שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

דרכו לצמרת של דובר צה"ל, אבי בניהו

במציאות שבה הצבא ממעט מאוד בהישגים בשדה המערכה, נכון להביא דווקא את סיפורו של גנרל אבי בניהו, דובר צה"ל, האיש שניצח עבור גבי אשכנזי את הקרב על התודעה הישראלית ואחד האנשים המקושרים ביותר בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי קליין
יוסי קליין

תא"ל אבי בניהו, דובר צה"ל, נהנה להציג את עצמו כאיש רב ניגודים ובעל זוויות מפתיעות. הוא עצמו לא מפסיק להתפעל ממגוון הטיפוסים שאיתם הוא יכול להתחבר. הוא יתחבר ללא קושי לקיבוצניקים מיגור, לקשישות מנתיבות, לליכודניקים מפתח תקוה ולפוליטיקאים בכנסת. יכולת ההתחברות הזאת, אמר לא פעם, היא הנכס העיקרי שלו, בזכותה הגיע לאן שהגיע ובזכותה ימשיך להצליח גם בעתיד. בניהו הוא צנוע ידוע. הוא לא יגזים בשבחים על עצמו אבל יצטט בשמחה אחרים. את המחמאות ישתדל למיין ולסווג, ייזהר שלא יחצו בטעות את הקו הדק שמפריד בין מחמאה להתרסה.

זהירות יתר היא תכונה גבולית שהוא מוכן להודות בקיומה. בחוסר רצון יוסיף לה גם את החשדנות. בניהו, בן 51, הוא זהיר מאוד וחשדן גדול. העומד מולו נחשב בעיניו, קודם כל, כמי שמתכוון להפיל אותו בפח. בניהו סירב להתראיין לכתבה זו ואף המליץ לא לציין זאת. למה? הרי כל מי שיקרא שורה כזאת, אמר, תיכף יידע שהתראיינתי. הנה, הבחנה דקה המלמדת על חשדנות וזהירות וגם על ההבנה הפלאית, המאגית כמעט, בעיתונות. אפילו המרים ביריביו מייחסים לו הבנה כזאת.

הוא לא ידוע כנוקם ונוטר אלא כבעל זיכרון של פיל. בבניהו מתחבר הזיכרון הארוך הזה לקשרים האינסופיים וליכולת מניפולטיבית. הצירוף יוצר דמות רבת כוח שמפחידה יריבים ומושכת חברים. מי שמנבא לו גדולות מקפיד להישאר בסביבה ולדבר. יריבים חוששים ושותקים. יש להם הרבה מה לומר עליו אבל הם נזהרים. הם חוששים מפני כישרונו הנדיר לזהות טביעות אצבע גם אם הן מוסוות היטב. היום הוא יכול לזהות צירוף מלים שבו השתמשת לפני שלושים שנה, הזהיר אותי עיתונאי, הוא יאתר אותך, הוא יסמן אותך, הוא ישתמש בזה נגדך, אתה עוד תצטער על זה.

מתחת לאזהרות מבצבצת הקנאה. מי לא רוצה להיות מושך בחוטים, אשף תקשורת ומקושר באלפי נימים לכל מוקדי הכוח. בארצות הברית נוצרים קשרים כאלה בבתי הספר היוקרתיים. בישראל נקשרים לחברים מהמילואים. בניהו לא למד בבית ספר יוקרתי ולא שירת בסיירת. הוא למד בבית הספר המקצועי שבח בדרום תל אביב והיה סמל בחיל האוויר. למרות זאת הוא משוטט היום כבן בית במגדלי אקירוב וטופח כחבר ותיק על שכמם של קצינים בכירים.

מניפולטור ככל שיהיה, רב-מג תקשורתי ואמן טוויית הקשרים, בניהו לא היה מגיע לעמדת הכוח שלו לולא היו היחסים בין העיתונות לצבא תפורים בדיוק לפי מידותיו. מאז נוסף ללקסיקון הצה"לי המונח "הקרב על התודעה" התחזק מעמדו של דובר צה"ל. ניצחון תודעתי הפך שקול כמעט לניצחון צבאי. במקביל, התפתחה כאן אמונה ילדותית כמעט ב"הסברה". המאמינים חושבים שהסברה נכונה מסוגלת לתקן כל מה שפוליטיקאים שברו וקצינים קילקלו. הגנרל המוליך את עוצבות ההסברה הוא תא"ל בניהו, איש אמונם של פוליטיקאים וקצינים ומומחה בעל שם לתקשורת המקומית. בלעדיו אי אפשר ולא כדאי לחשוב אפילו על יציאה למערכה תקשורתית.

הנה, הבאתי לך אייטם

דוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה, תא"ל מירי רגב, האמינה שניצחון בקרב על התודעה יושג עם פתיחת הצבא לתקשורת. הפתיחות של רגב הפכה לכאוס והכאוס הביא לפני שלוש שנים לפרישתה של רגב ולמינויו של בניהו. לקח הפתיחות נלמד במהירות. הפתיחות הפכה לסגירות. ב"עופרת יצוקה" העמיד בניהו את הפרשנים צבאיים על גבעות שבחר עבורם, שם עמדו וקראו את התדריכים שלו לפני המצלמות. אף אחד לא ידע באמת מה קורה בעזה, אבל צה"ל מחא לו כפיים והעיתונים התמוגגו. לכולם נדמה היה שהצבא, באמצעות דוברו היעיל, מצא את הנוסחה לניצחון בקרב על התודעה. לקחי מלחמות קודמות נמחקו במהירות. שגיאות עבר ליבלבו שוב כאילו לא זוהו, זה לא כבר, כעשב שוטה. מי זוכר היום את ההתמסרות הכנועה של העיתונות לזחיחות הצה"לית במלחמת יום כיפור. בטח לא בניהו.

ביום כיפור היה בניהו בן 14. תלמיד מתוסכל ולא מבריק במיוחד למכניקה עדינה ועיבוד שבבים משכונת יד אליהו בתל אביב. אלף פעם סיפר מאז על מדריכת השומר הצעיר תכולת העין (או ארוכת הצמה) ששבתה את לבו ושיכנעה אותו לנסות את המסלול הקיבוצי. הוא התדפק על שערי מוסדות חינוך בקיבוצים כשבידו תעודה גרועה במיוחד. רק קיבוץ להבות חביבה, שבו הוא חבר עד היום, ניאות לקבל אותו.

את הקריירה העיתונאית שלו פתח ב"מעריב". ל"מעריב" הוא שלח ידיעות אזוריות בנוסח "ברפת של משמר העמק נולד עגל עם שני ראשים". אחר כך הרחיב את שדה פעילותו ושלח ל"על המשמר", היומון של מפ"ם, ידיעות שמקורן בשירות המילואים שלו בלבנון. בעיתון התרשמו ותפרו לו משרת כתב שחולקה לשלושה: מקומי, צבאי ופלילי. הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה, פגשה בו אז. זו לא היתה הפעם הראשונה. שנה קודם לכן הוזעקה מנשה לשער קול ישראל; בניהו עמד שם עם קבוצה של נערים מ"השומרייה", כנס תקופתי של השומר הצעיר ואמר לה: הנה, הבאתי לך אייטם.

מנשה, אז כתבת הפלילים של קול ישראל, התפעלה מנכונותו של בניהו לקפוץ אל המים הקרים של התחום הפלילי. היא ניאותה לחלוק איתו פרטים מפרשת רצח מלבסקי שהסעירה אז את המדינה. הוא סיפק חומר ובעיתון הפועלים השתאו למהירות שבה השתלב הקיבוצניק מלהבות חביבה בסצנת הפלילים התל-אביבית.

אלכס פישמן, הכתב הצבאי של "על המשמר" שפרש ל"חדשות", הוריש לו את "מטען חלול", טור שבועי לענייני צבא וביטחון. הטור של בניהו לא הצטיין בסגנון מזהיר, אבל היה נשכני ואופוזיציוני. את בניהו זוכרים ותיקי "על המשמר" כ"רפורטר יוצא מן הכלל, שואף להכרה בכישוריו ומצויד בכישרון לקנות, לסובב ולסכסך, וגם לדעת מתי להתחנף כדי להוציא מידע". רון בן ישי, הכתב הצבאי הוותיק של "ידיעות אחרונות", כתב שהטור הוא "תערובת של סקירות, דיווחים ורכילות". "על המשמר" היה אז על סף התמוטטות כלכלית אבל בניהו המוערך דרש, וקיבל, סובארו צמודה וטלפון נייד.

צילומים: לימור אדרי, יואב רוקאס, דן קינן, דניאל צ'צ'יק, דודו בכר

מאכער המאכערים

ההישגים העיתונאיים גילו אצל בניהו תכונה נוספת. אין ויכוח באשר לעצם קיומה, אלא רק על האופן שבו יש לתאר אותה. זו תכונה שהופכת את בניהו ל"מפיק על", או "בולדוזר", אבל גם ל"קומבינטור" הדו-משמעי ואפילו ל"מאכער" הגרוע ממנו. את התואר "עסקן" הוא מוכן לעכל איכשהו. "אני אוהב את העסקנות במובן החיובי של המלה", אמר כבר לפני עשרים שנה. אבל מאכער? או אפילו "מאכער המאכערים"? זו לא היתה הפעם הראשונה שבה תואר בניהו כמאכער. ולא בפעם הראשונה הוא התקומם. הוא אמנם התרתח אבל לא היה מסוגל להכחיש את קיומו של החיידק העסקני שהוא נושא עמו.

בניהו הפך לעסקן של עיתונאים ועמד בראש תא הכתבים הצבאיים. העסקנות פגעה בעיתונות. הטור, שבו החזיק כשבע שנים, נחלש. במקביל התהדקו הקשרים שיצר והתעורר אצלו, כנראה, גם הרצון לנצל אותם. קשה להצביע במדויק על קשר בין עייפות הטור למעבר שעשה בעליו מעיתונאות לדוברות. הוא לא הפך לסתם דובר, אלא לדוברו של הממסד שאותו תקף כעיתונאי. הוא לא היה הראשון. קדמו לו נחמן שי ועודד בן עמי, שהיו עיתונאים בינוניים ודוברים מוכשרים. כל עיתונאי, בסופו של דבר, נושא בתרמילו את שרביט הדובר.

בניהו הצטרף כסגן-אלוף למערך הדוברות של הצבא בתפקיד ראש ענף הקשר לעיתונות. חברים היו בטוחים ששום דבר, גם לא צעד כזה, לא יקהה את החושים העיתונאיים המחודדים שפיתח. "בניהו יהיה שליח העיתונות בצה"ל יותר מנציג צה"ל בעיתונות", אמרה אז כרמלה מנשה. הוא עצמו הבטיח: אחזור לעיתונות. אחרי שלוש שנים בתפקיד ובעקבות יחסים מעורערים עם דובר צה"ל עמוס גלעד הוא פרש, אבל אל העיתונות לא חזר.

מה כבר היה לעיתונות להציע לו? תחרות מתישה, משכורת בינונית ועתיד לא ברור. הדוברות העניקה לו מקום עבודה מסודר, שכר מתקבל על הדעת וכר נרחב להפגנת הכישורים הידועים שלו. בניהו שב והתגלה כקושר קשרים מיומן, בעל כושר הפקה והתמצאות בנבכי התקשורת. מעבר לכל אלה הצטיין בתחכום (על פי ידידיו), ובתחמנות (כהגדרת יריביו).

בניהו הפך ליועץ תקשורת. יועץ הוא, לרוב, תפקיד בעל השפעה גדולה ואחריות מעטה. הוא התחבר יותר לאדם לו ייעץ, ופחות לאידיאולוגיה שלו. כוחו היה מאחורי הקלעים, לא תפסו אותו מציץ מאחורי כתפו של המעסיק שלו. "מה זה יועץ?" - אמר לפני עשר שנים לאביחי בקר ב"הארץ" - "הוא יכול להסתיר או להגזים, אבל רק בקצוות... בסך הכל אתה קוסמטיקאית".

הוא התחיל לייעץ ליצחק רבין ארבעה ימים לפני הרצח. אחר כך ייעץ לשמעון פרס וליצחק מרדכי. "במשך שנתיים נשמתי ואכלתי איציק מרדכי", סיכם את השנתיים עם מרדכי. בסיומן נכשל אמנם בניסיון להביא אותו לראשות "קדימה", אבל נשאר ידידו הטוב. את עצמו כינה "המאבטח הראשי של מרדכי". אחרים היו מעודנים פחות. אחד כינה אותו "נושא כלים" ואחר "סוכן שחקנים", כזה שדואג להשיג למעסיקיו את התנאים הטובים ביותר ולא מתבייש לוודא שגם המשלוח מהמכבסה הגיע בזמן.

יום כיפור המרגש

החיכוך בפוליטיקאים הביא את בניהו לגלי צה"ל. אף אחד לא יעז לומר שרק קשרים ולא כישורים הביאו לו את תפקיד מפקד התחנה. הסיפור פשוט: את בניהו מינה הרמטכ"ל שאול מופז שחייב את רמטכ"לותו לשר הביטחון יצחק מרדכי שהיה חייב לבניהו את תמיכתו וייעוצו. אף אחד לא המציא כאן דבר חדש: העולם הפוליטי, גם בצבא, הוא עולם של קשרים מזדמנים ותככים קבועים. קשרים כבר היו לו, עם התככים תמיד ידע להסתדר.

בתחנה התחבר שוב לשורשיו המזרחיים וממילא המסורתיים. אביו של בניהו היה פלמ"חניק עם עבר קיבוצי, אבל הבית שממנו בא, משפחת ג'ג'טי מדמשק, היה מסורתי. הנער מיד אליהו שהפך להיות קיבוצניק מלהבות חביבה ביקש להוסיף כובעים נוספים למבחר שכבר חבש: הכובע המסורתי והכובע הרב-תרבותי. בניהו הסתער על המסורת במרץ אופייני. לספר הטלפונים שלו התווסף המספר של הרב יעקב איפרגן (הרנטגן) שאיתו, כשועים ורוזנים אחרים, הוא מרבה להתייעץ. גם הרבנים יונה מצגר וישראל לאו לא יצאו מקופחים תחת ידיו.

כשמקהלת ילדים שרה שירים חסידיים במגדל העמק - הוא כמעט פרץ בבכי. בראיון ל-ynet התוודה שהוא "אוהב מאוד את ראש השנה" ובתשובה על שאלה שם ענה כי חלומו הוא להתפלל בבית הכנסת של סבו בדמשק. על השאלה הישירה, אם הוא צם ביום כיפור, השיב תשובה בניהויית טיפוסית: "...זהו יום מרגש, יום של חשבון נפש... זה יום שמבטא צניעות וענווה ואני מייחס לו חשיבות רבה". לצום עצמו שכח להתייחס. ערכי היהדות שהתגלו לו לפתע לא השכיחו ממנו את מורשת נעוריו בשומר הצעיר. התנועה סיפקה לו, כך אמר בכנס לציון 90 שנות השומר הצעיר, "חוויית נעורים אדירה, אורח חיים וסט שלם של ערכים".

לגלי צה"ל הביא עמו את סט הערכים המעודכן שלו ואת כישוריו כמניפולטור-על וכלוביסט מסור. הוא נלחם באיום הקבוע על קיום התחנה ובדו"ח חמור של מבקר המדינה שהתייחס להתנהלות קודמיו. ד"ר יוסי דהאן פגש אותו אז במליאת רשות השידור שבה היה חבר. "מגוון המשרות של בניהו יכול ללמד לא מעט על הגבולות הלא-קיימים שבין התקשורת, פוליטיקה וצבא בישראל", כתב דהאן באתר "העוקץ". "יצא לי לעקוב מקרוב אחרי תמרוניו של רב האמן הזה בפוליטיקה, בצבא ובתקשורת הישראלית, אחר האנרגיות הבלתי-נדלות של האיש המושקעות בחישוב מהלכים שנועדו לחסום אויבים ולקרב בעלי ברית פוטנציאליים, מהלכים שהיו משאירים את מקיאבלי פעור פה". אתר ערוץ 7 התפעל אף יותר. הוא מצטט בכירים בתחנה שכינו אותו "קומבינטור במובן החיובי של המלה".

גם יריביו מאשרים שחיזק את הבסיס החברתי של התחנה. עד לבואו היא היתה מוכרת כמעוז הקרובים לצלחת. בניהו צירף אליה צעירים שהיו רחוקים ממנה: דתיים, מזרחים, מתנחלים ואפילו דרוזי לקישוט. השורות החסרות בכרטיס הביקור שלו החלו מתמלאות: בניהו, הקיבוצניק, הפך גם ליקירם של חוגי הימין ומתנחלים. פנחס ולרשטיין קפץ אליו לקפה ואורי אורבך פירגן: "בגלי צה"ל היה בימיו יותר מקום לעיסוק במסורת, הוא בהחלט קשוב לרוח הרב-תרבותיות".

אנחנו לא מהאו"ם

אתר ערוץ 7 כינה את גלי צה"ל "בית הספר הלאומי היחיד לתקשורת" ובניהו היה גאה בעיתונאים בוגרי התחנה. עיתונאים צעירים אכן יצאו מבית הספר הלאומי הזה ונקלטו מיד בכלי התקשורת האזרחיים, במיוחד בטלוויזיה. גם בגללם נראית היום התקשורת כפי שהיא נראית.

עיתונאים שהוכשרו בגלי צה"ל, בית הספר לעיתונות של השלטון, התקשו להפריד בין מטרותיהם וחובותיהם כעיתונאים לאלו של השלטון. "איננו יכולים לקבל את הטיעון שעל העיתונות לשתף עצמה בדאגותיו של השלטון. מטרותיהם וחובותיהם של השלטון והעיתונות הן תמיד נפרדות ולעתים אף סותרות", אמר לפני כ-150 שנה ד"ר צ'רלס מקיי, עורך "טיימס" הלונדוני.

"אנחנו לא מהאו"ם", אמר בניהו, ועיתונאים נתלו באמירה זאת כדי לתרץ את חוסר האובייקטיביות שלהם. "נראה אותך מהאו"ם כשטילים יתחילו לרדת על הבית שלך", התגרה בי עיתונאי ותיק. כתב צבאי שמוותר על אובייקטיביות מגיע בהכרח אל מעוז הסובייקטיביות: אל דובר צה"ל. שם ממתין לו בניהו, האיש שאין מתאים ממנו לנצל חולשות ולנתב מגמות. בבוקר הוא מתדרך את הכתבים ובערב מתיישב מול הטלוויזיה כדי לשמוע איך הם מדקלמים את הטקסטים שלו. יש עיתונאים שדווקא אוהבים את זה. בטלה לא לגמרי זרה למקצוע שלהם ותחרות הרי נועדה לחרוצים.

תחרות עיתונאית מניבה סקופים. בניהו עצמו התרברב לא פעם בידיעות הבלעדיות שפירסם ב"מטען חלול" שלו. היום אין תחרות בין כתבים צבאיים בטלוויזיה וממילא אין להם ידיעות בלעדיות. אין להם טענות. את הפירורים שלו מחלק ביניהם בניהו בהגינות וביושר. תחקירים שעוסקים בצבא אפשר למצוא רק אצל אילנה דיין ב"עובדה" ואצל עופר שלח ב"המקור". הוותיקים עוד יכולים לטלפן לאלוף, "במקום שני טלפונים אני עושה ארבעה, אבל מגיע לחומר", אומר פרשן ערוץ 10, אלון בן דוד. הצעירים, שגם ארבעים טלפונים לא עוזרים להם, לא יכולים בלי בניהו.

הצבא הוא גוף שיכול לנעול את עצמו. במלחמת לבנון הוא היה פתוח עד כדי הפקרות, ב"עופרת יצוקה" סגור עד כדי אטימות. סיפור המשט לעזה עירער את האמון באטימות, אבל לא ביטל אותה לחלוטין. "הצבא סגור, הרמטכ"ל לא מדבר", מתארת כרמלה מנשה את המצב היום. תדפיסי שיחות טלפון נבדקים ובדיקות פוליגרף נערכות לאיתור מדליפים.

כתבים צבאיים, בייחוד מי שקיבל את הכשרתו בגלי צה"ל, מגיבים במשיכת כתפיים או בתשואות חן. "אבי בניהו שיחק אותה, הוא מאפשר לקליינט שלו לבצע בשקט את הפעולה שהוא אמור לעשות", הסביר מגיש חדשות בערוץ 1 בהווה, וכתב גלי צה"ל בעבר ינון מגל לאתר "העין השביעית". "אני לא רק עיתונאי", הוא אומר, "אלא גם אזרח ובתור שכזה חשוב לי יותר שצה"ל ינצח".

צה"ל ינצח, כך משתמע מדבריו של מגל, אם התקשורת תציית לתדרוכים של הקליינט של בניהו. כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית הוותיקה ספקנית יותר. "הציבור הוא עדר", היא אומרת, "תפקידנו הוא לא לרצות את העדר הזה, בברית המועצות זה לא הצליח".

מה טוב בשבילנו

ינון מגל דווקא סומך על הקליינט של בניהו. הוא, הקליינט, בטח יודע מה טוב בשבילנו. לפני שלושים שנה שמעתי דברים דומים מפי הורי, מומחים קטנים מאוד לתורת הלחימה. הם ניסו להבין כמה מהלכים תמוהים של הממשלה ובסוף הרימו ידיים: טוב, אמרו, מה אנחנו יודעים, הגדוילים שם למעלה בטח יודעים מה טוב בשבילנו". אחד "הגדוילים שם למעלה" הוא אבי בניהו. הצבא הוא גוף ענקי החולש על מאות אלפי בני אדם. מה אנחנו יודעים עליו? האם אנחנו בכלל רוצים לדעת? "מצד אחד צמאים לדיווחי חדשות ומצד שני אומרים: דווחו לנו כמה שפחות", אמר אור הלר, כתב ערוץ 10, ל"העין השביעית".

מלחמת לבנון השנייה לימדה את הציבור שמידע רב מדי עלול להפר את שלוות הנפש. העמימות נעימה יותר ככל שהיא כבדה יותר, עמימות שהופכת לאיפול היא הרצויה מכולם.

העמימות מכסה גם על מחדלי העיתונות, כמו בפרשת המשט. במקום לשאול "איפה היתה ההסברה" או "איפה היה המודיעין הימי" צריך היה לשאול: איפה היתה העיתונות. בעבר הצליחו עיתונאים להיכנס ולדווח על גופים שתאוות הפרסום שלהם היתה יותר קטנה מזאת של מארגני המשט. היום מעדיפים העיתונים לנסח כותרות ולא לאסוף חומר. "מעריב" ו"ידיעות" לא המציאו את העיתונות הצהובה. פטריוטיות בגרוש היא מרכיב ידוע בנוסחת השיווק שלה. במקום לייצר חדשות הם מתמחים באריזות. לוקחים רגשות, אורזים אותן בכותרות, ומשווקים אותן כידיעות. לבניהו עצמו דעה פושרת על איכות העיתונות. "היא נעה כל הזמן בין סקנדל לפסטיבל, בלי שום דבר באמצע", אמר ל"במחנה". "צריכה להיות עיתונות עם יותר שיקול דעת".

לפני עשרים שנה היתה התחרות בין הכתבים הצבאיים קשה, אבל הידיעות זרמו בשפע. לשפע היה מחיר: "היינו עיתונאי חצר", מודה איתן הבר, 26 שנה כתב צבאי ב"ידיעות". לכל אלוף היה העיתונאי שלו. האלוף הדליף ידיעות אוהדות על עצמו ועוינות על מתחריו. הבר היה בא למערכת העיתון ב"נשימה עצורה" מחשש שאורי דן, עיתונאי החצר של אריאל שרון מ"מעריב", "שוב יקרע לי את הצורה". הכתבים הצבאיים היום מקצועיים, אומר הבר, אבל הם לא חוצים את גבול כפר שמריהו. "הייתי פחדן", הוא אומר, "אבל השתתפתי בפעולות". היום מחוברים הכתבים הבכירים לטלפונים או עומדים על גבעה, במרחק בטוח.

כולם מוכנים לדבר בשבחו של בניהו. המחמאות הן לפרסום, לציטוט ולייחוס. אומרים עליו: "מקצוען", "טקטיקן", "בעל יכולות ורבליות" ו"איש תקשורת מהמעלה הראשונה". גם כאן יש ניואנסים. תלוי בדובר ומידת ההזדקקות שלו. "דיקטטור" אצל האחד, עשוי להיות "ריכוזי מאוד מאוד" אצל אחר. שימוש יתר בכישורים חיוביים עלול להפוך תכונה חיובית של בניהו לשלילית. התקיפות שלו נראית לפעמים כתוקפנות וממנה המרחק לדורסנות אינו גדול. בניהו מודע לכוחו. ברוחב לב הוא מוותר על הופעות בטלוויזיה. פעם, כשחרג ממנהגו והתראיין למצלמות, נזף בו פרשן צבאי על כך שפגע במעמדו.

חתול רחוב במובן הטוב

אין טענות על יושרו ואמינותו, אבל כדרך אנשים כוחניים הוא פגיע. מישהו ניסה פעם לציין לפניו בהערכה ש"אינו מושחת". בתגובה התנפל עליו בניהו בטענה שלולא בא מיד אליהו בכלל לא היו חושדים בו בשחיתות. "הוא תמיד אומר אמת", אמר לי כתב צבאי, "אבל לא תמיד את כל האמת". עמוס הראל כתב ב"הארץ": "מזל שבניהו לא היה הדובר במלחמת לבנון במקום מירי רגב, הוא היה משכיל לשכנע את התקשורת הישראלית שגם מלחמה זו היתה הצלחה".

מלחמת לבנון לא היתה הצלחה. תא"ל מירי רגב אמרה שלא היה אפשר למנוע מהציבור לראות את המראות הקשים. לא היתה לה ברירה, אמרה, היא היתה חייבת לאזן אותם במידע יזום על ידה. היום רגב היא חברת כנסת של הליכוד, המלים החמות שיש לה לומר על בניהו הן: "מוכשר, מקצוען, יש לו ניסיון ויש לו יכולות". את רגב מינה הרמטכ"ל דן חלוץ ואיתו היא הלכה הביתה. לבניהו השאירה את חורבות הקונספציה של פתיחות הצבא. בניהו החל לטפח קונספציה משלו: קונספציית הצבא השותק והרמטכ"ל האילם. בעוד כחצי שנה יסיים גבי אשכנזי את תפקידו. האם על דובר צה"ל ללכת עם הרמטכ"ל? האם בניהו ילך איתו?

הקשר האישי בין דובר לרמטכ"ל אינו מובן מאליו. עד 2002 לא היה הקשר ברור כל כך. דוברים סיימו את הקדנציה שלהם ופרשו בשקט. הרמטכ"ל משה יעלון הביא עמו כדוברת את רות ירון, והעמיד את הקשר בין הדובר לרמטכ"ל על מישור אישי. רגב אמנם מונתה לדוברת על ידי חלוץ, אבל קודם בילתה 15 שנה במשרדי דוברות צה"ל. היום היא חושבת שדובר צה"ל חייב למלא את תקופת השירות שלו. ברור, עם זאת, היא אומרת, שיחסים בעייתיים בין רמטכ"ל לדובר אינם אפשריים. בניהו עצמו מחזיק בדעה דומה. דובר צה"ל חייב בקדנציה מלאה, אמר יותר מפעם אחת.

האם בניהו הוא דובר טוב? נראה שכן. "הוא לא דומה לאף דובר לפניו", אומר איתן הבר. הבר עבר כבר כ-15 דוברים ומוסיף שבניהו הנחיל לצבא חשיבה תקשורתית שלא היתה לו קודם. "הוא חתול רחוב במובן הטוב של המלה", אומר הבר. גם כתבים שמעריכים את כישוריו מאשרים שבניהו אינו "איש העולם הגדול". לא חזק באנגלית אבל מודע לקושי ומקיף את עצמו במי שיחפו עליו. הוא יודע מי זה תום פרידמן ומה חשיבותו, אמר לי אחד מהם, אבל הוא יעדיף לטלפן אל בן כספית ב"מעריב" ולא אל פרידמן ב"ניו יורק טיימס".

האם דובר טוב הוא גם איש יחסי ציבור טוב? ח"כ מירי רגב בטוחה שיש "אלמנטים של יחסי ציבור" בתפקיד, לדעתה הדובר אחראי גם לתדמית הצבא ו"צריך לדעת גם לשווק אותו" ולא רק להסביר בדיעבד את פעולותיו. זה לא קשה. בסקרים שהוא עורך מדי פעם זוכה הצבא לאהדה. האהדה שמורה בדרך כלל לחיילים ופחות לקצינים. בראיון ל"במחנה" הקפיצה השאלה בדבר יחסי הציבור את אל"מ עופר קול, סגנו של בניהו. מה פתאום? שאל, דובר הוא לא יחצ"ן, יחצ"נים מוכרים נקניקיות. מי שיקנטר את בניהו בחביבות, "אתה הרי רני רהב של הצבא", יראה אותו בוודאי מתפוצץ לעיניו בכעס.

לא רק ההשוואה לרני רהב מרגיזה אותו. גם פגיעה בכבוד הבוס. אוהדיו מכנים זאת "נאמנות", מבקריו מעדיפים: "שתלטנות". יש הסבורים שאשכנזי לא יוציא מלה מפיו לפני שבניהו יאשר אותה. אחרים סבורים שהבחנה כזאת ממעיטה, שלא בצדק, מערכו של הרמטכ"ל.

הקרב על כבוד הבוס

את הקרב האחרון על כבודו של הרמטכ"ל ניהל בניהו מול יוני קורן, ראש לשכתו של שר הביטחון אהוד ברק. כשנה לפני פרישתו המתוכננת-מראש של הרמטכ"ל פירסמה לשכת ברק הודעה המבשרת על סיום תפקידו של אשכנזי. זו היתה הודעה קנטרנית ומבזה שעיתויה לא הוסבר. בין שתי הלשכות התנהל מאבק מתוקשר. בעיצומו הפגין בניהו סממנים של מצוקה אמיתית ("הם רוצים להרוס אותי", אמר לחברים) ובסיומו נקרא איתן הבר לפשר בין הצדדים ונכשל.

פרשנים העריכו שבפרשה זו ניהלו ראש הלשכה והדובר מאבק אישי על גבם של אשכנזי וברק. היחסים בין ברק לבניהו מוגדרים היום "צוננים". בעבר הציע ברק לבניהו להיות ראש המטה שלו. הוא לא היה היחיד שהתחרה על שירותיו: גם בנימין נתניהו הציע לו הצעה דומה. שלוש שעות ישב נתניהו עם בניהו. הוא אמר לבניהו את כל שבחיו בפניו ואף פירט את מעלותיו באוזניו.

בכלל, נראה שלאיש המקושר הזה ממתין ג'וב מפתה בקצה כל קשר. בעבר כבר הציעו לו אריאל שרון ואהוד אולמרט את רשות השידור, בעתיד יציע לו מוזי וורטהיים את קשת ונוני מוזס את "ידיעות אחרונות" (גם נמרודי בתמונה). צריך רק לבחור. "כבר שלושים שנה אני שומע ממנו על הג'ובים הנפלאים שמחכים לו", אמר לי בחמיצות כתב צבאי ותיק.

הסיפורים על ההצעות הממתינות לו עלולים לסחרר כל ראש. הוא, בניהו, חושש להתפתות ולהיענות לבחירה תמימה מדי, בסוף עוד ימצא את עצמו עם עבודה מעניינת אבל עם משכורת של 10,000 שקל. העובדה שגדל במשפחה קשת יום והתחנך בקיבוץ עשתה אותו אדיש לכסף אבל רגיש לביטחון כלכלי. אחרי כעשרים שנות שירות שעל הרצף שלהן הקפיד לשמור, מצפה לו פנסיה צה"לית נאה אם כי לא שמנה מאוד. במה שכבר יש לו רכש לאחרונה גם בית בשכונת קציני צה"ל בכפר יונה.

את שלושת ילדיו הוא רואה בעיקר בסופי שבוע. ערבים אחרים מוקדשים לחיזוק קשרים ישנים וטיפוח חדשים. בכל ראש חודש הוא משתתף באירוע המוני שמארגנים האחים יוסי ושלומי עמר, בעלי רשת השיווק "פרש מרקט". הוא אוהב טקסים ושמח לעמוד במרכזם. לפני שנה חגג, עם מאות אורחים, את יום הולדתו החמישים בגן האירועים "קדמת עדן" בשרון. החוגגים צפו בסרטון על חייו ודיפדפו בחוברת על פועליו. הרמטכ"ל נכח ובן כספית נשא דברים. שנה קודם לכן, בהיקף דומה, חגג את בת המצווה של בתו.

בניהו הוא מארח מדופלם, דברן בלתי נלאה, איש שיחה משעשע. יודע להטביע שאלות קשות בים של פרטים קטנים. הוא לא איש ספר, קצת שטחי, מתעמק ברכילויות ובקי בכל פרט בהן. לאחרונה גילה שהוא סובל מהפרעת קשב וריכוז. חברים בפורום מטכ"ל מדווחים על חוסר המנוחה התזזיתי שלו בישיבות. הוא קופצני וזריז, ועם זאת, יהיה מוגזם לכנות אותו יפה-בלורית ודק-גזרה. מספרים שבאחת הגיחות ללונדון עם יצחק מרדכי נקרעו מכנסיו. השגרירות הזעיקה חייט במיוחד, כי בחנויות לא נמצאו מכנסיים במידתו.

הוא עוד לא יודע לאן פניו מועדות אבל יש כבר מי שתופר לו חליפות. בניהו מזהה את הוואקום במפלגת העבודה, מעריך פרשן פוליטי, הוא יביא איתו לשם את גבי אשכנזי שנהנה מיוקרה ומקובל להניח שיש לו שאיפות פוליטיות משל עצמו. בהחלט אפשרי, מסכים כתב צבאי ותיק, הוא זקוק למסגרת ארגונית וצריך דמות חזקה לידו. אשכנזי מועמד מצוין למלא את תפקיד האיש החזק ואייל ארד הרי חבר שלו. כולם מסכימים: הוא כבר ימצא לעצמו ג'וב שיש בו גם כוח וגם כסף. את החברים בקיבוץ בניהו כבר הזהיר: "לרפת אני לא חוזר".*

אלה שמות דוברי צה"ל מאז הקמתו

1948-1952 - סא"ל משה פולמן 1952-1953 - סא"ל עמינדב פרי 1953-1955 - אל"מ נחמן קרני 1955-1957 - אל"מ נחמיה ברוש 1957-1959 - תא"ל שאול רמתי 1959-1963 - סא"ל דב סיני 1963-1967 - אל"מ אריה שליו 1967-1969 - אל"מ רפאל אפרת 1969-1973 - אל"מ יוסי כלב 1973-1974 - תא"ל פנחס להב 1974-1975 - תא"ל אפרים פורן 1975-1976 - תא"ל דב שיאון 1976-1977 -תא"ל יואל בן פורת 1977-1979 - אל"מ יצחק גולן 1979-1984 - תא"ל יעקב אבן 1984-1989 - תא"ל אפרים לפיד 1989-1991 - תא"ל נחמן שי (היום חבר כנסת מטעם קדימה) 1991-1994 - תא"ל אילן טל (מנכ"ל האגודה למען החייל) 1994-1996 - תא"ל עמוס גלעד (ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון) 1996-2000 - תא"ל עודד בן עמי (מגיש בחברת החדשות של ערוץ 2) 2000-2002 - תא"ל רון כתרי (מנכ"ל בית הספר הריאלי בחיפה) 2002-2005 - תא"ל רות ירון (יועצת אסטרטגית בתחומי ביטחון לאומי) 2005-2007 - תא"ל מירי רגב (חברת כנסת מטעם הליכוד) 2007 - תא"ל אבי בניהו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ