שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יוספוס או יוסיפון?

גלגולי הקורבן הלאומי בספר יוסיפון, ב"מסדה" של למדן, וב"אשה בורחת מבשורה". בעקבות הפולמוס סביב יציאתו לאור של "מלחמות היהודים ברומאים" בתרגום חדש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל פלדמן

בפסטיבל "מלחמות היהודים" (תרתי משמע), שהתנהל מעל דפי "תרבות וספרות" לפני זמן בעקבות יציאתו לאור של "מלחמת היהודים ברומאים" ליוסף בן מתתיהו (הוצאת כרמל), נעדר משום מה קולה של הפואמה המיתולוגית "מסדה", שפירסם ב-1926 משורר העלייה השלישית יצחק למדן. הפואמה נהפכה מיד לנכס צאן ברזל של היישוב היהודי בארץ על כל אגפיו האידיאולוגיים, ומאוחר יותר גם של תנועות הנוער הציוניות באירופה הכבושה ושל ישראל הצעירה בשנות החמישים.

הפואמה ענתה הן על הצמא לתמונות יסוד של מאבק הירואי על המולדת ועל הצורך בסמלי קורבניות ומרטירולוגיה לאומית בתקופת השואה. גמישות דיאלקטית זו התאפשרה בשל המתח המאפיין אותה בין אקטיביזם אופטימי לבין יאוש ופסימיזם עמוק. בזיכרון הקיבוצי נחרתו בעיקר קריאת התיגר שבפתיחת הפואמה: "מול גורל דורות אויב / חזה-קרי בשאגה הובלט שם: / ?רב! / אנוכי או אתה! / פה משפט אחרון יחרוץ / הקרב!'", כמו גם המקצב המכושף של "שלשלת המחולות" וההבטחה שבעקבותיה: "אמצו רגל, / חזקו ברך, / סביב, סביב, / ביתר שאת! / עלי, שלשלת המחול! / שנית מסדה לא תיפול!" אבל קריאה מקרוב של הטקסט השלם חושפת תיאורי שכול וכישלון, פחד וספק, יגון, בכי ויאוש עד מוות, וכל זאת על רקע ארץ סלעי מגור וחמסין חסר רחמים, שאינה מסבירה פנים לבניה.

מה מקורה של כפילות זו ב"חזון מסדה"? על כך אין למחקר הספרותי וההיסטורי הסבר מניח את הדעת. לדעתי, אזלת היד נובעת מן ההיצמדות לאחת האקסיומות הקבועות ביותר בהיסטוריוגרפיה של "מיתוס מצדה" הישראלי (שהחל בשנות השבעים כונה, לשלילה, "תסביך" מסדה): ההנחה שלמדן שאב את השראתו מתולדות מלחמת היהודים ברומאים, התרגום העברי החדש של ד"ר שמחוני לספרו המונומנטאלי של פלאביוס יוספוס (ר' אבריאל בר-לבב, "תרבות וספרות", 14.5) שפורסם ב-1923, כלומר, שנים ספורות לפני ש"מסדה" של למדן ראתה אור. טיעון זה עשוי לכאורה לקבל חיזוק מן העובדה שבמבוא לתרגומו מציין שמחוני את פרשת מסדה כשיאו של הנראטיב ההיסטורי שטווה יוספוס, הלא הוא יוסף בן-מתתיהו, ומעמיד אותו כמופת לרוח הגבורה הלאומית של עם ישראל.

למרות קישורים מובהקים אלה נראה לי שהנחה זו בטעות יסודה, משתי סיבות עיקריות: העובדה שלמדן כינה את יצירתו "מסדה" ולא "מצדה" (ככינויה בתרגום של שמחוני) מעידה על מקור השפעה רוסי ולא עברי (כנראה תרגום מלחמת היהודים לרוסית מ-1900); יתר על כן, אם אכן פלאביוס יוספוס הוא מקור ההשפעה הראשי של למדן, איך נסביר את ההבדלים העצומים שבין סיפור ההתאבדות המסיבית שהוריש לנו ההיסטוריון הקדום לבין גירסת המשורר המודרני, הכוללת קריאה למאבק אקטיבי, לקרב אחרון, מצד אחד, ודימויי פולחן קורבניים מהצד האחר?

כדי להסביר את סטיותיו של למדן מן הנראטיב המקורי של מלחמת היהודים יהא עלינו להפנות את הזרקור ל"ספר יוסיפון", גירסה עברית ימי-ביניימית לספרו של יוספוס שחוברה (או נערכה) ככל הנראה במאה העשירית בדרום איטליה. גירסה אנונימית זו, שנכתבה בעברית יפהפייה על סמך עיבודים לטיניים נוצריים ("פסאודו-הגסיפוס") לנראטיב המקורי של יוספוס, עשויה בהחלט להיות המקור שממנו למד למדן לארוג יחדיו את המודל הקלאסי-יווני של "מוות אציל", כלומר, מות גיבורים בקרב, עם דימויים של פולחני קורבן מרטירולוגיים. מארג כפול זה, שתאם היטב את חזונו האמביוולנטי של למדן, נעדר לחלוטין מספרו של יוספוס, אבל עוצב ביד אמונה על ידי מחברו האנונימי של ספר יוסיפון.

בדיעבד נראה שמחבר יוסיפון הקדים אותם קוראים בני ימינו המתקשים לקבל את עובדת ההתאבדות הקולקטיבית במסדה כפי שתיאר אותה יוספוס (וכמתואר בנאמנות בתרגום-עיבוד הלטיני של פסוודו-הגסיפוס). במקום התאבדות טוטאלית שולח מחבר ספר יוסיפון את גיבוריו לצאת "אל צרינו ונלחמנו ומתנו בגבורתנו". כפי שזיהו כבר החוקרים, נוסח יוסיפון הולם לחלוטין את התפישה הישראלית המודרנית של "הקרב האחרון", או "לחימה עד החייל האחרון": "ויהי אחר הדברים האלה ויצאו האנשים מן העיר ויתגרו מלחמה במחנה רומנים ויהרגו מהם רבים עד לאין מספר. ויילחמו היהודים עד אשר תמו כולם במלחמה..." (ספר יוסיפון א בעריכת דויד פלוסר, 1978).

בשל קירבה זו דווקא בין האתוס הישראלי לבין סיפור מסדה ביוסיפון יש לשאול מדוע תולה עצמו נראטיב הגבורה הישראלי רק במלחמות היהודים של פלאביוס יוספוס בעוד ספר יוסיפון נעדר ממנו לחלוטין? סתירה זו, שנרמזה כבר במחקרה של יעל זרובבל על נרטיבי הזיכרון הישראליים, היא למעשה חלק משאלה גדולה יותר, שאלת ההעדפות, שחלקן ודאי בלתי מודעות, בהבניית הקנון של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית.

המפתח להישג זה של הזיכרון הקולקטיבי הוא הפואמה של למדן. האין לשמוע בקריאה הבלתי נשכחת שטבע - "פה משפט אחרון יחרוץ הקרב!" - בת קול של מות הגיבורים בקרב האחרון שהמציא מחבר יוסיפון לגיבורי מצדה "שלו"? אבל זה רק קצה הקרחון. כפי שראינו לעיל, תיאור הקרב האחרון ביוסיפון מתחיל בביטוי "ויהי אחר הדברים האלה"... זו כמובן הפתיחה הידועה של בראשית כב, כלומר של סיפור העקדה. אבל מה עושה העקדה בסיפור מות-גיבורים אולטימטיבי נוסח ספרטה? נראה שבעזרת הרמז לעקדה - שאינו קיים לא במלחמות היהודים של פלאביוס יוספוס ולא במקורות הלטיניים של ספר יוסיפון - מסייע מחבר היוסיפון בידי גיבוריו להתייחס לרצח בני משפחותיהם לא רק כאל "המתת חסד", אלא גם כאל "קורבן עולה".

זה אם כן חידושו השני של מחבר היוסיפון. ומתברר שחידוש רטורי זה אומץ על ידי יצחק למדן בהתלהבות מרובה.

כמו יוסיפון, מיזג למדן ביצירתו "יסודות לאומיים וסקראליים" (פלוסר, ספר יוסיפון ב', 180), ובכך עיצב את הרוח ואולי אף את הנורמה הקורבנית-מרטירולוגית של השיח הציוני-ישראלי עד ימינו אלה. האם יש להתפלא שדימוי אורחת הביכורים שלו צף לאחרונה, אחרי שמונים שנות העדרות, ברומאן "אשה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, החוליה האחרונה בנראטיב-הנגד הישראלי המתמודד מאז שנות הארבעים עם מסד הקורבן הלאומי שהציבה "מסדה" של למדן בעקבות ספר יוסיפון? "היא מסתובבת לאחור ומביטה בנחש כלי הרכב, והמראה כמעט חגיגי, נרגש, תהלוכה ענקית, ססגונית, מלאת חיים בדרכה: הורים ואחים וחברות, ואפילו סבים וסבתות, מביאים את אהוביהם למבצע העונתי, היא חושבת, חיסול המלאי, ובכל מכונית יש נער צעיר, ביכורים, קרנבל אביב עם קורבן אדם בסופו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ