שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"זה הדברים" מאת סמי ברדוגו | אם קריאה

גיבור ספרו החדש של סמי ברדוגו "זה הדברים" מבקש להפוך את אמו, ובתוך כך את עצמו, לאזרחים ראויים של הארץ, הוא מבקש לתקן את מה שמכבש כור-ההיתוך ביקש להשיג וידו קצרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

זה הדברים

סמי ברדוגו. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 322 עמ', 89 שקלים

בעיצומו של חורף גבר לוקח את אמו המבוגרת מבית האבות; אוסף אותה במכוניתו ומוביל אותה אל ביתה הנטוש בפאתי יישוב מבודד, שהיה בעבר ביתו. שם, בדירת עמידר עלובה, הוא מעמיד לפניה לוח מחיק, טושים צבעוניים, דפים ועפרונות: הוא מבקש ללמד אותה, אחת ולתמיד, את השפה העברית התקנית, היאה והנכונה; את צורתן של האותיות ואת שמן. במשך שבוע הוא נחוש להחדיר בה בינה עברית, ולשם כך הוא אוטם את הבית ומתמסר לתפקידו: לחנך מחדש את אמו, ולמצוא לעצמו תיקון.

אבל לבית הזה, הישן והחורק, יש רצון משל עצמו. אי אפשר לאטום אותו. צינה ולחות חודרות פנימה, משבשות לאטן את מה שבוער בעצמותיו ומכבות את הדליקה הנחושה, המוצקה, שמסומנת על גבי צורתן החד-משמעית של האותיות: א, ב, ג. הבית, בערמומיותו, מחדיר לתיאטרון החינוכי הנוקשה של הבן ואמו את הנוזלים. אלו ממלאים את ריאותיה של האם, שוטפים מבחוץ לאורך הקירות, ופותחים סכר של מים מעופשים ונושנים, ששוצפים במערבולת של זיכרונות מבולבלים וקדחתניים: בסיפור שאין לו סוף של חיים אבודים משם, ממרוקו, ארץ הולדתה של האם, ובקורותיה של נערה אחת בשם מחה, שגורלה נושא אותה כמו קליפת אגוז על מים רבים.

האם, שבנה מזהה בה אשה "חלשה ומהגרת, עדיין ישראלית זרה", פוערת את פיה, ובשצף של עברית רצוצה ואבודה, שנמסכות בה ערבית-מרוקאית וצרפתית, היא מספרת על חיים אחרים. הבן קצר סבלנות, מופתע מההפרעה הבלתי צפויה. הם עושים עסקה, קוטעים את הזמן ואת השפה ליחידות של שליטה קדחתנית, של מאבק כוחות אימתני: רגע הוא מלמד אותה את העברית, רגע היא משמיעה את המונולוג שלה. כל אחד נושא בדממה ובכאב את הזמן של האחר, את יעדיו הסמויים.

ומה הם מבקשים להשיג, האם והבן, בתוך הדירה הסגורה, המחניקה? הבן מקים כיתה קטנה בסלון בית-ילדותו; במעשה של נתינה ושל ענישה בו זמנית, הוא מבקש להפוך את אמו, ובתוך כך את עצמו, לאזרחים ראויים של הארץ, לילידים השורשיים ששפתם מתגלגלת בטבעיות וקולם רועם ורהוט בביטחונם של בעלי-הבית. הוא מבקש לתקן את מה שמכבש כור-ההיתוך ביקש להשיג וידו קצרה.

החטא הקדמון של האם ושל האחדות המשותפת, נטולת האב, שכפתה על בנה, נטוע בהיותם מרוחקים, מבודדים, לא מכים שורשים באדמה. "אצלנו הבית אינו חלק מקהילה", כותב הבן המספר, ובשל כך נפער הפצע של תלישותו שלו, שעברה אליו בירושה. האינטימיות של זרים על אדמתם משמעה "שערורייה משפחתית שבוגדת במוסר של העולם העברי", בלשונו ובקודים הכתובים והנקראים שלו. המוסר העברי אינו מתיר לקיים מקום של חיץ, אוסר על שטחי הפקר; הוא מכתיב בבירור את גבולות ההשתייכות. ובמשחק סכום האפס שהבן מנהל עם אמו, שהשפה העברית התקנית מנהלת עם שיבושיה הגלותיים, יוכתר רק מנצח אחד. "זה הצ'אנס שלך ללמוד את השפה, זו ההזדמנות", אומר הבן לאם, משום ש"אי אפשר ככה כל הזמן להיות תלויים על השמים, על שום דבר. צריך כאן גם דברים, את לא מבינה? לעמוד פה על הארץ, ככה זה, מה, את עוד לא תפסת את זה? עוד לא תפסת איך חיים כאן בארץ?".

הבן מבקש להתנתק ממשאו של העבר - הגלותי, המזרחי, הלא-שייך - שנותן סימנים בעברית. הוא לא מגלה עניין בספרים ישנים שנמסרו לספרייה בחיפה שבה הוא עובד, ושעליו למיינם; הוא גם לא מוצא עניין בסיפורה של אמו. הוא תר אחרי אב, חוק, שפה, סדר; אחר סימני זהות יציבים. ולשם כך הוא צריך להשתיק את האם, ללמד אותה את החוק שהיא מנעה ממנו, את חוק הטבע של הילידיות ושל האדנות על המרחב ועל השפה. "היינו בעצם שניים בלי חומר האותיות", הוא כותב, "ובגלל זה לא באמת היינו". וכעת הוא מבקש לייצר להם ממשות, "להרוס את הוואקום החללי הזה", ולבדוק האם אפשר לייצר את היסודות של השפה התקנית והאזרחות העברית התקנית. "עלי לבדוק במהירות, לחסל את דברתה, את שפתה, את אמירותיה, את הסיפורים שלה", הוא מתכנן, כדי ש"סוף סוף תהיה האחת שהיתה צריכה להיות, והכל דרך הדיבור והקריאה, בזכות כתיבת השפה הנכונה שלנו".

אבל שאיפת התיקון שמניעה אותו מובסת שוב ושוב אל מול התפרצות סיפור נדודיה ותלאותיה של הנערה מחה, סיפור משובש שאי אפשר לזכור במדויק את מהלכיו או לעמוד על הגיונו; סיפור גדוש, שרירותי ומשולל מוסר השכל, שכולו נדודים בין שפות, בין אנשים ובין מקומות רחוקים. והסיפור הזה, בנוזליות שלו, מכריע את הבן: הוא, שמגולל את סיפור המעשים בגוף ראשון, כותב את מלותיה של האם, מעניק להם בית וחסות. היא נמנעת מלצייר את האותיות שלו, מתחמקת מהן ויכולה להן. שורשיה הקרועים אינם יכולים לסגל את אשליית השייכות הטבעית, נטולת המאמץ, שהבן נואש להשיג. היא, על עומקה ועוצמתה, על קלישותה וחוליה, קמה על בנה ועל הסדר היאה של שורות האותיות על הלוח; בהיפוך יוצרות היא הלוכדת אותו בביתה האטום, לא מאפשרת לו מפלט או מוצא, ומכתיבה לו את מלותיה שלה.

הרומן של סמי ברדוגו מייצר - בתכניו ובסגנונו - שני מערכים סותרים של תודעה ושל שפה. הוא מעמת בין בן לבין אם, בין כתב לבין על-פה, בין השאיפה לחוק לבין הסירוב לו. שתי התנועות הללו רודפות זו את זו ורדופות זו על ידי זו. ברדוגו מפליא להבחין ביניהם; השפה של האם ושל הבן היא כה עגולה ומשכנעת, שהיא לעצמה, על שגרות התיאור שלה, מתארת את הדמויות יותר מכל מהלך עלילתי. אולם אל מול הניגוד החריף, והשלמות הרטורית והסגנונית שמעצבת אותו, מתעוררת לעתים בעת הקריאה תחושה של מכאניות מלוטשת, של רעיון תיאורטי שמוגשם ומנוסח בקפידה באמצעים ספרותיים.

את הרעיון הזה משמשת באופן מסורתי "האם המזרחית הגדולה מן החלומות": מ"ויקטוריה" של סמי מיכאל (עם עובד, 1993), דרך "אמיליה ומלח הארץ: וידוי" של יוסי סוכרי (בבל, 2002) ועד ל"קול צעדינו" של רונית מטלון (עם עובד, 2008), האמא המזרחית היא מהדמויות האקספרסיוויות ביותר בספרות הישראלית; האב המזרחי הוא על פי רוב נוכח-נפקד. הסיבה להתמקדות באם המזרחית - והרומן "זה הדברים" של סמי ברדוגו חוגג אותה כדמות ספרותית בטקסים לשוניים רבי רושם - נטועה בזיכרון הבית שאתו היא מזוהה. הבית של האם המזרחית מתפקד כשדה מערכה בין שם לבין פה, בין תלישות לבין מיקום מחדש. האם, מלכתו נטולת הכתר, היא הגוף שבאמצעותו הזהות מתערבלת ומסתכסכת; היא המרחב שאתו באים חשבון משום שהוא מגלם בדמותה, בשפתה ובהליכותיה את יחסי המשא ומתן הנזילים שבין מוכרות לבין זרות, ובין העוצמה של תוך-הבית לבין החולשה שנרקמת במפתן הדלת.

המתחים הללו, שעומדים ביסוד כתיבה של מהגרים בארץ של מהגרים, מעוררים השראה מתמשכת. הם מפעילים ללא לאות, כמעט בעל כורחם, את סיפורו של הבית הישראלי. הם אינם מסתיימים ואינם נפתרים; האם ב"זה הדברים" חותמת את סיפורה במלים "ואף אחד לא יודע מתי הסיפור הזה ייגמר". הבית נותר אשליה של מקור, כפי שהבעלות האדנותית על מלים נחשפת שוב ושוב כמלכודת של כזב ושל בדיון. ואכן אין לדעת מתי זה ייגמר: בתלישותם המשותפת, מוטלים בני הדור הראשון ובני הדור השני, הבנים והאמהות, באתר ארעי, בלא-בית; משננים מלים ושוכחים מלים לשווא.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ