בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסכין המושחזת היתה לנוצה מדגדגת

השאנסון הצרפתי למותג בישראל אבל כתמיד הוא מעוקר ממסריו החתרניים והרדיקליים. ברסאנס הוא לא יוסי בנאי. הראל סקעת הוא לא סרז' גנזבורג, ועל מותו של ז'אן פרה עברו בשתיקה. תולדותיה של החמצה

תגובות

גל של מחוות לזכרו של הזמר הצרפתי היהודי סרז' גנזבורג עובר על הסצינה התל-אביבית. ובכלל, אוספים חדשים של שאנסונים בחנויות הדיסקים; "השמעת שאנסונים" - זה נוסח הידיעה בעיתונים - בערב מיוחד שהתיאטרון הקאמרי מייחד לפועלו של שמעון פרס ול"תיאור הקשר הטוב שלו עם הצרפתים" (מן השו-שו בדימונה עד סרקוזי). ועל השיר ששר הראל סקעת באירוויזיון אמר המאסטרו (לא, לא זובין מהטה): "יכול להיות שהיה צריך לשיר בית אחד בצרפתית, כי זה שיר כזה צרפתי". סקעת, כך נתבשרנו, יופיע בסוף יולי במחווה נוספת לגינזבורג. לדברי המפיק, הקהילה היהודית בצרפת רואה בו, בסקעת, "נושא דגל של התרבות הישראלית". ובכן, הוא יביא גם את בשורת התרבות הצרפתית לפריפריה הדוויה שלנו!

האירווזיון הוא המכנה המשותף היחיד בין סקעת לגנזבורג המנוח. הוא אמנם רקח להיט סטנדרטי שהגיע לפסגת האירוויזיון ב-1965, אך ספק אם סקעת יכול לפענח את צדדיו המעניינים יותר של גנזבורג: שאנסונים שנונים שחיבר ברגעי חסד ("האקורדיאון", בביצוע ז'ולייט גרקו); תרומה למוסיקת הרוק המתוחכמת של שנות השישים המאוחרות ("מלודי נלסון"); פרובוקציה חסרת מעצורים ("רוק סביב הבונקר", אמירה מקאברית על מלחמת העולם השנייה ועל השואה, לא היה עובר את דעת הקהל הרשמית ואת הצנזורה בישראל אילו תורגם לעברית).

בחודש מארס האחרון הלך לעולמו זמר-יוצר רציני ומשמעותי יותר, ז'אן פרה (Ferrat). בצרפת היה מי שהספיד אותו כאחרון היוצרים הגדולים בתחומו. בישראל עברו על כך בשתיקה, אך גם בשיא פרסומו, בשנות השישים והשבעים, לא נשמע כאן קולו של פרה אלא מתקליטים יחידים שהביאו אתם סטודנטים מפאריס. אכן, גם הוא היה יהודי (טננבאום, במקור), ושירו "לילה וערפל" הוא אולי ההתמודדות המרשימה ביותר של סוגה פופולרית זו עם זכר השואה. אבל מסקנותיו של פרה מן העוול ומן הטראומה לא היו ציניות, וכנראה גם לא סקסיות, כמסקנותיו של גנזבורג, אלא מוסריות, פוליטיות בהחלט. במשך הקריירה שלו הוא התגייס בלי לאות לשמאל הצרפתי, וזה אינו מצרך מבוקש במחוזותינו.

גם מורשתו של גי באר (Beart, השם המקורי רומז על בן-ברית: בהר), החוגג בשנה זו את יום הולדתו השמונים, לא תהיה - איך אוהבים לומר כאן - "שוס". בצרפת זוכרים אותו לפעמים כאחד משלושת ה-ב' הגדולים של השאנסון הצרפתי, לצדם של ז'ורז' ברסאנס וז'אק ברל. אחד משיריו נודע גם היום כסמל פאריסאי מובהק, אולי כסמל למלנכוליה פאריסאית, סתווית: "אין שום אחרי... - בסן ז'רמן דה-פרה / אין אחרי מחר, אין אחר הצהריים, אין אלא היום... / גם את לא תהיי את, אני לא אהיה אני, ואין אי-פעם". אבל באר גם התריס והתקיף. בשירו "האמת" הוא מצהיר בנימה אירונית: "הראשון שאומר את האמת - יש להוציאו להורג". ואומר האמת הוא ספורטאי שהודה בשוחד, עיתונאי אמריקאי שהיה עד להתנקשות בחיי הנשיא קנדי ונדרס, משורר שנחנק בסעודה חגיגית של אגודת הסופרים הסובייטית, וגם ישו. בשינויים קטנים, השיר אקטואלי לחלוטין.

דומה שאיש מיוצרי השאנסון לא התחרה בעמדותיו הרדיקליות של לאו פרה (Ferre), אנרכיסט מוצהר, מושא הערצתם של מורדי 1968 (הוא הקדיש להם יותר משיר אחד). בו-בזמן זכה פרה להערכה רבה בעולם האמנות הרשמי בצרפת, כמי שהלחין וביצע את מלותיהם המורכבות של משוררים: ורלן, אפולינר, אראגון. מורשתו של פרה, שהלך לעולמו לפני 17 שנים, היא מונומנט בפני עצמו בצרפת. גם היא מרוחקת מאוד מאתנו (אלא אם ניאלץ לציין את האינטרפטציה החורקת, נוסח נער מתבגר, שהעניק אביב גפן לאחד משיריו הבוגרים והבשלים ביותר של פרה, "עם הזמן").

לכאורה, גורלו של ברסאנס שפר עליו יותר בישראל. רבים מלחניו הותאמו למלים עבריות. אבל קשה לדבר על תרגום כהלכתו. ברסאנס - משורר מתוחכם במיוחד - אמנם אינו קל להעברה משפה לשפה, אך מי שמשווה את הטקסטים המקוריים עם הנוסח העברי של דן אלמגור, ובעיקר של נעמי שמר, עלול להתייאש. הסכין המושחזת היתה, במקרה הטוב, לנוצה מדגדגת. ייתכן שאהוד מנור וקורין אלאל ("אי שם בלב") עשו את הגרוע מכל: ברסאנס, השר בעגמומיות על בדידותו של היחיד ועל אחוות הבודדים, נשמע עכשיו כליצן קטן נחמד (עם שפם) - רוקד עם כל אחד.

ולא רק המלים קובעות: שיריו של ברסאנס, וכמוהם השאנסון הצרפתי בכללו, קמים או נופלים עם אישיותו של המבצע ועם דרך ההגשה שלו. יוסי בנאי, ב"אין אהבות שמחות", המיר את ברסאנס הרהוט והמאופק (עמידה יציבה על הבימה, שירה נקייה ונטולת כל ג'סטה תיאטרלית, ליווי פשוט בגיטרה ובקונטרבאס) בסטנדאפיסט מחוספס ורועש. כך או כך, שיריו החתרניים באמת של ברסאנס - קריאה לחמלה על זונות רחוב ("תלונתן של נערות השעשועים", שסופה פנייה אירונית לכל אחד מאתנו: "אל תלעג להן כשאתה רואה אותן; מישהי מהן עשויה להיות אמך"); הגחכה של כל המלחמות ("המלחמה של 14-18"); בקשה צנועה מן הפוליטיקאים המגייסים למלחמה בשמו של רעיון נעלה כלשהו: במטותא מכם, היו אתם הראשונים! ("למות למען רעיונות") - כל אלה לא תורגמו.

האם ז'אק ברל (שאמנם הופיע בישראל) התקבל בהבנה אמיתית? הגירסאות העבריות לשיריו העדיפו להשתעשע ב"הנה הבאתי לך בוטנים" (למה בוטנים? במקור מדובר על בונבונים, ואנחנו יכולים לחשוב על בונבוניירות, בהקשר הנכון ביותר), ולהתרחק משירים כדוגמת "זה בסדר" (השטן יוצא לסיור בעולם, חוזר לביתו, מארגן נשף גדול ומכריז: הכל בסדר! יש להבות המאירות את האדמה, בני אדם משתעשעים במלחמות ומתים אפילו בלי וידוי!).

נכון שגם בצרפת, בתרבות ההמונים העכשווית, השאנסון הוא זיכרון היסטורי בלבד, או פרויקט לשימור. ברל וברסאנס אינם. איב מונטאן (עם קול הבריטון שלו, עתיר הניואנסים) איננו, וגם המשורר ז'אק פרור והמלחין ז'וזף קוסמה, שני שותפיו, אינם. כך גם מולודג'י (ששירו "כמו כלנית קטנה" הוא אחד השאנסונים היפים ביותר). פיאף היא מיתולוגיה. קתרין סובאז', שהופעתה וקולה נוקבים, הלכה לעולמה מזמן, כמוה כברברה (דרך אגב: ברברה סרף, לבית ברודסקי). פאטאשו החיננית היא עכשיו גברת קשישה מאוד. גרקו מסכמת את הקריירה שלה. גנזבורג (בשנותיו האחרונות, בעיקר) הוא שהוריש לזמרי טכנו-רוק-פופ צעירים שק מלא קיטש ונרקיסיזם, ואין זאת מורשת השאנסון האמיתית.

המורשת נשמרת. אולי רק בשולי התרבות הצרפתית, אך אלה שוליים רחבים למדי ומוגנים. בישראל, לעומת זאת, התקבל השאנסון עוד בשנות החמישים כמקור השראה אפשרי, אך מוגבל מלכתחילה. הרי השאנסון הוא חבילה שלמה: טקסטים וסגנון מוסיקלי שאינם מוצרים תעשייתיים; זמרים אניני טעם, קוראי שירה מיומנים, לא מתחנחנים ולא מתיילדים (הם מעולם לא רצו להתאים את עצמם לרמת ההורמונים של גיל התיכון); מידה נאותה של ריחוק ביקורתי מהקונסנזוס התרבותי והפוליטי - הן מצד היוצרים (השאנסון אינו מאחד בהכרח את השבט; בדרך כלל הוא מפריד), הן מצד הקהל האוהד. את החבילה הזאת לא יכלה התרבות הישראלית לעכל.

ולפתע פתאום נהפך השאנסון - ליתר דיוק: הסימולקרה שלו - למותג. איך נשתחרר משתלטנותם של המותג ושל יצרניו? מה נוכל ללמוד ממסורת השאנסון כהלכתה, כדי לנסות ולחלץ את המוסיקה הפופולרית הישראלית מהשפל חסר התקדים שאליו שקעה? אולי נתחיל בהבנת הנקרא. הגיע הזמן לאוסף חדש, מוער, של תרגומים ממבחר השאנסון; תרגומים אמינים, לשם שינוי.



ז'אן פרה, גי באר, ז'אק ברל וז'ורז' ברסאנס. למות למען רעיונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו