בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה | וירטואוזיות רכה וקוצנית

השאלה ?מה אפשר לעשות בוורלן בעברית? נענית על ידי עמינדב דיקמן באופן משכנע. השאלה האם שירתו ראויה לקריאה אחרי גיל 17, נשארת פתוחה

תגובות

בעצם, יש כאן שני ספרים. האחד הוא תרגומו החדש של עמינדב דיקמן למבחר משירי פול ורלן, השני הוא מבחר משירי פול ורלן בעברית. הראשון הוא ארוע, הזדמנות לרענן את הדיון הסוער, גם אם מצומצם מעט בהיקפו, בכמה משאלות היסוד של השירה המתורגמת והשירה בכלל. השני הוא 67 שירים מלהיבים יותר ופחות, המשרטטים דיוקן של אדם אחד, שנוצק בתבנית המשורר המקולל במחצית השנייה של המאה ה-19. הראשון עוסק בשאלות של משקל וחרוז, של מקור ועיבוד, של התיישנות ושימור, של אישיות ויצירה, של קאנון ושל מהפכה. השני עוסק בחיים ובמוות והוא חולמני ואלים, ניהיליסטי ומבקש תשובה, אימפרסיוניסטי ואקספרסיוניסטי, מקורי להפליא ובנאלי פתאום, מבריק ולעתים מבולבל.

על הספר הראשון התבקש דיקמן, על ידי מאיר ויזלטיר, להסביר "מה אפשר לעשות בוורלן בעברית". על השני ביקש ממנו דן צלקה להסביר "למה, בגיל שבע עשרה, מקמצ'טקה ועד לימסול, ורלן מעניין כל אחד". הראשון כולל מסה אישית מצוינת של דיקמן, מענגת לרוב ומטרידה מעט בלשונה המדושנת, על דרכו המהפכנית של ורלן בשירה ובעיקר על מסורת תרגומיו לעברית ולשפות נוספות. השני כולל שורות הבזות לכאורה לכל זה: "אמנות - לה אצחק, ואצחק לאדם ולקול מזמורים/ לשירה, למקדש יווני".

הספר הראשון כולל את תרגומי ורלן של דיקמן עצמו, בעברית וירטואוזית רכה וקוצנית וקלאסיציסטית ומפתיעה כל הזמן, שעל איכותם הגבוהה אין להתווכח, ובכל זאת, מן הסתם, יתווכחו. הספר השני כולל את שירי הפיוט והזעם של ורלן, המשקפים את אורח חייו הסוער ורב הקטבים. מצד אחד, "איני מאמין באלוהים ושולל אנוכי ומכחיש/ כל הגות מחשבה בעולם, והלעג ההוא, הקשיש/ אהבה - אודותיה לעד שיפסיקו לי כבר לנדנד"; מצד אחר: "ורגעה גדולה/ רחבת רכות/ כמו בכל נפלה/ ממרומי זכות/ שמפז כוכב.../ שעת עדנה עכשיו". מצד אחד, הביטול העצמי: "אלך, נפטר/ אל סער מר/ נסחף, מובל// אנה ואן -/ עלה קטן/ שכבר נבל" ("שיר סתיו", המפורסם שבשירי ורלן); מצד שני, האמונה הנחושה בדרך השיר: "שיתנגן, בלי מצרים!/ יהא שירך דבר שעף, כפי שחשים גון לב נכסף/ אל לב אחר/ שחקים זרים" ("אמנות השירה", המפורסם לא פחות).

כפי שמדגימות השורות האלה, השאלה "מה אפשר לעשות בוורלן בעברית" נענית בעבודתו של דיקמן באופן משכנע ומהדהד. שאלתו של צלקה, כלומר השאלה המובלעת בה - האם שירתו של ורלן ראויה לקריאה אחרי גיל 17 - נשארת פתוחה. נדמה שאין צורך לענות עליה במלואה, אבל כדאי מאוד לבחון אותה מקרוב. ורלן מרתק גם בחוסר שלמותו (המבקשים שלמות יכולים לפנות לרמבו, שותפו-מאהבו-מהרסו, ול"עונה בגיהנום" שלו). דמותו הבוהמית-רומנטית של המשורר הטוטאלי, אב-טיפוס כמעט של דמות זאת, מגולמת בשיריו בגדולתה ובעליבותה. יתרה מזו, חדשנותו האמנותית של ורלן מרגשת גם היום, אם כבר לא בשל האפקט שבה, בהחלט בלהט הפועם בה ובשל הגבהים שהביאה אותו אליהם, ומהם צנח לא אחת. נדמה שבזאת, ולא רק באובייקט הפיסי, מתלכדים שני הספרים, "שירי ורלן" ו"תרגום ורלן החדש". בשניהם גם יחד יש להט ופולמוס ורצינות תהומית ואירוניה שובבה, תזכורת לתקופה שבה השירה היתה סערה מתמדת שתחום השפעתה רחב. אלא שכדי לעמוד על כל אלה יש לפתוח את "67 שירים" ולקרוא בו. האם בני 17 יעשו זאת? אולי אם יזכירו להם כי לפני עשורים אחדים עשו זאת שני בני 17 אחרים, הזמרת פטי סמית וסולן להקת "טלוויז'ן" תום ורלן - כן, על שם המשורר - שראו ברמבו ובחברו מודלים של נביאי אמנות נשגבת וחוללו דרכם את מהפכת הפאנק הניו-יורקי. האם גם לכך התכוון ורלן כשראה בפעולת הרוח, בשירה, ניצחון על המוות עצמו?

וגם: דבר אינו רחוק יותר משירת הטרום-פאנק של ורלן וחבריו מאשר הטון המיושב בדעתו שבספרה של אורה ניזר, "משחקים בחצר הפנימית". ובכל זאת, אפשר למתוח קו בין המהפכה שחוללו ובינו: השחרור ממוסכמות הרטוריקה ומנושאים "ראויים" לטובת הסובייקטיוויות עשה את השירה לכלי ביטוי לכל אדם. באופן מוזר, אירוני אולי, סופו של התהליך שהחלו בו בא לידי ביטוי גם בספרים שכאלה, הרבים, גם בדיוקן העצמי האינטימי, המינורי והאמין של ניזר, הבוחנת את חייה מתוך ייאוש ואושר שקטים: "וגם אני אומרת לכם שהכל בסדר/ וכרגיל החיים מסתדרים מעצמם... ורוצה לצעוק".

מאז ורלן, רבים יותר רוצים לצעוק, אולי כי הסובייקטיוויות משמעה, באופן פרדוקסלי, גם שיפוט עצמי ובחינה מתמדת של הפער בין הרצוי למצוי, כאילו יש באמת בחירה. אבל, מאבחנת יפה ניזר, "הקול אינו/ יכול להיכנס למיטת סדום של המשפט". ובכל זאת, כותבים-צועקים, גם כי רוצים להישמע, וגם כי לפעמים מצליחים כך להתרומם לרגע מעל כובד החיים ולגעת כמו ניזר במשהו יקר. את התנועה הדו-כיוונית הזאת היא מסכמת היטב: "וכשאני נוחתת על חוף הסלע בבת ים, לבד/ המציל אפילו לא שם לב למלאכותי/ כי מלאכים אינם מנוזלים או משתעלים/ או מזגזגים רגליים כמו שיכורים על החוף".

"67 שירים". פול ורלן. בחר ותירגם מצרפתית: עמינדב דיקמן. הוצאת כרמל, 180 עמ', 84 שקלים

"משחקים בחצר הפנימית". אורה ניזר. הוצאת הליקון ופגאסוס, 82 עמ', 55 שקלים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו