שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יש לי משהו אחר לדבר אותו

המספר של סמי ברדוגו מעיד עליו שהוא בעל "גרון חלש", אבל ב"זה הדברים" קולו נשמע דווקא בעוצמה רבה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתי אדיבי-שושן

זה הדברים, מאת סמי ברדוגו, הוצאת הקיבוץ המאוחד הספריה החדשה, 2010, 322 עמודים

בספרו החדש והמפעים "זה הדברים" הולך סמי ברדוגו בגדולות. דרך סיפורה של דמות האם הוא מספר את הסיפור השתוק והמודחק של הנשים ילידות מרוקו, החסרות כל השכלה פורמלית. נשים אלו היגרו לארץ בגיל מאוחר והודחו לשוליים הגיאוגרפיים והתרבותיים של החברה הישראלית בעודן יולדות דור ראשון של צברים מוכתמים בתחושת נידחות וקיפוח של דור ההורים.

ברדוגו חותר גם לתיאור מדויק ואותנטי של שורשי זהותו כגבר ישראלי מזרחי בעל זהות מסוכסכת. מהלכו העיקרי של הספר בנוי על מתח בין ניגודים, ופני עומק סוערים החותרים מתחת לפני שטח שלווים לכאורה. הסיפור הפותח הוא סיפורו של הבן-המספר, המבקש לנקוט פעולה של תיקון ביחס לאמו ולעשות מעשה יוצא דופן. הוא מוציא את אמו מבית הזקנים בנס ציונה, שבו היא מתגוררת זה ארבע שנים, משיבה לבית הולדתו ומבקש ללמדה קרוא וכתוב. הסיפור השני, המשסע שוב ושוב את הראשון, נשמע בקולה של האם, ומספר את סיפור חייה של מחה, ילדה קטנה, ילידת מרוקו, חסרת כל חסות הורית, המועברת מיד ליד, כחפץ שאין בו חפץ.

בין שני הסיפורים קיים ניגוד גמור. סיפור הבן מתוכנן מראש, מונע בכוח תכלית רציונלית, והוא בעל אופי טכני ופורמלי. סיפור האם, לעומת זאת, בוקע מתוכה בשטף וגאות. הבדל בולט נוסף הוא בשפת הסיפורים. סיפורו של הבן מסופר בעברית תקנית, במשפטים קצרים ותחומים שערוכים על דף הספר במבנה של חיתוך וקיטוע. לעומת זאת, סיפורה של האם מסופר בשפה אותנטית, שעטנזית, המבוללת ערבית-מרוקאית, צרפתית ועברית משובשת, בהתאם לתחנות חייה של האם ולאישיותה הבלתי מוגדרת.

בהבאת האם לבית הישן וכליאתה בו מבקש הבן ליצור מרחב כיתתי תחום של מורה ותלמיד/ה, שהשליטה המוחלטת במתרחש בו מצויה בידי הבן-המורה. הוא רוכש "לוח מחיק" ו"ערכת לורדים" ובה שלושה צבעים בעלי ייעוד ברור: "שחור הוא ?החוקים', כחול הוא ?הנכונים', ואדום הוא ?השגיאות'. זאת כל התורה כולה". אבזרים אלו אמורים לשרת את סיטואציית ההוראה, אך בה בעת מעידים על מוגבלותה של תפישת עולמו. הלוח המחיק מעיד דווקא על אופיה המחיק של תורת הבן: שינון שמות ואותיות בודדות שאינן יוצרות כל משמעות. הבן-המורה טועה לחשוב על קיומן של שלוש קטגוריות בלבד - "חוקים", "נכונים" ו"שגיאות" - בלי להיות מודע לשלל האפשרויות האחרות המתממשות בדיבורה השוצף של האם.

מסגרת ההוראה ניכרת גם במבנה הספר ובכותרות חלקיו הגדולים והקטנים. הספר מחולק לשלושה חלקים ששמותיהם שייכים לעולם ההוראה והלמידה - "מערכת", "מועד בית" ו"גמר" - והפרקים השונים בנויים כמערכת שיעורים, מ"שיעור ראשון" ועד "שיעור שמונה-עשר". הכיתה הביתית היא פיצוי לאי-יכולתו של הבן ללמד: "ידעתי שלא אוכל להיות מורה בישראל. ויתרתי על המעמד בעיקר בגלל הגרון החלש שלי". "הגרון החלש", החוזר שוב ושוב במהלך היצירה, הוא ביטוי לחולשת הזהות הגברית של המספר, שכבן לאשה מהגרת, אנלפבתית, וכבעל זהות ישראלית וגברית מסוכסכת, הוא חסר "קול" של מורה.

תוכניתו הנחושה של הבן הופכת את האם, בעל כורחה, לתלמידת כיתה א', שתפקידה להקשיב, לשנן ולהעתיק מהלוח. בגאוותה, בכוחה ובסירוב שבה שולפת האם מתוכה את הסיפור שלה. היא דורשת מבנה להרפות לרגע, ולפנות מקום וקשב לדיבור שלה: "רגע תשמע מה אני יש לי לגיד לך למה עכשיו ככה אתה רוצה ללמד אותי את האותיות אבל אני אומרת לך יש לי משהו אחר לדבר אותו". לתחושתה של האם, סיפור חייה הוא הסיפור האולטימטיבי שיש בו הכל ושאינו נגמר כל עוד היא חיה ומספרת אותו: "מה אני שמעתי את הסיפור, כן, את הסיפור, איך אומרים? הכי גדול שלהם, הכי ארוך, הסיפור שמה איפה שיש הכל".

שני הקולות הבונים את עלילת הספר, קול האם וקול הבן, נאבקים זה בזה ובה בעת מייצרים רצף כרונולוגי סיבתי. סיפור התבגרותה של האם מנמק את אופי אימהותה ומעצב את דמות הבן ואת תהליך התבגרותו. המאפיין העיקרי שלה הוא העדר חסות הורית-אימהית. יתמות נפשית זו מביאה לפיתוח יכולתה הילדית לשרוד. סצינה אחת מרבות, המחזיקה במוקטן את סיפור היעזבותה של הנערה הצעירה, היא סצינת מעבר מאוגדה לפאז, כאשר היא נוסעת באוטובוס, חשה כאבים עזים ומגלה שתחתוניה מוכתמים בדם שאינה מבינה את פשרו. בתושייתה, היא משליכה את התחתונים המוכתמים, מנגבת את ידה בחול: "והיא לא מבינה שזה עכשיו היא מקבלת את הווסת הראשונה שלה (...) יושבת רק עם החצאית בלי תחתונים, יעני עד פז היא נוסעת ככה, נכנסת אליה ערינה, ערומה כולה מלמטה עם כאבים חזקים בבטן".

סיפור התבגרותו של הבן-המספר, המסופר מפיו בגוף ראשון, בהתבוננות רפלקטיבית לאחור, נובע מתוכו רק בבית הולדתו ובנוכחותה הפיסית הגדולה של האם. הווייתו של המספר כילד קטן ואחר כך, כנער המתבגר, היא סתגלנות, צייתנות ונכונות מלאה לקלוט את עולם הידע המתממש באותיות הא"ב, שעל פי תחושתו האינטואיטיבית, כבן של מהגרת אנאלפבתית, הן השער לזהות ישראלית תקנית. שנות התיכון הן "ימי הביניים של חיי", ובהן הוא מרגיש "אסיר בעל כורחי". בדיעבד הוא מבקר את בינוניותם של המורים בני המקום: "מורים הטובים בקושי לעצמם (...) ככה קרה שחיקינו רק את עצמנו, שיכפלנו צדדיות לא מפוארת, ושמטנו מידינו את הזמן היקר". שנות הצבא מדגישות את שונותו וזרותו הקיומית. הוא "רואה דמויות חדשות וקורא בשמות יפהפיים של חיילים, שמות מקוריים מסוג ?גלבוע', ?נוה' ו'הדר', מחפש איזה אושר חברי אתם".

תחושת הנידחות של הבן משתקפת גם בבית האם, מקום נידח, פריפריאלי וחסר שם: "מרכז של מכולת ורחובות ריקים, שאין בהם משמעות צרובה של מקצוע או רעיון". מהצד האחר, חיפה, העיר שאליה עובר לגור הבן-המספר בבגרותו, היא: "חיפה שלי. העיר שבקצה האחר נהדרת עלי". חיפה מתממשת בספר לא כמרחב גיאוגרפי ריאלי, אלא כאידיאה של הצלחה. זרותה של האם למרחב הישראלי ניכרת בתיאור המפורט של מרחבי הולדתה וחייה במרוקו, שלכל מקום יש בו שם, בניגוד למקום חסר השם במושבה בישראל. דווקא השם נס ציונה מצוין, בהקשר לעיר שבו ממוקם בית הזקנים שבו חיה האם. "נס ציונה", כפשוטו, מתממש בחיי האם. כך, כל עוד היא חיה במרוקו היא אינה מצליחה להתעבר, ורק עם עלייתה ציונה, לארץ-ישראל, מתממשת משאלת לבה, מתרחש הנס והיא מתעברת ויולדת את בנה יחידה.

סצינת הסיום של הספר מתארת את הבן, מנסה לשקוע בשינה, במיטה צדדית בבית האבות של אמו, בעוד האם עצמה חסרת הכרה ומחוברת למכונת חמצן. בדמדומי השינה ממיר הבן-המספר את התשוקה לאם, שהעביה על כל חייו, בתשוקה דומה אחרת, אף היא אובססיבית, למלים: "רגע לפני שיכבה האור ואני אתמסר לזיכרון המלים שבורחות ממני".

שם הספר "זה הדברים" חוזר ומוזכר בספר בהקשרים שונים כשמשמעותו היא השאיפה ללב הדברים, למהותם המזוקקת. כך, למשל, בפתיחת הספר, כאשר נמצאים האם והבן על מפתן ביתם, והבן דרוך כולו למימוש תוכניתו, הוא מודיע לאם: "שם בפנים ממתינים לנו הדברים". כאשר האם מבקשת לחזק ולהדגיש את המשמעות העיקרית של ה"סיפור" שלה, היא אומרת: "זה לא נגמר אף פעם הרגש של האמא ושל הילדה הקטנה הזאת מחה, זה ככה זה הדברים, זה האמת".

התשוקה לגעת מתממשת במלואה בספר זה, הן בחשיפת סיפורן השתוק של נשות מרוקו והן בעיסוק בשורשי הזהות של המספר. עיקר מימושה של תביעה פואטית זו ניכרת במאמץ האדיר של הסופר, המתממש בפעולה הסיזיפית של חציבת השפה, כפי שתיאר ביאליק את מאמציו לכתיבת שיריו, עד ההגעה למהות המזוקקת של השפה העברית - מרחב חייו וקיומו של הסופר - שבה כתוב הספר הנפלא הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ