בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צעדות המוות, 1944-1945" מאת דניאל בלטמן | מחוץ לגדר

בספר חדש על צעדות המוות טוען דניאל בלטמן כי הצעדת האסירים אל מחוץ למחנות לא היתה השלב האחרון של "הפתרון הסופי". לדבריו היה זה פרק חדש לגמרי בתולדות הג'נוסייד הנאצי, שבו שלט כאוס רצחני

2תגובות

צעדות המוות, 1944-1945 דניאל בלטמן. הוצאת יד ושם, 666 עמ', 98 שקלים


קשה לחדש במחקר ההיסטורי העוסק בשואת היהודים, ועל אחת כמה וכמה בזה העוסק בתופעה הנאצית. עובדה זו קשורה למשאבים האקדמיים הרבים העומדים לרשות ההיסטוריונים וכן למספרם הרב. עם זאת, לעתים נדירות רואה אור מחקר פורץ דרך שאינו רק מספר היסטוריה חדשה ומציע פרשנות אחרת להיסטוריה מוכרת, אלא בעל פוטנציאל לשנות את האופן שבו אנו מבינים היסטוריה זו. צעדות המוות מאת הפרופ' דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית הוא מחקר פורץ דרך מסוג זה.

הספר, המחזיק 700 עמודים בקירוב, בוחן את תופעת צעדות המוות שהתרחשו מקיץ-סתיו 1944 ועד קריסת הרייך השלישי. צעדות אלה היו אקורד הסיום המצמרר של הג'נוסייד הנאצי. לאורך מאות העמודים מתאר בלטמן את הגיהינום של אלה שלכאורה כבר חוו את הנורא מכל ועתה נאלצו - תשושים, מזי רעב, שבורים, חולים, גוססים - לנוע מערבה בדרכים לא-דרכים, אל גרמניה החרבה, כשממערב מאיימות עליה בעלות הברית וממזרח חיילי הצבא האדום הנוקם. בלטמן טוען, ובצדק, שאי אפשר לשחזר את כל המצעדים. חרף טענתו, בכל מקרי המבחן שהביא הוא מצליח לספק תיאורים מפורטים מאוד ומתעכב על מספר הצועדים, המסלולים הפתלתלים, זהות הרוצחים והקורבנות, הקורות וההתרחשויות לאורכן של הצעדות ועוד.

 צעדת מוות של אסירי דכאו. המחנות שינו את ייעודם | תצלום ארכיון: יד ושם

ואולם, בלטמן אינו מסתפק בתיאורי הצעדות, אלא גם מסביר את הדינמיקות שעמדו בבסיסן: אושוויץ, למשל, פונתה מאסיריה; במחנה גרוס רוזן זו היתה "מנוסה רצחנית"; בשטוטהוף ניתנה פקודה שיושמה בחלקה. באף אחד מהמקרים לא היה מבצע שיטתי, שהרי הכאוס היה רב מדי. כאשר הגיעו האסירים המפונים אל אדמת גרמניה, אם לא נרצחו בדרך, הם נהפכו למיותרים אף יותר משהיו קודם לכן. לא היה היכן לשכנם והתועלת הכלכלית שהיה אפשר להפיק מהם התבררה כאפסית. לפיכך הוקם בפברואר 1945 תא גז בדכאו, ובכך נהפך למעשה למחנה השמדה לכל דבר ועניין. במחנות אחרים נרצחו אסירים באמצעות הרעבה ומגפות. מסיבה זו, בשלהי הרייך השלישי הפך ברגן-בלזן ממחנה מעבר משני בחשיבותו למחנה ההשמדה המרכזי. עובדות אלו הן הוכחה נוספת ליכולת המודולרית של המחנות הנאציים, ששינו את יעודם בקלות ממחנות מעצר, כליאה וענישה, דרך מחנות עבודה וכלה במחנות השמדה.

מהו "מצב אפשרי"

ספרו של דניאל בלטמן הוא מונומנטלי, ולא רק על שום היקפו, אלא גם בגלל המגוון העצום של מקורותיו, שנאספו ביותר מ-20 ארכיונים בשש מדינות באירופה ובארצות הברית. לדעתי זהו מופת לעבודת היסטוריון במיטבה. עוצמת הספר טמונה לא רק בהיקף ההיסטורי שהוא מציע, אלא גם בתובנות המהפכניות בנושא המחקר. בלטמן אינו הראשון שחוקר את צעדות המוות, אולם קודמיו התייחסו לשלב זה כשולי יחסית לתהליכים הקודמים של הג'נוסייד הנאצי. צעדות המוות נחשבו ל"אפילוג" של דרמה סוחפת הרבה יותר. כך, למשל, צעדות המוות נחקרו כפרק המסיים את ההיסטוריה של המחנות; לחלופין הן הובנו כשלב האנרכי או ה"פראי" בתהליך רציחת אסירי המחנות על רקע קריסת הרייך וחוסר היכולת להמשיך לקיים את הרצח השיטתי במחנות. צעדות המוות נתפשו כהמשך הג'נוסייד הגרמני-נאצי נגד היהודים באמצעים אחרים, פרימיטיביים יותר. מכאן גם נבעו התיאורים החלקיים והאנקדוטליים של הצעדות. גם מבחינה מספרית אי אפשר להשוות בין מספר הקורבנות במחנות לבין מספרם בצעדות. בצעדות מתו או נרצחו כ-35% מהאסירים שלקחו בהן חלק, ובסך הכל כרבע מיליון אנשים. ראוי לציין כי צעדות המוות לא היו רגליות בלבד, חלק מהן התרחש ברכבות, על גבי משאיות, עגלות רתומות לסוסים ועוד.

בלטמן אינו מקבל את פרשנויות קודמיו וטוען כי לצעדות המוות יש חשיבות משמעותית יותר מאשר אקורד סיום של היסטוריה חסלנית, והן ראויות ליותר מאשר תיאורים חלקיים ואנקדוטליים.

מהמבט הרחב שמספק בלטמן מתברר שצעדות המוות לא היו השלב האחרון של "הפתרון הסופי לבעיית היהודים". בראש וראשונה משום שקורבנותיהן לא היו יהודים בלבד. יתרה מזאת, במקרים רבים היהודים היו מיעוט. במסגרת צעדות המוות הורחב מעגל הקורבנות וכלל, בין היתר, בני לאומים שונים וכן עובדי כפייה. בין הקורבנות היה מגוון רחב של בעלי השקפות עולם ודעות פוליטיות. במסגרת צעדות המוות נרצחו אסירי מחנות אבל גם כאלה שלא היו אסירים כלל.

לטענת בלטמן, עם צעדות המוות מאמצע 1944 נפתח פרק חדש בתולדות הג'נוסייד הנאצי. במלים אחרות, צעדות המוות הן לא אפילוג אלא דרמה חדשה ולא כל כך מוכרת בהיסטוריה הנאצית. וזו בוודאי טענה מהפכנית. לאור ממצאיו של בלטמן אי אפשר להגדיר או לאפיין את צעדות המוות על פי הפרמטרים המקובלים. לאור הזהות המגוונת של הקורבנות הרי שלא היה זה טיהור אתני, חיסול על רקע גזעי, מאבק או נקמה פוליטית. צעדות המוות גם לא היו חלק מההיסטוריה של "הבנאליות של הרוע", שכן הן לא השתייכו להיסטוריה הפונקציונלית של המחנות. מהרגע שיצאו האסירים את המחנות הם עברו לממד אחר, לא מוגדר, שבו לא ברורה יותר מסגרת המערכת, מי האחראי, מי המפקד, מהן פקודותיו ועוד. אפילו לרוצחים עצמם לא היה ברור האם מטרת צעדות המוות היא חיסול כל הצועדים, חלקם או אף אחד מהם.

בסיטואציה כאוטית זו ההחלטות התקבלו בהתאם לנסיבות ולאינטרסים המקומיים של הצעדה. ב-17 ביוני 1944 פקד ראש האס-אס היינריך הימלר פקודה כללית שכותרתה "ביטחון מחנות הריכוז במצב אפשרי A". זו ההוראה שקבעה את מסגרת הפעולה של המחנות ואת דרך הטיפול באסירים בחודשים הגורליים מכאן ואילך. ואולם, אפילו פקודה זו היתה במידה רבה סתומה, שכן לא היה ברור בדיוק מהו אותו "A" - האם מדובר ב"התקפה" (Angriff), התקוממות או מרד של אסירים (Aufstand), אזעקה (Alarm) או מצב חירום (Ausnahmezustand).

קורבן חדש

אם כן, את מי בעצם רצחו בצעדות המוות אם לא קבוצה אתנית, גזעית, פוליטית או אחרת? בשלהי 1944, לפי בלטמן, הופיעה דמות קורבן חדשה במסגרת שלב חדש של הג'נוסייד הגרמני-נאצי - לא דמותו של המפגר, ההומוסקסואל, הפולני, השבוי הסובייטי, הצועני או היהודי, אלא דמות השייכת לקולקטיב המדומיין בתור "איום דמוני". האסירים שצעדו סומנו כ"דמוניים", שטניים, משום שהגרמנים הורגלו לראותם מאחורי גדרות התיל (כלומר, לא לראותם) ולפתע הם מגיחים מחוצה להם. והרצח, בהתאמה, בשלב חדש זה, לא נבע עוד מתוך מוטיווציה אתנית, גזעית, פוליטית או אחרת אלא שהיה זה רצח "ניהיליסטי, מקומי ונעדר יד מכוונת".

כמובן שאי אפשר ואף אסור לנתק את צעדות המוות מהפרקים הקודמים של ההיסטוריה של הג'נוסייד הגרמני-נאצי. ובכל זאת, זהו פרק חדש. לפי בלטמן זה מקרה מיוחד של טבח ג'נוסיידי, המבוסס על מה שהוא מכנה "קהילה חסלנית מקומית" שמנתה אנשי אס-אס, שוטרים, אנשי מפלגה מקומיים, חברי היטלריוגנד, אזרחים ועוד. אחד ממאפייניו של ג'נוסייד זה היה הדה-צנטרליזציה המוחלטת של תהליך הרצח. "נראה כי בכל השנים שבהן ביצעו הנאצים את רצח העם", מסכם בלטמן, "לא ניתנה סמכות כה נרחבת בידי כל כך הרבה פרטים שהיו רשאים להחליט על דעתם בלבד אם לבצע את הרצח או להימנע ממנו". בכך מתייחד הג'נוסייד שבוצע במסגרת צעדות המוות מההיסטוריה הקודמת של הפתרון הסופי ומשאר הג'נוסיידים שביצעו הנאצים, ואף ממקרים אחרים שנהוג להשוותם לשואת היהודים ובראשם הג'נוסייד הארמני שהתבסס בעיקרו על צעדות מוות.

צעדות המוות היו שלב כה ניהיליסטי ושרירותי של ג'נוסייד עד שהן התקיימו למעשה ללא כל הנחיה מפורשת מפיקוד עליון ולעתים אף בניגוד לרוח ההוראות שניתנו. ההנהגה הנאצית האחראית לג'נוסייד, ובראשה הימלר, לא אסרו רצח זה אבל גם לא דרשו אותו מפורשות.

כוחו של הריבון

אני סבור כי מסקנותיו של בלטמן חשובות ומהפכניות לא רק בנוגע להיסטוריה של השואה והרייך השלישי, אלא גם בנוגע להיסטוריה של הג'נוסייד במאה ה-20 ושל המשטר הטוטליטרי בכלל. בראש וראשונה, בלטמן מזהה ומאבחן מקרה מבחן נוסף לרפרטואר האימים של הג'נוסיידים המודרניים. זאת ועוד, באמצעות הכתיבה מחדש של הפרק האחרון של הג'נוסייד הנאצי ייתכן ויתאפשר לבחון ולהעריך מחדש גם את כל מהלך הג'נוסייד הנאצי מראשיתו - את מקומה של האידיאולוגיה והכוונה, את מוטיווציית הרצח הגרמנית-נאצית, את משמעות הביורוקרטיה וחשיבותה במסגרת הרצח, את רמת שיתוף הפעולה העממית בפרויקט החיסול, את היקף הג'נוסייד הפוטנציאלי ועוד. ספרו של בלטמן עוסק למעשה גם בתצורותיהם של משטרים טוטליטריים, במכניזם שלהם ובעיקר באופן שבו הם מתפרקים.

בדור האחרון, בעקבות כתביו של הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן ובהשראת כתביו של המשפטן (הנאצי, יש לומר) קרל שמיט, מבקשים חוקרים רבים לכתוב את ההיסטוריה של המשטרים המודרניים, וזה הנאצי בפרט, באמצעות מושג "מצב החירום". הנחת המוצא שלהם היא קביעתו של שמיט כי הריבון הוא זה הקובע את היוצא מן הכלל. במלים אחרות, כוחו של הריבון אינו ביצירת, שימור ואכיפת החוק, אלא דווקא בהשהייתו של זה בשם מצב החירום. כך היה, כמובן, במקרה הנאצי שהושתת על מצב חירום זמני שהוכרז ב-1933 ובסופו של דבר הפך ל"מצב חירום קבוע". ברוח זו מזהים חוקרים את מחנה הריכוז כביטוי הארכיטקטוני של מצב החירום התמידי הזה - מרחב מגודר אשר נמצא מחוץ לחוק ושאליו, בניגוד לבית הסוהר, מושלכים בני אדם לא משום שעברו עבירה והורשעו בדין, אלא משום שהם נתפשים כמי שעלולים לבצע אותה. המחנה אינו מקום למורשעים, אלא לחשודים הנעצרים במסגרת "מעצר מגן" או "מעצר מנע" (Schutzhaft).

לאור מחקרו של דניאל בלטמן נראה לכאורה כי המחנה אינו השלב הסופי בהיסטוריה של מצב החירום. שהרי בסופו של דבר, המחנה עדיין מתאפיין בחוקים וגם בהיגיון משלו, מעוות ככל שיהיה. לפי ההיגיון הזה, למשל, יש להעביד את הסלאבים כדי לנצל את כוח עבודתם ולחלופין יש לרצוח את היהודים מכיוון שנולדו. הניסיון להעריך מה היה נורא יותר - המחנה או צעדת המוות - הוא כמובן אקדמי בלבד. ובכל זאת, נראה כי דווקא בצעדות המוות הגיע מצב החירום לכלל מימוש מוחלט בדמות רצח של בני אדם רק משום שהם נתפשים כ"מסוכנים". במלים אחרות, אם במחנות הכל היה אפשרי, בצעדות המוות הכל היה מותר.

הד"ר בעז נוימן הוא היסטוריון של גרמניה באוניברסיטת תל אביב. ספרו "ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף, שפה" ראה אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו