בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלבר קאמי, קודם כל עיתונאי

ספר חדש מאתר את הבסיס לעמדותיו המוסריות של אלבר קאמי דווקא בעברו כעיתונאי

תגובות

Avec Camus: Comment resister a l'air du temps

Jean Daniel. Gallimard, 157 pp., 9.50EU

אלבר קאמי, שהשנה מציינים בכל העולם 50 שנים למותו, נאבק כל חייו בקולוניאליזם, בטוטליטריזם ובטרור המהפכני, ונחשב לאחד היחידים מבין האינטלקטואלים הצרפתים שעמד איתן נגד רוח הזמן. בספר חדש כותב חברו ז'אן דניאל, מייסד השבועון הצרפתי "נובל אובזרווטור", כי אישיותו של אלבר קאמי נבעה בראש וראשונה מהיותו עיתונאי בעל מוסר לא ייאמן. האתיקה העיתונאית היתה חיונית לעמידותו נוכח "הרפתקאות האמת" של תקופתו.

קאמי החל את דרכו העיתונאית במחצית שנות ה-30 ככתב בעיתונים "אלז'ר רפובליקן" ואחר כך ב"פראנס סואר". כאשר הצטרף לתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני ערך וניהל בין השנים 1944-1947 את עיתון המחתרת "קומבה" ("מאבק"). מאוחר יותר כתב ב"ל'אקספרס". דניאל כותב כי היתה זו מעורבותו של קאמי בהוצאת העיתון היומי "קומבה" שעוררה אצלו תשוקה לעיתונאות. קאמי אמר לו כי "אפשר להצדיק את מקצוע העיתונות רק אם מקיימים שלושה עקרונות: צדק, כבוד ויושר".

לקאמי היה חוש לטראגיות ומצד משפחתה של אמו ירש את המסורת הספרדית אשר ייחסה חשיבות רבה לכבוד. "מי מאנשי השמאל היה מעז לדבר על כבוד כעל ערך?" שואל דניאל. אך קאמי דבק כמו דון קישוט בערך הזה והביא אותו אתו לכל מקום אשר פנה, גם לעיתונות. כאשר התבקש לסכם את שנות פעילותו ב"קומבה" אמר: "לפחות לא שיקרנו". דניאל מוצא כי האתיקה התקשורתית כפי שתפש וביטא אותה קאמי הפוכה לזו השלטת היום. בעיני קאמי "ידיעות ביקורתיות הן בראש וראשונה תשוקה להימור; לעניין את הקורא, להופכו לנאמן תוך שמאפשרים לו חשיבה עצמאית ביקורתית. ובעיקר תוך שפורעים את עולמו מבלי להחניף לטעמו על ידי עצלות וגסות".

באיזו מידה אפשר לעמוד מול גחמות, בדרך כלל מושחתות, של קוראים תובענים? כל מי שהתנגד - איש איש בדרכו - ללחץ המפרסמים, לכוחות השוק, להתגייסות שנכפתה על ידי טוטליטריזם, ניצב לפני שאלה זו. וכאן, כותב דניאל, "אנו מוצאים את קאמי עם המודל שהציב".

דניאל מדמה את קאמי העיתונאי לחוקר פרטי בסרטי המפרי בוגארט: הנהו קאמי במעיל גשם בצבע בז', יוקד ומחמיר, איש חם ומתוח, חושני וסגפן. אחרי שהעיתון היה יורד לדפוס, בשעות הקטנות של הלילה, נהג קאמי לצאת ממשרדו מוקף בעמיתים צעירים, יגע אך קשוב, מעשן סיגריה אחר סיגריה. לאחר שתיקה ממושכת חייך את החיוך הכי ידידותי שלו, הכי מדבק שלו, והנחה את החבורה לעבר מועדון לילה באומרו " שווה להיאבק על המקצוע הזה".

בניגוד להרבה עיתונאים, קאמי ראה בעיתונות מלכות ולא גלות. העיתונות היתה בעיניו מהמקצועות היפים שיש, אף שהכיר במגבלותיה. אך מעבר להיותו עיתונאי בעל מוסר בלתי רגיל, היה לקאמי סגנון כתיבה "מושלם באופן קיצוני", כפי שמגדירו דניאל. סארטר טען כי קאמי "כותב יותר מדי יפה, סוג של כתיבה קלאסית שקשה לטעון נגדה מאחר שהוא מצליח לייצר אובייקט מהוקצע לגמרי".

בספרו הנודע ופורץ הדרך בחשיבה הפוסט קולוניאליסטית, "מקוללים עלי אדמות", קרא פרנץ פאנון, הפסיכיאטר יליד מרטיניק ומראשי חזית השחרור הלאומית באלג'יריה, האף-אל-אן, "לרצוח את הכובש". קאמי, שקרא את הספר עם ההקדמה הלוחמנית שחיבר לו ז'אן פול סארטר, השיב מעל גבי העיתון ש"יש קולוניאליזם ויש קולוניאליזם". קאמי לגלג באוזני דניאל על סארטר בדברו על "הצנזורים שמעולם לא פעלו... מלבד להזיז את הכורסא שלהם לכיוון ההיסטוריה". קאמי לא צידד בכיבוש הצרפתי אך פעל לפתור את הבעיה של אזרחי צרפת באלג'יריה ללא אלימות. דניאל מזכיר שקאמי נהפך לנאמנם של צאצאי הקולוניאליסטים הצרפתים שחיו באלג'יריה, ה"noirs-Pieds" ("הרגליים-השחורות"), מתוך הבנת הטרגדיה של אזרחים חפים מפשע שנולדו לתוך סיטואציה שאותה הם לא חוללו. אפשר לומר שאת יפוי הכוח לדיונים המתנהלים היום בצרפת בדבר ההיבטים החיוביים של הקולוניזציה - של ההרס או אי-ההרס התרבותי של אלג'יריה - העניק קאמי לפני מותו.

המלחמה לשחרור אלג'יריה מהקולוניאליזם הצרפתי היא שהביאה לקרע בין קאמי לבין חברו במשך שנים ארוכות, ז'אן דניאל: פעם שאל קאמי את דניאל מה דעתו על המלחמה ודניאל השיב לו כי עצמאות אלג'יריה היא מהלך בלתי נמנע. המשפט הזה נשאר תלוי באוויר וגרם לנתק ביניהם. דניאל מתמצת את שיחתם האחרונה כידידים:

"'בלתי נמנע', אתה אומר ? סינן קאמי, ?מה זה בדיוק אומר לעיתונאי, אפילו מגויס, או לאינטלקטואל? באיזו רשות אתה מחליט על מהלך ההיסטוריה? המושג בלתי נמנע שמור לצופים מן הצד, הנכנעים לחוסר האונים שלהם למנוע אירועים אשר בתוך-תוכם ייחלו להם אולם כבר ויתרו עליהם. צופים וכמובן אנשים לוחמניים שלהם אין בעיה: מהלך ההיסטוריה, לא זו בלבד שהוא בלתי נמנע, לדידם הוא גם צודק'. קאמי השתתק. אמר שיפסיק לכתוב בעיתונים על אלג'יריה, שלא ייסתכן בעידוד אלימות של צד כלשהו. ?אעיד נגד המלחמה בדרך אחרת', אמר. ?אני רוצה להיאבק למען הצדק, לא למען הענשת האחד ונקמת האחר... יצאתי בהכרזה נגד העינויים, הבושה של הלחץ הברברי (הצרפתי). אבל כל הטענות (בדבר הכיבוש) המועלות על ידי האינטלקטואלים להצדקת האלימות נגד אזרחים חפים מפשע, מעידות על אמונה באלימות של ההיסטוריה'". קאמי ענה למצדדים במאבק לעצמאות כי "רבים מחברי המוסלמים הלאומנים מוכנים לקבל את רעיון הפדרציה עם צרפת". דניאל מסכים כי טענה זו אכן חשפה נטייה של הרבה מוסלמים אשר בחרו להישאר צרפתים, גם במחיר של סיכון חייהם.

פרק שלם בספר מוקדש לז'רמיין טיון, האנתרופולוגית שכמו קאמי גם היא נולדה באלג'יריה והיתה חברה ברזיסטנס, ולמעשה היתה הנפש התאומה שלו. טיון ישבה בשנות ה-50 בדרום ההררי של אלג'יריה וחקרה את מבנה ההורות במשפחות השעוייה (Chaouias), שבט ברברי קדום; בספרה "ההרמון והמטבח" שנהפך לקלאסיקה היא מתייחסת למקור התופעה של ה"קלושארדיסיון", חסרי הבית, באלג'יריה; ובהקדמה לספר אחר שלה, "אלג'יריה ב-1957" , כתב קאמי: "הספר היחיד שהוא אמיתי, צודק ובונה, הוא של ז'רמיין טיון. היא יודעת על מה היא מדברת. ואיש בעתיד, לא באלג'יריה ולא בכל העולם, לא יוכל לדבר על הבעיות של אלג'יריה מבלי לקרוא את אשר אשה משכילה ומלאת הבנה זו כותבת על ארץ מולדתי".

דניאל סבור כי קאמי וטיון לא היו רק שותפים בהגנה על הצדק אלא גם, למרבה הצער, לטעות היסטורית. הם טעו באופן שבו הם ראו את החיים במשותף של שתי הקהילות, המוסלמית והאירופאית: "מתברר ששני ?ליברלים' אלה היו ניאו-קולוניאליסטים נדיבים. הם היו משוכנעים שאפשר למחוק את חטאי הקולוניאליזם על ידי חרטה כנה ורצון בתיקון. הם ידעו שזה הימור. אבל מבחינתם היה זה הימור על צדק לעומת הדחף לנקמה". ממש כמו רייה, הרופא ב"הדבר", העושה להצלת אנשים ביודעו כי הוא פועל נגד כל הסיכויים ולמרות זאת ממשיך תוך סיכון חייו.

בספריו של קאמי "הדבר" ו"הזר" הוא לא קורא לאף קורבן ערבי בשמו. אדוארד סעיד, חוקר הספרות והתיאורטיקן הפלסטיני, בחר להדגיש דווקא את "המסגרת האלג'ירית"; לפיו מרסו, הגיבור ב"הזר", חי במציאות הלא-מוסרית של הקולוניאליזם. דניאל טוען בספרו שהפרשנות המעניינת של סעיד לא עומדת במבחן. וכי קאמי לא הכיר את הקולוניאליזם בדמותו המעוותת. קאמי גדל בשכונת עוני, בן של אלמנה חירשת-אילמת כמעט, עוזרת בית שלא ידעה קרוא וכתוב. איזה יתרון היה לו בתור ילד של "רגליים-שחורות" לעומת ילד ערבי?

קאמי וטיון התנגדו לתפישות ברוח הזמן, אשר דחקו לבחור בין אלג'יריה הצרפתית לבין אלג'יריה הערבית. הם נלחמו נגד הטרור, בעד ביטול מעשי העוינות, בעד משא ומתן בין הצדדים על בסיס מעמד פוליטי שאותו הם כינו "פדראטיביות של אלג'יריה צרפתית".

סעיד טען כי ההוכחה שקאמי וטיון טעו וש"עורמת ההיסטוריה" הביסה אותם היא העובדה שהצרפתים עזבו בסופו של דבר את אלג'יריה.

דניאל צולל בספרו לעולם הספרות, ומשווה את גיבוריו של קאמי לגיבוריו של דוסטוייבסקי. הוא דן ביחסים שבין קאמי לבין האינטלקטואלים הצרפתים בני זמנו, כמו ז'אן פול סארטר וריימונד ארון, אבל לא מזכיר את המושג שכל כך מזוהה עם קאמי, אקזיסטנציאליזם, אפילו פעם אחת. למרות או אולי בזכות זאת, אי אפשר להניח את הספר מהיד. טמונים בו אוצרות ועליהם שורה רוחו של אלבר קאמי.

אחרי שנים של ניתוק, נפגשו דניאל וקאמי באקראי במסעדת "טוקיו" בפאריס. קאמי, שהיה מלווה בחברתו הדנית, סיפר לדניאל שבדיוק באותו יום הוא השאיר אצלו מכתב בתיבת הדואר. קאמי כתב לדניאל "מה שחשוב הוא שגם אתה וגם אני אנשים שסועים".

אלבר קאמי האמין בסולידריות ובשותפות גורל: "ללא אהבה לזולת, העולם הזה מת", כתב ב"הדבר".

לדעת ז'אן דניאל אלבר קאמי חברו היה צלול דעת כאשר פסע בין "צניעות אידיאולוגית ללוחמנות קדושה". זו היתה דרך לא מקובלת בעידן האמיתות המוחלטות של המאה ה-20. אלבר קאמי נותר כנראה - כמו המוסר האנושי - אלמותי ועל זמני.

חניתה עשתאי מחברת את עבודת הדוקטורט שלה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת בר אילן



אלבר קאמי, 1959. עיתונאי לא מחליט על מהלך ההיסטוריה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו