בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | מאה שנה להולדת משה וילנסקי

האיש שנתן לתרבות הישראלית את הצליל שלה. משה וילנסקי, מאה שנה להולדתו (1910-1997)

2תגובות

החלודה העבה ביותר היא חלודת המובן מאליו. שיריו של וילנסקי ושמו הפכו בימי חייו למובן מאליו הגדול של הזמר הישראלי. מאז ראשית שנות השלושים ועד שנות השמונים זרמו מעטו קרוב ל-1,500 שירים ובמשך דור שלם לא היה כמעט יום שבו לא שודר ברדיו לפחות שיר אחד פרי עטו. מחולות ה"הורה" הנודעים ביותר היו שלו, שירי הקברטים התל-אביביים, להקת הנח"ל בימיה הזוהרים ביותר, כמה משירי תש"ח הגדולים ביותר, שירי ילדים ששרו בגן היו שלו... נדמה שלא אדם אחד ומסוים עשה אותם, אלא האוויר או המקום. וילנסקי לא נראה מרוב ניראות. גם צירופי המלים "אלתרמן-וילנסקי", "חפר-וילנסקי", "מוהר-וילנסקי" או "אלמגור-וילנסקי" וכמובן - "שושנה דמארי-משה וילנסקי" - לא היו בגדר בידור או אמנות. הם היו משהו הדומה לציוצי הציפורים, צפירת המכוניות, אות החדשות, פרקי היום בתנ"ך ושאר קולות החיים המחזוריים והנצחיים.

וילנסקי היה לתרבות הישראלית מה שהיה אירווינג ברלין לאמריקאית: הוא נתן לה את הצליל שלה. שניהם לא המציאו את ה"שיר" שאותו הם הביאו אל שיא גיבושו, אבל שניהם נתנו לו את הליטוש המזקק, המעלה אותו אל המישור המודע, המתוחכם ביותר, ובעיקר: שניהם קשרו אותו לעולם, למה שמחוץ למקומם, במקום ובזמן. וילנסקי לא התעשר כברלין כמובן, אבל בכל בחינה אחרת הוא אינו נופל ממנו, ובתחום המלודיה, עיקר העיקרים של הזמר הישראלי, הוא עולה עליו בהרבה.

וילנסקי, כרוב מלחיני הזמר הישראלי בעידנו ההרואי, לא נולד בארץ ישראל ועולמו המוזיקלי לא התעצב בה. אבל בשונה מרוב המלחינים הללו הוא זכה לחינוך מוזיקלי מפותח ומעודן וברמה האקדמית הגבוהה ביותר - בקונסרבטוריון הוורשאי, והתמחה בקומפוזיציה ובניצוח. הרקע הזה, בצירוף כישרונו הבלתי-רגיל ושכלו המזהיר הפכו אותו, לאחר עלייתו לארץ ישראל, למוזיקאי המתוחכם ביותר בעולמה. וילנסקי שייך לקבוצה מיוחדת של מוזיקאים יהודים ילידי מרכז אירופה ומזרחה שהוכשרו בה וברוחה והיגרו (ברחו) מערבה, לאמריקה בעיקר, והשתלבו בחרושת התרבות והבידור שלה. אחדים מהם היו למלחיני הוליווד הנודעים ביותר בתקופת הזוהר ההוליוודית - דמיטרי טיומקין, פרנץ ווקסמן, ארנסט גולד ואריך-וולפגנג קורנגולד - והם שקבעו במידה רבה את "הצליל ההוליוודי". ה"צליל" הזה מושתת, בגללם, על העולם המוזיקלי האירופי הפוסט-רומנטי. השפעת הצביון הזה ומושגי ה"ליווי" הווגנריאניים שלו על עולם הקולנוע העולמי, עד היום הזה, היא אדירה. וילנסקי שייך לקבוצה הזאת והוא הביא לתרבות הישראלית משהו דומה.

כדי להבין את תחכומו של וילנסקי יש להקשיב לא רק למנגינות שיריו אלא לתזמוריו. משום שהכתיבה לתזמורת, מעבר לברק ההמצאות והמיומנות הנפלאה, חושפת את עולם האסוציאציות המוזיקלי של המלחין. בתזמור הערפילי של "הרועה הקטנה מן הגיא" מתגלה כי המנגינה הזאת אינה כלל מסוג "הורה הי הו" אלא היא מבט אל העבר הנאיבי של המוזיקה מבעד למודרניות העירונית. תזמורו של "טנגו כפר סבא" מגלה כי לבדיחה המילולית של אלתרמן הוסיף וילנסקי בדיחה מוזיקלית: כדי להבליט את הפער בין ז'אנר הטנגו לבין הפרובינציאליות שבשם "כפר סבא" (שבה מסתתרת מודעותם החריפה של אלתרמן ווילנסקי לכל העשייה הישראלית בתחום הבידור!) הוא תיזמר את הטנגו שלו בנוסח גרנדיוזי במיוחד, מוגזם ומבריק, כאילו הוא מלווה מופע בברודוויי בימי האר-דקו.

וילנסקי ניחן בהומור מוזיקלי אמיתי. ההומור הזה לא רק אחראי לחן הרב, האירוני, השפוך על ההלחנות ללהקת הנח"ל ו"בצל ירוק". ("ונצואלה" שלו היא בדיחה על חשבון הצביון הדרום-אמריקאי, שנים לפני שהתפשט כאופנה סוחפת. "הטנדר נוסע" הוא בדיחה על חשבון שירי "החליל" ה"מזרחיים" וכו'), אלא לכל יחסו ל"שיר": וילנסקי לעולם אינו תמים. הוא מתייחס לשיר דרך הז'אנר, מרחוק, כמו שופן אל הוואלס; כאילו פעם היה דבר כזה, והוא מעלה אותו באוב.

גם שיר "טרגי", כמו השיר המוזר "מגדלור", מולחן "מרחוק" - כאילו העלו באוב בלדה נוראה באופרה צפונית נוסח "ההולנדי המעופף". וילנסקי זיהה באורח מבריק את הזרות הסגנונית שבמלים (דן אלמגור) והקנה להן קדרות קיצונית. הפזמון, המסתיים פעמיים בחזרות רבות על צליל היסוד של הסולם המינורי, מראה כמה רחוק יכול וילנסקי ללכת במעשה הסגנון של שיריו. בתזמורו (האופראי) של השיר נתן וילנסקי לשלושה חלילים להקיף את קולה של דמארי בסערת נפש וים. לכן - כל שיר שלו נשמע אחרת לגמרי, ונדמה כאילו חבויים בו כמה מלחינים שונים. הוא מלך ביצירת "שמאלץ" ("היו זמנים", "כלניות", "סתיו") ואלוף בעשיית הסגנון המזרחי הציוני ("בכרמי תימן", "אלימלך", "גדליה רבע איש" הנפלא) ולא פחות מאלה - הוא היה מסוגל ליצור שירים רציניים ונוקבים.

אחד השירים העדינים, המרטיטים והמשמעותיים ביותר בכל תולדות הזמר הישראלי, גם הוא של וילנסקי. זהו "שיר ליל שבת" (למלים של יהודה עמיחי), שבוצע להפליא בפי נורית גלרון, ולאחרונה - על ידי רונה קינן. היחס בין המלודיה למלים בשיר הזה הוא מתוח, טעון ועשיר ביותר, ובו הראה וילנסקי כי מחשבתו על היחד הישראלי אינה עשויה רק מן ההפשטות הסמליות של "הקרב האחרון", אלא מקשב דק למצב-רוח, לדיבור אינטימי מקומי אמין לגמרי.

ההבחנה העקרונית בין אמנות לבין בידור צריכה לעתים (רחוקות) להתמוסס, לא בגלל טשטוש גורף בין התחומים אלא משום שיש ורמת העשייה של היצירה הבידורית היא כה משובחת, עד שהיא נושאת עמה ערך מוסף כה רב, חורגת מהקשרה המעשי, הזמני, ומתגלה כי חבוי בה כוח של אמנות אמיתית, גם אם לא התיימרה להיות כזאת. קל להדגים זאת על פי כמה מן השירים שכתב וילנסקי ללהקת הנח"ל. מלותיו של "יא משלטי" (יחיאל מוהר) אינן מדברות עוד לאיש היום. ההקשר שבו נכתב השיר חלף, נמוג. אבל המוזיקה שלו מרתקת. מפעמת בה מהירות עצומה והיא שוצפת רעיונות גאוניים. אם היא תישמע למשל בכלי מיתר בלבד, בלי קול, יזדהר מיד כוחה הסגולי. או "מול הר סיני" (שוב - מוהר), אותו שריד להתלהמות המשיחית של בן גוריון בימי מבצע סיני: "הו שלהבת יה עיני הנערים, הו שלהבת יה ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום אחי, בשוב העם אל מעמד סיני".

אלו בוודאי המלים החלולות ביותר של זמר עברי כלשהו. אבל המוזיקה: וילנסקי כתב אותה לכמה קולות (כפי שעשה כמה פעמים בכתיבתו ללהקה), וכאן הוא מרמז לסגנון ליטורגי-מודרניסטי מרהיב במיוחד. הוא יוצר אקסטזה מוזיקלית. אין בה דבר מתלהם, גס או שטוח. אם יצורפו הצלילים הללו למלים מתוך פיוט עברי קדמון - או אם יימצא להם גואל במלים חכמות אחרות - ייוודע כמה מפתיעה המוזיקה שנתן וילנסקי לשיר.

כשמסירים את חלודת המובן מאליו, כבכל מקרי הצחצוח, מתגלה הנוכחות הסמויה תחתיה במלוא הברק. במקרה וילנסקי נוספת לכך ההבנה כי חוכמה, חן, ברק ולהט כאלה, פוריות כזאת והמצאה - לא זו בלבד שאינם מובנים מאליהם, אלא שהם אינם מובנים כלל.



משה וילנסקי. הומור מוזיקלי אמיתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו