאכן קרה אבל אני זוכר ואני מתנצל מראש אם אין הסיפור נכון ושדמיינתי אותו. הם פרצו בצחוק. שאלתי אותם מדוע הם צוחקים והם הפנו אצבע לעבר אדם מעט מבוגר מהם ואמרו, "הוא הבן של האשה הזאת".

ביקרו אצלי גם צעירים שמלחמת העצמאות חידה להם. אמרו שעכשיו הם מבינים, שעשיתי את העבר לעכשווי. זה נפלא בעיני. אחד אמר לי שהוא חשב שהמלחמה ההיא היתה כמו הימנון. כמו דגל. אחר אמר לי שזה ידוע שהיהודים החלו לגרש ערבים ולכן הערבים השיבו. חוץ מזה, אני לא הייתי איש חשוב והרי גם היום אינני. הייתי חייל מושתן בן 17 וחצי שתוך כדי המלחמה נהיה בן 18, גיל שהיום נראה לי כאילו ארע בימי הביניים. נדמה לי שחוץ מנתיבה בן יהודה שכתבה ספרים עזים וחשובים על המלחמה ואולי עוד אחד או שניים איש מהלוחמים עצמם לא כתב. כתבו מפקדים. כתבו פוליטיקאים. כתבו היסטוריונים. אני כתבתי מתוך הזיכרון או הדימיון של הזיכרון של הנער שהייתי. שליש מבני דורי נהרג במלחמה ההיא. אין למספר הזה אח ורע. בחטיבות האחרות של הפלמ"ח היו הכשרות מגויסות, בנים ובנות. בהראל היינו כל אחד ממקום אחר. לא שרנו סביב מדורה לפני הקרבות. שרנו שירים ערביים ושירים מטופשים והתחפשנו לחיילים ומכיוון שלא נהרגנו נאלצנו לחיות.

פעם, בתום הקרבות של הראל בירושלים, הביאו את גופתו של ג'ימי, נער חמד בנו של צייר גדול בשם מנחם שמי, שמעטים זוכרים היום והיה בין הטובים שהיו לנו. את הגופה הביאו משום מה למנזר באבו גוש שלכמה שבועות היתה ריקה מתושביה. הגיעה אחות שהיום אני יודע שהיתה עליזה, אשתו של חיים גורי, ואיכשהו הגיע שמי והביט בגופת בנו. הוא לא אמר מלה. לא בכה. הוא שלף עיפרון ונייר וצייר את פני אהובו.

בספר "התפסן בשדה השיפון" כותב הגיבור של סלינג'ר (אני לא מביא את המלים המדויקות) שכאשר הוא מסיים לקרוא ספר שהוא אוהב הוא רוצה להתקשר לסופר, אפילו אם הוא מת. מהבחינה הסטטיסטית אני מזמן מת. אדם כמוני מת בגיל 78 וחצי. והנה אני כבר בן שמונים. אנשים מתקשרים אלי מן העבר, או סתם אנשים שהתרגשו. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסופר שאנשים שהוא אינו מכיר מתקשרים אליו כי זה עתה סיימו לקרוא את ספרו.

זאת המתנה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה בכתיבת ספרים. אילו הייתי אני צריך להתקשר הייתי עושה מה שאני חושב שכל קורא נבון של ספר, כל ספר, צריך לעשות, והוא לראיין את הספר על הסופר ולא להיפך, כפי שזה קורה תמיד. כי מה כבר יוצר יכול לומר על יצירתו? הלוא אני לא מבין מה כתבתי כי אני כותב כדי לדעת.



חיילי חטיבה 8 במלחמת העצמאות. איך בונים זיכרון?


יורם קניוק, במרכז, עם חברים, 1948. בין התרוממות רוח לייאוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו