בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חשיפה: מפעל ההתנחלות נולד במוחו של משה דיין כבר ב-1956

בדצמבר 1956, פחות מחודשיים אחרי סיום מבצע קדש, בזמן שצה"ל כבר החל לפנות שטחים בלחץ בינלאומי, הוקמו בשארם א-שייח' וברפיח שתי ההתנחלויות הראשונות. הסיבה, בדיוק כמו ב-1967: הרמטכ"ל משה דיין, האיש שעמד מאחורי היוזמה, קיווה והאמין שמפעל ההתנחלות ינציח את שליטתה של ישראל בעזה

3תגובות

"מה היתה המלה חורבן עשר שנים לפני החורבן" - שואל מאיר ויזלטיר באחד השירים שלו - "מה היתה המלה שואה עשר שנים לפני השואה". על אותו משקל אפשר לשאול: מה היתה המלה התנחלויות עשר שנים לפני ההתנחלויות, עשר שנים לפני מלחמת ששת הימים. בסיפור הישראלי, התנחלויות הן המצאה של מלחמת 67', תוצאה של הלהט המשיחי שאחז במדינת ישראל אחרי הניצחון הגדול. תאונת דרכים של ההיסטוריה, בעיני אחדים. הגשמת הרעיון הציוני, בעיני אחרים.

אבל עיון במסמכים שעכשיו כבר מותר לעיין בהם בארכיון צה"ל מספר סיפור אחר. אם "התנחלות" פירושה התיישבות מאורגנת ומתוכננת בשטחים שישראל כבשה במלחמה - הרי את סיפור ההתנחלויות צריך להתחיל עשר שנים קודם לכן. לא אחרי מלחמת ששת הימים, אלא מיד אחרי מבצע סיני, אותה מלחמה שבזיכרון הקולקטיבי הישראלי התקבעה כמבצע צבאי ותו לא, נטול ממד של סיפוח. שתי התנחלויות - אז קראו להן היאחזויות - הקים צה"ל בשטחים שכבש במלחמה ההיא, אחת ברפיח והשנייה בשארם א-שייח', והתכונן להקים עוד. רק הנסיגה המאולצת, הכפויה, עצרה את התוכניות.

חודשיים-שלושה בסך הכל התקיימו ההיאחזויות האלה, מה שמסביר אולי את היעדרותן הכמעט מוחלטת מהסיפור הישראלי. מלבד מאמר יחיד ב"הצפה" על היאחזות רפיח, ומאמר יחיד על ההיאחזות בשארם א-שייח' ב"במחנה נח"ל" - לא נכתב עליהן דבר. בוודאי שלא נכתב דבר על שתיהן יחד, על המחשבה שעמדה מאחורי הקמתן, "לקבוע עובדה של יישוב יהודי", כפי שנכתב בסיכום הישיבה שבה הוחלט להקים את ההיאחזות ברפיח.

אבל אחריתן החפוזה של שתי ההתנחלויות ההן לא צריכה ללמד על ראשיתן. המסמכים בארכיון צה"ל מוכיחים מעל לכל ספק: ישראל ניגשה להקמת ההיאחזויות הללו באותה נחישות ורצינות כפי שניגשה להקמת ההתנחלויות בגדה וברצועה עשור שנים אחר כך. הוקצו שטחים, תוכננו תוכניות, הוכנו תקציבים, נבדקו בעלויות על קרקע, יש רמזים לכך שגם "נוקתה אוכלוסייה". אפילו הספיקו להתלונן על אדישות השלטונות לקשיי המתיישבים. אחרי קריאה במסמכים האלה ושמיעת עדויות של אנשים שהיו שותפים למעשה, מפעל ההתנחלויות נראה פחות כתאונת דרכים בהיסטוריה הישראלית. הוא נראה יותר כדרך המלך.

"היתה מחשבה, היתה אמונה שנצליח להשאיר את רצועת עזה ואת שארם א-שייח' בידינו", אומר מרדכי בראון, היום היסטוריון ומי שהיה אז ראש הלשכה של הרמטכ"ל משה דיין. "דיין האמין שרצועת עזה תישאר ישראלית, בן גוריון עצמו קבע את המהלכים. הקמת ההתנחלויות בשארם וברפיח היתה 'סטייטמנט' כלפי העולם שאנחנו רציניים, שאנחנו לא נעזוב".

התייחסו אל היישובים האלה ברצינות? האמינו שהם יהפכו ליישובי קבע?

"קשה לענות עד כמה זה היה רציני. גם לא דיברו על זה שרפיח או שארם הן חלק מארץ ישראל ההיסטורית, כמו שדיברו אחרי ששת הימים. אבל התפיסה של ישראל היתה שהתיישבות היא חלק מהאחיזה בקרקע ומיצירת הריבונות. זו התפיסה הציונית שהולכת מימי חומה ומגדל".

הד לתפיסה הזאת אפשר למצוא בישיבת המטכ"ל, שנערכה ב-10 בפברואר 57'. כעבור חודש, ב-9 במארס, עתידה היתה ישראל להשלים את הנסיגה מכל סיני ורצועת עזה, אבל לעתיד הקרוב-קרוב הזה לא היתה נוכחות בישיבה. להפך. הרמטכ"ל דיין הסתכל קדימה, אל עתיד צלול כשמש, שבו רצועת עזה היא ישראלית, ובה יישובים ישראליים, שבהם חיים ישראלים שחורשים את הקרקע וזורעים אותה.

"ביחס לרצועה ההחלטה הפוליטית היא פשוטה, שאם צה"ל נוגע בעניין היא חלק ממדינת ישראל", אמר דיין. מה שעוד לא היה ברור לדיין אז הוא היכן בדיוק יעבור הגבול. ולשם כך בדיוק יש התנחלויות, סליחה, היאחזויות. חודש וחצי מוקדם יותר, כבר הורו דיין וראש הממשלה דוד בן גוריון להקים היאחזות ראשונה ברפיח, בתוך מחנה צבאי מצרי נטוש, ותושביה - חיילי נח"ל - כבר החלו לחרוש ולזרוע את 1,000 הדונמים שהוקצו להם. אבל דיין לא הסתפק בהיאחזות הזאת. בעיני רוחו הוא ראה שורה של יישובים יהודיים, עד הים, שיסגרו על רצועת עזה מדרום, ינתקו אותה מסיני.

ודיין, כדרכו, היה מעשי. היתה לו מפה בראש. אלוף מאיר עמית, אז ראש אגף מבצעים, הציג כמה דקות קודם לכן את ההיאחזות החדשה, עם גרעין של השומר הצעיר, שתעלה לקרקע "השבוע או בשבוע הבא... היאחזות דייגים בסביבות רפיח על יד החוף ממש". דיין הסביר שההיאחזות החדשה, כמו זו שהוקמה כבר ברפיח, הן חלק ממכלול של יישובים שכבר ב"שבועות הקרובים" צריך להתחיל להקים אותם, לגדר אותם, לבצר אותם. "אלה הן נקודות שיסגרו עד הים" - הסביר דיין את הרעיון - "ויש צורך להשלים את הכביש מניר יצחק עד הים... והוא ישמש תריס בין הרצועה לשטח המוחזק על ידי האו"ם".

שרשרת ההתנחלויות הזאת לא הוקמה בסופו של דבר. הלחץ הבינלאומי האדיר, החלטות האו"ם החד-משמעיות, הסנקציות האמריקאיות שכבר יצאו לדרך (בישיבת מטכ"ל קודמת, ב-13 בינואר 57', העריך דיין שבתוך תשעה חודשים ישרור "מצב חמור" בישראל, "כאשר הדברים האגורים בארץ יאזלו") כפו על ממשלת בן גוריון לעשות את מה שהבטיחה שלא תעשה לעולם: לסגת מרצועת עזה ומשארם א-שייח', ולפנות אגב כך את שתי ההיאחזויות שכבר הוקמו שם; ההתנחלויות הראשונות, הפינוי הראשון, "הגירוש הראשון", כפי שמגדיר זאת ראובן רוזנבלט, שהיה מרכז המשק של היאחזות רפיח. גירוש שהקדים בחמישים שנה את "הגירוש" השני, הגירוש מגוף קטיף, שאותו הקים רוזנבלט בסוף שנות ה-70 כמעין סגירה של הפרק שפתח ברפיח, עשרים שנה קודם לכן.

נח"ל דייגים

ההיאחזות הראשונה הוקמה בשארם א-שייח'. ב-14 בדצמבר 56', קצת יותר מחודשיים אחרי סיום הלחימה ועשרה ימים אחרי שצה"ל החל לסגת מסיני לפי החלטת האו"ם, הוציא סא"ל משה גת, סגן מפקד הנח"ל, מסמך שכותרתו "פקודה בדבר הקמת היאחזות נח"ל כ"ב 'אופיר' במפרץ שלמה". המסמך, המוגדר "סודי", הופץ לאג"ם מבצעים, לאגף הנוער והנח"ל ולמפקדת מרחב שלמה.

"במגמה להבטיח מעבר חופשי לצי ישראל במפרץ אילת, תוקם היאחזות נח"ל במפרץ שלמה (שארם א-שייח')", נכתב במסמך. "ההיאחזות במפרץ שלמה תעסוק בענף הדיג במפרץ אילת ובים סוף. לצורך זה תקבל ספינות דיג אשר באמצעותן יוכלו חברי ההיאחזות לדוג ולפתח את הענף". רס"ן ישראל שרגא, קצין מטה מבצעים במחלקת מבצעים, שלח באותו יום מכתב "סודי, על ידי רץ מיוחד", ללשכת הרמטכ"ל בנוגע ל"היאחזות נח"ל (דייגים) במפרץ אילת", שנועדה לעלות על הקרקע כעבור יומיים, ב-16 בדצמבר. המכתב של שרגא מפורט מאוד. פיקוד הנח"ל יקצה כ-50 איש, חיל האוויר יטיס אותם לשארם, הסוכנות היהודית תממן את הקמת ההיאחזות, חיל הים יעביר את הציוד הנדרש באונייה "מלכת שבא", וגם "ימסור להיאחזות ביום עלותה את סירת המנוע (שלל) אשר במפרץ שלמה במצבה הנוכחי".

משה תרזי זכה לשוט בסירת השלל ההיא. תרזי, יליד עיראק, לא היה חייל בדצמבר 56'. הוא היה חבר קיבוץ ראש הנקרה, ויחד עם כמה מחברי הקיבוץ עסק בדיג במימי הים התיכון. כמה שבועות אחרי מלחמת סיני, מספר תרזי, שמתגורר עדיין בראש הנקרה, בא לקיבוץ איתמר בן ברק, מפקד הנח"ל אז וחבר קיבוץ חניתה השכן. בן ברק סיפר לחבורת הדייגים מראש הנקרה על ההיאחזות העומדת לקום בשארם א-שייח': הוא זקוק לאנשי מקצוע, דייגים מקצועיים, שילמדו את חיילי ההיאחזות איך לדוג.

תרזי וחבריו הסכימו. גם "התנועה", תנועת איחוד הקיבוצים שראש הנקרה השתייך אליה, נתנה את הסכמתה. הם כבר השתחררו מצה"ל, היו אזרחים, "אבל כל דבר שעשינו הרגשנו שזו חובה, זו החלטה וצריך לבצע אותה", אומר תרזי. בן ברק ביקש מהם לשמור בסוד על המסע המצפה להם. צה"ל, לפחות בתחילה, העדיף להסתיר את פרץ ההתנחלות שאחז בו. "אין לתת פרסום לעובדה שהיאחזויות נח"ל הוקמו ברפיח ובשארם א-שייח'", כתב א' רפפורט, ראש ענף ביטחון שדה במטכ"ל חודש אחר כך, אחרי שהוקמה גם ההיאחזות ברפיח, "אין להזמין למקומות הנ"ל עיתונאים/צלמים או גורמים זרים אחרים ללא אישור ענף ביטחון שדה".

כמה ימים אחרי הפגישה עם בן ברק היו כבר תרזי וחבריו על המטוס בדרך לשארם. כשהם הגיעו, חיילי הנח"ל כבר היו שם, הקימו אוהלים. היה שם מבנה אבן אחד, מימי המצרים, ששימש חדר אוכל. היו שם גם "המון" שבויים מצרים, שעבדו יחד עם אנשי ההיאחזות בניקוי וביציקת לבנים להקמת מבני קבע נוספים. "התנהגנו יפה לשבויים", מספר תרזי, "הם הביאו אוכל מהמחסנים של המצרים שנשארו באזור, לימדו אותנו לאכול פול".

ניסיון הדיג שרכשו אנשי ראש הנקרה בים התיכון לא סייע להם כל כך בים סוף. הם היו רגילים לדוג ברשתות, אבל בים סוף המים עמוקים מאוד, ולכן שיטת הדיג שונה בתכלית. "בהתחלה לא הצלחנו לדוג אף דג", מספר שי מרמור, חבר באחד מגרעיני הנח"ל שהתלווה לדייגים מראש הנקרה. ממשרד החקלאות שלחו להם שני מדריכים. כמה מאנשי ההיאחזות, מספר מרמור, נשלחו לשבועיים לא-טור, ללמוד מהדייגים המצרים איך דגים במים עמוקים, בעזרת חכות.

"קיבלנו שתי סירות דיג מא-טור, שלל", משחזר תרזי. שלל מסודר. בארכיון צה"ל קיים תיעוד מפורט של שיחה שבה קצין במטכ"ל מורה לקצין בחיל הים "להעביר את סירת המשוטים שנלקחה שלל" לידי ההיאחזות החדשה. במקום אחר מתועדת העברתו של בית קירור מא-טור להיאחזות בשארם לצורך שימור הדגים. שלל נוסף.

יסודות ליישוב קבע

לאט-לאט למדו אנשי ההיאחזות, שלעתים כונתה "אופיר" ולעתים "תרשיש", לדוג במים החדשים. יצאו מדי יום לדוג, בלילות שרו סביב המדורה. חלק משלל הדגים הם אכלו במקום, לימדו את בנות ההיאחזות לבשל מרק דגים. חלק מהדגים נשלחו צפונה, בשתיים עד שלוש טיסות בשבוע. בגאוותם כי רבה, הם החליטו לשלוח כמה דגים לראש הממשלה בן גוריון, אביה הרוחני של ההיאחזות. אבל מי שהעלה את הדגים צפונה, לא ממש ידע איך משמרים דגים, ואלה התקלקלו בדרך.

תרזי מספר שפולה בן גוריון, אשתו של ראש הממשלה, לא סלחה להם. כמה ימים אחר כך היא התלוותה אל בעלה שבא לבקר בהיאחזות. פולה רתחה מכעס. היא תפסה את אם הבית של ההיאחזות והתחילה לצעוק עליה. "אתם רוצים להרוג את דוד", נזכר אחד הנוכחים בדבריה, "דוד אכל מהדגים, קיבל שלשול ולא יצא מהשירותים כל הלילה". תרזי זוכר שהם נמלטו והתחבאו מאימתה של אשת ראש הממשלה. מרמור זוכר אנקדוטה אחרת: "היא שאלה אותנו איך הצלחנו לצבוע את הדגים בוורוד".

בכל מקרה, בדברים שנשא בן גוריון באוזניהם של מתנחלי "אופיר" (או "תרשיש") הוא לא הזכיר דגים מקולקלים. הוא דיבר על חזון, היה מלא הערכה וכבוד לאנשים "שהוכיחו שאפשר לחיות כאן", בחום הנורא. זו גם היתה המוטיבציה העיקרית בעיניו של תרזי וחבריו. "רצינו להוכיח שאפשר לחיות בשארם א-שייח', שאפשר לחיות במדבר", הוא אומר. על פוליטיקה הוא לא חשב, לא נראה לו מוזר להתיישב בשטח שזה עתה נכבש. קשה להגיד שהוא ראה בהיאחזות בשארם בית, המקום נראה לו "כמו מחנה צבאי לכל דבר", אבל אפילו הנסיגות שכבר החלו ממערב סיני לא שינו לו את התחושה. "חשבנו שהמקום יישאר בידיים של ישראל", הוא אומר.

ככה חשבו גם בצה"ל, ככה חשבו בממשלה בירושלים. ב-7 בנובמבר 56', פחות משבוע אחרי סיום הקרבות, החליטה עצרת האו"ם להורות לישראל לסגת אל הגבול הבינלאומי. בן גוריון, בעל כורחו, הסכים. בתחילת דצמבר נסוג צה"ל למרחק 50 ק"מ מהתעלה, ב-9 בינואר החל השלב השני של הנסיגה, וב-22 בינואר השלימה ישראל את הנסיגה כמעט מכל סיני, למעט רצועה על החוף בין אילת לשארם א-שייח' ולמעט רצועת עזה. ובכל זאת, ישראל המשיכה להתנהג כאילו שארם תישאר לנצח ישראלית.

"גישתנו להיאחזות במפרץ שלמה היתה שאנחנו עוסקים לא רק בהפגנה מדינית", כתב בינואר 57' בן ציון אילן, מנהל אגף הנוער והנח"ל במכתב למנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, "אלא בניסיון מוחשי להניח יסודות ליישוב אשר גם יסייע למאבקנו על חופש השיט במצרי אילת וגם ייהפך ליישוב קבע במידה שיתגלו הנתונים לכך". במכתב נוסף לפרס, מאוחר יותר בינואר 57', אמר אילן שאם תקבל ההיאחזות סירת דיג נוספת, יוכל הדיג במימי ים סוף "לחרוג ממסגרת של היאחזות פוליטית". אפילו תקציב הוכן להיאחזות: חצי מיליון לירות לשנה, כולל הקמת מבנים, רכישת ספינות וציוד דיג, ואף לול עם 300 תרנגולות.

שארם א-שייח' היתה בתוכניות של בן גוריון עוד לפני שישראל יצאה למלחמה, מספר פרופ' מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה, שכתב רבות על מבצע סיני: "דיין סיפר לבן גוריון על יטבתה ועל תרשיש עוד לפני שהוא יצא לשיחות הסודיות בסוור", שם נחתם ההסכם בין הצרפתים לישראל, שסלל את הדרך למבצע. "השליטה על החוף המזרחי של חצי האי סיני, על הקו בין אילת לשארם א-שייח', היתה אחת התביעות הטריטוריאליות של ישראל עוד לפני המלחמה. שארם א-שייח' אפילו הופיעה בהסכם סוור".

חיילים בלי מדים

התביעה הטריטוריאלית השנייה של ישראל נגעה לרצועת עזה. הנימוק המשפטי היה דומה לזה שישראל משתמשת בו עד היום ביחס לגדה המערבית. רצועת עזה מעולם לא היתה חלק ממצרים, טענה ישראל הרשמית, ולכן אין לה זכות לחזור לשם. "היתה תחושה שהרצועה תישאר ישראלית", מספר בראון. "המחשבה היתה שאונרוו"א ייקח על עצמו את האחריות לפליטים, לטיפול באוכלוסייה, והריבונות תישאר ישראלית". הכוונות הללו לא נשמרו בסוד. זו היתה העמדה שהציג אבא אבן, אז שגריר ישראל באו"ם. ב-23 בינואר 57' אפילו הכנסת אישרה את ההחלטה שישראל לא תיסוג מעזה.

ההחלטה להישאר בעזה קיבלה ביטוי בשטח, בדומה למה שקרה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. "כל האנשים שנמנו עם המשטרה המקומית חדלו להיות שוטרים החל מה-2.11.56... והם נדרשים למסור לידי המפקד הצבאי בגזרה כל ציוד ברשותם, כולל תלבושת", הורה סא"ל חיים גאון, המפקד הצבאי באזור עזה, במנשר שפורסם עוד לפני שצה"ל השלים את השתלטותו על כל הרצועה. את מקומם אמורים לתפוס שוטרים שימונו על ידי המושל הצבאי. בתחילת ינואר 57' בישר העיתון "דבר" לקוראיו כי "מורים שאין בהם אמון" הורחקו מבתי הספר ברצועה, וספרי לימוד נפסלו. בסוף ינואר דיווח "דבר" שהממשלה אישרה "תוכניות לפיתוח אזור עזה", ובקרוב "יחוברו אדמות דיר אל-בלח עם צינור ירקון-נגב". ציונות טובה ומיטיבה.

להתבססות הישראלית התלווה גם ממד סמלי, ממד של מחיקת העבר המצרי. ב-2 בדצמבר 56' קיבל המפקד הצבאי של אזור עזה פקודה: "במספר מקומות ברצועת עזה הוקמו מונומנטים לזכר מוסטפה חאפז" - מפקד המודיעין הצבאי המצרי ברצועה, שחוסל על ידי צה"ל ביולי 56' - "והפדאינים שנפלו. נא הוראותיך לביצוע הריסת מונומנטים אלה". הריסת המצבות קיבלה אפילו שם: "מבצע נתץ".

בפקודת המבצע שעליה חתום אברהם טמיר, קצין אג"ם בפיקוד מרכז, מפורטות ארבע מצבות: אחת "לזכר החייל האלמוני במלחמת השחרור", שנייה לזכר "הפדאינים שנפלו", שלישית לזכר מוסטפה חאפז, ורביעית שתוכנה אינו מוגדר. "בכוונת מפקדת הפיקוד להוריד בליל 13 בדצמבר 56' את כל המצבות המצריות באזור, לרכז את הלוחות הכתובים בשלמותם, ולנתץ את גוף המצבות תוך פיזור כל החלקים מהמקום", נכתב בפקודת המבצע. "יש לבצע את עבודת סילוק המצבות אך ורק בשעות העוצר וללא סיועם של ערבים".

לצורך המבצע הוקצו ארבע משאיות, שני מדחסים, 10 ק"ג חומר נפץ ושני כבלי גרירה באורך 10 מטרים. הפעילות לא חמקה מעיניו של כתב "דבר", שדיווח כמה ימים אחר כך על הריסת המצבות, והוסיף הסבר: "עוד לפני כמה שבועות פנתה משלחת אל המושל הצבאי וביקשה ממנו הסרת מצבות אלה". כלומר, ניתוץ המצבות, לפי "דבר", היה בכלל יוזמה של תושבי הרצועה, וצה"ל רק נענה לרצונם.

על הרקע הזה ההחלטה להקים היאחזות ברפיח נראית הגיונית. "דיין הפעיל לחץ גדול מאוד לתפוס את השטח של מה שהיה אחר כך חבל ימית", מספר פרופ' גולני. אבל זו לא היתה החלטה חשאית של דיין. בן גוריון היה שותף מלא. "כלום אין משימת פיתוח זו נכבדה ובעלת רלוונטיות גבוהה לטווח ארוך", ציטט העיתונאי חגי הוברמן ב"הצפה" מדברי בן גוריון לפני מפקדים בינואר 57', "מדינת ישראל אינה רוצה לחזור לחנק שלפני מבצע סיני ולכן איננה מתכוונת לסגת מעזה והמצרים".

המקום שנבחר להקמת ההיאחזות ברפיח היה מחנה צבאי מצרי, ששימש בית חולים לפני המלחמה. המטרה היתה ברורה: "יצירת עובדות של עיבוד שטחים חקלאיים באזור הרצועה וקיום עובדה של קיום יישוב חקלאי ברצועה", סיכם סא"ל אהרון חרסינה, ראש ענף התיישבות באגף מבצעים, את ההיערכות לקראת הקמת ההיאחזות ברפיח. חרסינה, דרך אגב, נשאר בתפקידו גם אחרי מלחמת ששת הימים, והיה אחד מאדריכלי הקמתה של קרית ארבע. הוא אף זכה שאחת משכונות הקריה תיקרא על שמו "גבעת החרסינה".

ב-31 בדצמבר 56' התקיימה הישיבה המסכמת לקראת העלייה על הקרקע. "מגמת ההיאחזות היא ברפיח ליצור את העובדה שקיים יישוב יהודי ברצועה", סיכם את הישיבה סגן מפקד הנח"ל, משה גת. "ההיאחזות תעסוק בחקלאות. לצורך זה תספק הסוכנות היהודית ציוד חקלאי ומשק חי אשר יאפשרו לעבד מיידית 1,000 דונם קרקע בעל ו-250 דונם שלחין". התקבלו הוראות לפנות את השטחים האלה ממוקשים. הוחלט שלהיאחזות, שתאריך עלייתה על הקרקע נקבע ל-3 בינואר 57', יישלחו חברי שלושה גרעינים שישבו בכרם שלום, אז עדיין היאחזות צבאית. אבל אסור שיראו שיש שם חיילים. "אנשי ההיאחזות לא ילבשו מדי צבא והופעתם תהיה כאזרחים", נכתב באחד מסיכומי הישיבה.

מתיישבים בכיף

ראובן רוזנבלט היה אחד החיילים האלה. רוזנבלט, ניצול שואה שעלה עם משפחתו ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, היה חבר בתנועת הצופים הדתיים. גם הגרעינים האחרים שישבו בכרם שלום היו דתיים. "זמן קצר אחרי המלחמה ציפתה לנו הפתעה גדולה", משחזר רוזנבלט, המתגורר בכפר מימון עם רעייתו אורה, שאותה הכיר שם, בין כרם שלום לרפיח. "נמסר לנו שבהוראה ישירה של דוד בן גוריון עוברת ההיאחזות לתוך רצועת עזה, מכיוון שראש הממשלה והרמטכ"ל מעריכים שגם אם יצטרכו לסגת מסיני, רצועת עזה תישאר בשליטה ישראלית".

וזה לא נראה לכם מוזר, להקים יישוב בשטח שזה עתה נכבש?

"זה לא נראה לנו מוזר. היינו חבר'ה עם מודעות התיישבותית גבוהה וכל מה שהיה כרוך בהקמת התיישבות חדשה היה לנו בכיף".

רוזנבלט, עדיין חייל, מונה להיות מרכז משק. הסוכנות שלחה טרקטור די-9, החיילים הספיקו לחרוש 500 דונם מתוך ה-1,000 שהוקצו להיאחזות, זרעו תפוחי אדמה ובצל. הוקם גם משק חי. לול תרנגולות, פרות, כבשים.

הפרות והכבשים, מספרים בני הזוג רוזנבלט, היו סוג של שלל, אבל הפוך. צה"ל איתר פרות וכבשים שנגנבו מיישובים ישראליים לפני מבצע סיני, ומסר אותם לידי ההיאחזות ברפיח משום שהשירות הווטרינרי סירב להחזיר אותם לישראל. "קיבלנו את הפרות שגנבו מהישראלים. קיבלנו לול תרנגולות, קיבלנו כבשים, הכל מהגניבות. מצאו והביאו אלינו", מספרת אורה רוזנבלט.

משה כובשי מירושלים, ששירת גם הוא בהיאחזות רפיח, זוכר את הדברים קצת אחרת. הם, אנשי ההיאחזות, ניכסו לעצמם פרות וכבשים, מספר כובשי. ורק מאוחר יותר, כשאנשי הקיבוצים באו "לאסוף" צינורות וציוד אחר מאזור רפיח, הם ראו את הפרות בהיאחזות ואמרו: הן שלנו.

"התנהגנו כיישוב לכל דבר", מספר ראובן רוזנבלט. "היתה מסגרת צבאית אבל מאוד רופפת. חיינו בתנאים נהדרים: חדרים עם תקרות גבוהות, עם חלונות גדולים לכיוון הבריזה. חדר אוכל מסודר, מועדון מסודר, מגרש ספורט, הכל היה שם". בני הזוג רוזנבלט אומרים שהאדמה היתה "בתולית, חול מעורב בלס", דבר לא גדל שם קודם. "לא לקחנו שום דבר מהערבים, גם בגוש קטיף לא לקחנו, הכל היה חולות", אומרת אורה רוזנבלט. גם בעניין זה יש לכובשי זיכרון אחר: "הערבים גידלו שם ירקות, היו חלקות מגודרות". גם דיין, באחת מישיבות המטכ"ל, דיבר על "אדמות מעובדות, שרצינו לנצל אותן להיאחזות".

מעובדות או לא מעובדות, ברור שישראל עשתה את כל ההכנות להשתלט על האדמות באופן מסודר, כמו שעשתה אחרי ששת הימים. מנהל מחוז הדרום והנגב במחלקה לקרקעות במשרד החקלאות עשה "איתור" של הקרקעות באזור. "הגושים 10, 11, 12, 13 וחלק מ-15 רשומים ע"ש הנציב העליון", כתב מנהל המחוז ש' סברדלוב לפיקוד הנח"ל, "יתר השטח יש לו אותו הסטטוס של שטחי הנגב". במכתב לא נאמר מהו אותו סטטוס, אבל אפשר לשער שהוא לא נטה חסד לתושבים הערבים.

"גודר השטח מסביב רפיח", אמר סגן-אלוף ישעיהו גביש, אז ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, בישיבת מטכ"ל ב-13 בינואר 57', עשרה ימים לאחר עלייתה של היאחזות רפיח על הקרקע. "השטח הוכרז כסגור ויחנו בו יחידות צבא, כשהוא נקי מאוכלוסייה". המשפט שבא מיד אחר כך, בעניין אחר, מבהיר למה התכוון גביש כשדיבר על שטח נקי: "בוצע גירוש בדואים מהר הנגב אל מעבר לגבול. גם רכושם הועבר מעבר לגבול".

צפויה התקוממות

היחסים עם הפלסטינים (אז כולם קראו להם ערבים) היו מעורבים - כך מעידים כובשי והזוג רוזנבלט. מצד אחד, בלילה הראשון שלהם בהיאחזות נגנבו 100 הגמלים שהביאו איתם מכרם שלום, גמלים שנתפסו מידי מבריחים שניסו לחצות את הגבול באזור הנידח ההוא. מצד שני, כובשי זוכר נסיעות לרפיח בימי שישי לעשות שוק, שעברו בלי שום עוינות. הוא אפילו זוכר פלסטיני שמזהיר אותם, ביידיש שלמד כשחי לצד היהודים בכפר שלו לפני 48', מפני שוטרי המשטרה הצבאית. מצד שלישי, כובשי זוכר מוקשים שהניחו בדואים על הדרכים. מצד רביעי, ראובן רוזנבלט זוכר יחסים חמים עם השכנים הערבים, ואפילו שייח' בדואי שהציע לו 50 גמלים תמורת אורה.

בנייר עמדה שהציג אבא אבן באו"ם ב-25 בינואר נאמר שישראל אינה רוצה לספח את הרצועה, אבל תמשיך לשמור על מינהל ישראלי באזור, שכן זהו הסיכוי היחיד של הרצועה להשיג שגשוג. "חוק וסדר שוררים בעזה", נכתב בנייר העמדה, "מתפתח מינהל אוטונומי מקומי ויתרונות כלכליים רבים צמחו לאזור משיתופו בחיים הכלכליים של ישראל". לנייר העמדה צורפו הצהרות של ראשי המועצות ברפיח, דיר אל-בלח וערים אחרות ברצועה. הם מרוצים מאוד מהפיתוח הכלכלי שהושג תחת השלטון הישראלי, נכתב בהצהרות, "ומקבלים בברכה את ההכרזה של ראש הממשלה דוד גוריון ולפיה הממשל הישראלי באזור עזה יימשך".

בעוד אבא אבן מדבר על אידיליה ברצועה, למטכ"ל לא היו אשליות. הרצועה היא שטח כבוש, צריך להתכונן להתקוממות. "אנו החלטנו לשנות את ההתנהגות והנוהג לגבי הרצועה ולנהוג ביד יותר חזקה", אמר האלוף עמית בישיבה מ-10 בפברואר 57'. "פירושו של דבר להגיב בחריפות על כל מקרה של התקוממות או מקרים של אלימות שמצאו את ביטוים בזמן האחרון ברצועה. מצד אחד תוך הפגנת כוח ומצד שני לסגור את הרצועה כלפי כל מיני מבקרים חיצוניים כמו עיתונאים, שבזמן האחרון היה קו לתת להם לראות כמה אנחנו טובים... אנו צריכים להתייחס לרצועה כאל שטח כבוש ללא שום פחד".

הרמטכ"ל דיין, באותה ישיבה, המשיך את הקו של עמית: "בתוך הרצועה יש להיות מוכנים שהרצועה לא תישאר פסיבית, אלא תרצה לקחת חלק בפעולות נגד סיפוח הרצועה למדינת ישראל". את הרצועה צריך לסגור מדרום, אמר דיין בישיבה, ולכן צריך להקים היאחזויות נוספות לזאת שכבר קיימת, להגיע עד לים, לסלול כביש מניר יצחק עד לחוף. גם על שארם א-שייח' דיין עוד לא ויתר. הוא ביקש להתחיל לסלול כמה שיותר מהר כביש מאילת עד לשארם א-שייח', כדי להבטיח שתישאר בידי ישראל. "קשה שם בקיץ לחיות בגלל האקלים, ולכן אי אפשר לדחות את הפעולות של סלילת הכביש", הסביר. "צריכים לגמור את הסלילה בחודשים הראשונים היותר קרירים".

אבל דיין ובן גוריון שיחקו משחק עם עצמם. הקהילה הבינלאומית, וארצות הברית בראשה, היתה נחושה בעמדתה: ישראל צריכה לסגת מכל השטחים שכבשה, כולל שארם א-שייח', כולל רצועת עזה. חלומות ההתנחלויות, שדיין ובן גוריון האמינו שיהפכו למציאות, נגוזו. בספרו "אבני דרך" סיפר דיין שניסה להילחם על השארת ה"יישובים" בסיני עד הרגע האחרון. ב-4 במארס 57' הוא נפגש עם הגנרל הקנדי טומי בארנס, מפקד כוחות האו"ם. "ברפיח הקימונו יישוב, בזמן שחשבנו על ישיבה של קבע ברצועה", ציטט דיין מדבריו לבארנס. "אלה אזרחים שהספיקו לחרוש 10,000 דונם של קרקע. האם יוכלו להישאר שם?"

האם הם עזתיים, מקומיים, שאל אותו בארנס. לא, תל-אביבים, ענה לו דיין. "לצערי לא יוכל אף ישראלי להישאר באזור הרצועה לאחר הפינוי", אמר בארנס. אבל במצרים חיים יהודים, ניסה דיין לגייס עוד טיעון: "לו היה חנווני יהודי בעזה, היית משליך אותו?"

"לו היה גר שם כל השנים, הייתי משאיר אותו", ענה בארנס. כעבור חמישה ימים נסוג צה"ל מכל השטחים שכבש במבצע סיני.

אדמה חרוכה

תרזי אינו זוכר את הפינוי כטראומה. בין כה וכה הוא וחבריו לא האמינו שאפשר יהיה להקים יישוב ממשי בשארם. "לא היו שם מים, חיינו בתחושה שזה לא יימשך הרבה זמן", אומר מרמור. ב-24 בפברואר פונו חיילי הנח"ל מההיאחזות בשארם. הנימוק הרשמי: יקר מדי להחזיק אותם שם. מאחור נשארו עוד כ-15 דייגים, וכוח צבאי. אבל גם הם פונו בסופו של דבר ללא בעיות.

ברפיח הפינוי לא עבר בצורה חלקה כל כך. "כשהודיעו לנו, הודענו שאנחנו הולכים להתמרד", מספר רוזנבלט. "למרות שאנחנו חיילים, אנחנו לא עוזבים את המקום".

התכנסתם והחלטתם להתמרד?

"כן. בהחלט כן. אבל שלחו לנו יהודי, אני חושב שהוא היה קצין חינוך ראשי. הוא ישב איתנו לילה שלם, ואמר לנו: אל תעשו את הצעדים האלה, תבינו מה הולך לקרות פה. מהלך היסטורי של שלום עם המדינה הערבית הכי גדולה, התחייבות בינלאומית שלא תהיה יותר פעילות חבלנית מרצועת עזה, אז המחיר הוא אתם. השתכנענו".

"היתה לנו הרגשה שאנחנו יושבים במקום שטוב למדינת ישראל", מספרת אשתו אורה. "היינו מאוד מתוסכלים שיצאנו משם, אבל היינו חיילים, חייל צריך להישמע לפקודות, אין מה לעשות, אנחנו ניסינו להתקומם אבל לא עזר".

כובשי זוכר את האירוע, אבל אצלו הוא הצטייר יותר כפריקת זעם. "התרגזנו קצת, הרגשנו שהורסים לנו משהו", מספר כובשי, "עשינו בלגן, הבערנו כל מה שהיה שם".

בסוף שנות ה-70 חזר רוזנבלט לאותו אזור. הזמינו אותו לעמוד בראש המועצה בגוש קטיף, שזה עתה הוקם. במשך עשר שנים הוא ניהל את הגוש. כמה מילדיהם של ראובן ואורה רוזנבלט עברו להתגורר בגוש קטיף, נולדו להם שם נכדים, נינים. כאב הפינוי, הגירוש כפי שרוזנבלט מגדיר אותו, עדיין בוער בעצמותיו. עד כדי כך שגם את הפינוי מרפיח ב-57' הוא מגדיר "גירוש".

כשהגעת לגוש קטיף אחרי ששת הימים הרגשת שזאת סגירת מעגל?

"בהחלט, הרגשתי שאני ממשיך את מה שהתחלתי. לא שכחתי את הניסיון של 57'. חשבתי שסוף-סוף מדינת ישראל הולכת לעשות את המהלך הנכון ולהקים אזור התיישבות, ולא רק יישוב אחד".

אתה חקלאי, 51 שנה יושב על אדמתך. קנית את המקום הזה בעבודה. אולי השיטה הזאת של לתפוס שטח בכוח לא עובדת?

"השיטה מצוינת, הסיום בעייתי".

לא הרגשתם אז מרומים? הרי העלו אתכם על הקרקע אחרי שכבר החלו הנסיגות בסיני.

"באותה תקופה הרי היה ידוע שמדינת ישראל קובעת את הגבולות שלה על ידי התיישבות חקלאית. זה היה המוטו של מדינת ישראל".

פרופ' גולני משוכנע שזה אכן היה המוטו: מוטו שהתחיל עם יישובי חומה ומגדל בשנות ה-30, עבר ל-40 ההיאחזויות שהוקמו תוך כדי מלחמת העצמאות, והגיע עד להתנחלויות אחרי ששת ימים. השימוש הזה בצבא לצורך התיישבות, אומר גולני, "מזכיר את השיטות הרומאיות, אתה אומר לחיילים להתיישב במקום מסוים כדי לתפוס שליטה". רוזנבלט, בפרק הזה של ההיסטוריה היהודית, מעדיף להיות בצד הרומאי של המפה.*

ככה זה התחיל

ההתנחלויות הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים

* יולי 1967 - קיבוץ מרום גולן נוסד ברמת הגולן

* ספטמבר 1967 - קיבוץ כפר עציון הוקם מחדש בגוש עציון

* פברואר 1968 - הוקמה היאחזות מחולה בצפון בקעת הירדן

* אפריל 1968 - עשר משפחות נכנסו למלון פארק בחברון, לכאורה כדי לחגוג את חג הפסח. למחרת שלחו מברק אל שר הביטחון: "חג שמח - מתנחלי חברון"

* אוקטובר 1970 - הוקמה היאחזות נח"ל של בני עקיבא בכפר דרום שברצועת עזה

* יוני 1974 - ניסיון התנחלות ראשון של גרעין אלון מורה ליד חווארה

* דצמבר 1974 - ניסיון התנחלות נוסף בתחנת הרכבת הנטושה בסבסטיה. בהסכם פשרה התפנו המתנחלים למחנה צבאי בקדום, שהפך להתנחלות קדומים

* אפריל 1975 - הוקמה התנחלות עפרה מצפון לירושלים



אורה וראובן רוזנבלט בהתנחלות ברפיח, 1957. היתה מסגרת צבאית אבל מאוד רופפת, התנהגנו כיישוב לכל דבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו