בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרופ' דן מירון קורא בספרות ימינו ומתגעגע לשלום עליכם

דווקא על רקע העבודה על ספרו של שלום עליכם, התחוור לפרופ' דן מירון, אחד מהחוקרים החשובים של הספרות העברית, כי אין בה הבחנה בין יצירה משמעותית לערימת ניירות כרוכים

תגובות

בנובלה שוברת הלב "סיפורי אלף לילה ולילה", מגולל יענקל יונבר השנון והדעתן את סיפורו באוזני הסופר שלום עליכם. השניים נמצאים על ספינה עמוסת פליטים יהודים, העושה דרכה במי הים הצפוני והאוקיינוס האטלנטי לאמריקה, "אותה מדינה שאלוהים ברא בשביל יהודים, שיהיה להם לאיפה לברוח, בשעת צרה", אומר יונבר.

יונבר היה פיגורה בולטת, בעל משפחה אמיד בעירו קרושניק, בדרום מערב פולין, באזור הסמוך לגבול המערבי של הקיסרות הצארית. כשפלש צבא גרמניה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, הכאוס שטף הכל, ואסונו של יונבר היה כבד מנשוא. שני בניו אבדו לו. האחד נהרג בשדה הקרב והאחר, שזכה בשלושה אותות הצטיינות בצבא הצאר הרוסי, כנראה הוצא להורג בירייה. מצער ושיברון לב מתה רעייתו ובתו היחידה איבדה את צלילות דעתה לאחר שגם בעלה נהרג בקרבות. השמועה שהבן לא הוצא להורג אלא הצליח לערוק וברח לאמריקה, היא העילה למסעו של יונבר.

 דן מירון. שלום עליכם אומר שתפיסה כוחנית של המציאות לא תעזור. עלינו לחיות עם החולשה. זאת חוכמה יהודית עתיקת יומין ששכחנו | צילום: אורי גרשוני

כמה מנכסיו של יונבר בכל זאת נותרו עמו, כגון חוש ההומור שלו, הדימוי העצמי המוצק שלו, וגם התקווה. את אסונו הפרטי הוא מפרק ל-14 מונולוגים, שאותם הוא נושא באוזני הסופר היידי הנודע, ומקווה שסיפור חייו יישאר לזיכרון לדורי דורות.

ידוע שראשוני היהודים הגיעו לצפון אמריקה ב-1645, ועדיין השורה "אלוהים ברא את אמריקה בשביל היהודים" מפתיעה, כאילו שלום עליכם חזה את הקשר אמריקה-יהדות-ציונות. הזוועה שצפה מבעד לטון הקליל שבו מתאר הגיבור את האסונות שפקדו אותו, כמו תיאור תלייתו של רב העיר על עמוד בכיכר השוק, יוצרת את התחושה שהסופר היידי חזה את השואה.

"'סיפורי אלף לילה ולילה' היא היצירה הראשונה של ספרות השואה", אומר דן מירון. "זה הניסיון הראשון לתאר השמדה. במובן הזה, שלום עליכם הקדים את כל הסופרים, והוא מתאר ערים שנהרסות ומשפחות שמתפוררות, ובהומור. הסיפור שנכתב ב-1915 הוא הסיפור האחרון הגדול שהוא כתב. גיבורו, יונבר, מקבל את המציאות אבל לא חי בה. הוא מדבר כאילו הוא עדיין גביר בעל מעמד ולא פליט שנוסע לאמריקה שכלל לא ודאי שהוא ישרוד את המסע. מה גם שבאמריקה מחכים לו חיי מצוקה בגטו המהגרים היהודי בניו יורק. כמו הסופרים הרוסים הגדולים, שלום עליכם מתעסק באסטרטגיה של הישרדות בעולם בלתי נסבל".

מתחת להומור

גם פרופ' דן מירון, חוקר פרשן ומתרגם, מצא את עצמו באמריקה. הוא מחזיק בקתדרה לספרות עברית וספרות משווה (שהיידיש במרכזה) באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בארץ הוא כבר לא מלמד.

החיבור העז שלו לכתבי שלום עליכם החל כבר לפני כ-50 שנה. הוא תירגם אז לעברית כמה מכתביו של הסופר הגאון. פרק מסיפורי מנחם מנדל, ובהמשך את "סיפורי רכבת". הסיפורים הניעו אותו ללמוד יידיש ובהמשך לעשות דוקטורט בספרות משווה באוניברסיטת קולומביה.

בשנים אחרונות הוא מתרגם את שלום עליכם במרץ. ב-2008 ראה אור המבחר "סיפורי זעם" (עם עובד), ב-2009 זכינו ב"טביה החולב" ובימים אלה יוצא הכרך "סיפורי תוהו" (כתר), עם סיפוריו של יונבר. בעוד כשנה נתברך גם ב"מנחם מנדל".

מירון דוחה את תדמיתו הישנה של שלום עליכם, שתורגם והובן כמו הדוד היהודי הטוב שמספר בדיחות על העיירה היהודית וגיבוריה, ושר שירים קלילים ("לו הייתי רוטשילד"). לתדמית הזאת אחראי חתנו של שלום עליכם, הסופר והמתרגם י"ד ברקוביץ. מירון נזכר השבוע איך ברקוביץ זעם למשמע השאלה מדוע לא תורגם לעברית הסיפור "איש מבואנוס איירס".

"הוא התנפל עלי ואמר, 'אתם רוצים לטנף את שמו'", אומר מירון. "המחשבה היתה ששלום עליכם צריך לדבר על רבנים ועל הנשים והגברים הקטנים בשטייטל, שהם טובי לב ותמימים. אחד הסיפורים, 'שלוש אלמנות', עוסק בהומוסקסואל שיש לו מערכות יחסים עם נשים שהוא רוצה להתחתן איתן, אבל איכשהו זה מסתיים כשהן מתחתנות עם גברים אחרים שבעצם מוצאים חן בעיניו. שלום עליכם התעסק בדברים האלה והבין אותם. ברקוביץ לא הסכים שהסיפור יתורגם ולבסוף אריה אהרוני תירגם אותו ואני כללתי אותו בכרך 'סיפורי זעם'.

"ברקוביץ גם חשב שלא רצוי לתרגם לעברית את 'סיפורי תוהו' כי זה לא מתאים לקהל הישראלי. הגיע הזמן להשתחרר מהקונספציה הזאת. שלום עליכם כתב על יהודים בעיירה קטנה אבל הוא הכיר את מציאות החיים ואת בני האדם, והוא משמש מעין כומר מוודה שמבין את אלה שמרגישים שהם עשו דברים נוראים".

מירון מציע סדר חדש: "להוריד את החלודה מעל כתבי שלום עליכם. הוא היה הסופר הגדול של החולשה, בלי שום תרשים אידיאולוגי של איך יוצאים ממנה. הוא סופר של חסרי המוצא שעושים מעשים שלא ייעשו, כמו בסיפור 'האיש מבואנוס איירס' שהחיים תקעו את גיבורו המוגבל בפינה והוא יוצא ממנה כסוג של עכברוש. שלום עליכם הוא האנטיתזה של הסיפור ההרואי היהודי המודרני".

כלומר?

"העם היהודי הוא מסכן, חלש ודפוק שרודפים אותו, והוא יושב בירכתי ההיסטוריה ולא עושה דבר. העם הזה צריך לתפוס את הגורל בקרניים ולגאול את עצמו. שלום עליכם אומר, שראשית העם לא מסוגל ושנית, אותו זה לא מעניין כסופר. הוא מרוכז ביהודים שתקועים במערבולת איומה של החיים ותוהים איך לשרוד. גיבוריו היו ילדים שבמהלך חייהם קרס על ראשם טונה לבנים. שהאם היכתה בהם כי היא שונאת את האב שלא עמד לימינם מפני שהוא מפחד ממנה. והאח או האחות לא עזרו להם וגם קרובי המשפחה התעלמו. שיטת המחאה היחידה של ילד כזה היתה שאפו יהיה אדום והוא ינזול כל הזמן וכך הוא יצליח להפר את שמחת הארוחה".

ובכל זאת, נדמה שהוא הצליח לבנות אנדרטה מפוארת לעולם של אתמול.

"הוא אומר: אני לא אשפוט את גיבורי. אאפשר להם להביע את עצמם. אניח להם לרמות, כמו אותו יהודי מבואנוס איירס שעוסק בסחר של נשים יהודיות. הגיבורים שלו משקרים כל הזמן. השקר שובה את לבו של שלום עליכם כי הוא רוצה לשמוע מתוכו את הכאב ואת הכעס ואת התחושה שהחיים האותנטיים הם עמוק בתוך הכאוס. זו מהות החיים. אני רואה בו סופר אחד ומיוחד שסירב לסדרה שלמה של נרטיבים פוזיטיביים שהתרבות של התקופה ההיא הציעה. זו בחירה של סופר גאוני עם אינטואיציה רכה מאוד לאנשים האלה שהוא לא רחוק מהם. הוא יכול לשים את עצמו בקרבם ולדבר מתוכם.

"שלום עליכם היה קרוב יותר מכל סופר יהודי מודרני אחר, להוציא קפקא ועגנון, למגע אותנטי עם התוהו ולהבנתו כהוויה אנושית נורמטיבית".

מה הרלוונטיות של כתביו?

"הישראלים יכולים למצוא את עצמם בסיפוריו. 'טביה החולב' התקבל יפה, יש נכונות לשמוע את הקול הזה שבא מעומקו של הניסיון ההיסטורי של לחיות מהיום למחר ואיכשהו להתקיים. הקול שלו לא צריך להחליף את הקול התרבותי שלנו, שהידלדל משום שהוא לא שמר מהעושר ומהחוכמה הזאת. שלום עליכם אומר שתפיסה כוחנית של המציאות לא תעזור. עלינו לחיות עם החולשה. זאת חוכמה יהודית עתיקת יומין ששכחנו. עומד הסופר היהודי הגדול ביותר ליד קפקא, שידע את זה, והוא אומר לנו: תלמדו את החולשה כי זה הדבר החשוב. אתה נתון בנסיבות שאין לך עליהן שליטה. אתה מוכה מימין ואתה מוכה משמאל ועליך ללמוד לחיות עם זה".

התרגום של מירון הוא מעשה אמן. הוא החליט להשאיר בסיפורים מלים וביטויים בשפות המקור, פולנית ורוסית, באותיות עבריות, כולל מצבור של קללות. "רציתי שהערבוביה תישאר כמו במקור. היהודים חיו באזור דמדומים לשוני שדיברו בו שלוש-ארבע שפות. השארתי את התנועה בין השפות שמבטאת הן את העושר והן את הרבגוניות".

דקדוק רחוב

בשלוש השנים האחרונות השיל מירון 18 קילו ממשקלו. היו לו בעיות בברכיים שהצריכו ניתוח, ולאחר שהחלים החליט לקחת את עצמו בידיים, והוא פוקד את מכון הכושר שלוש-ארבע פעמים בשבוע. בנובמבר הוא יגיע לשנתו ה-76, אך הספורט היטיב עמו והוא נראה כמו א יונגער מאן. אבל הוא מבכר לדבר על הישגיו המחקריים.

"אני עובד הרבה. ספר שכתבתי על הספריות היהודיות יופיע בקרוב בהוצאת סטנפורד", הוא אומר. "גיבורי הספר הם קפקא ושלום עליכם. אני לא פורח. לא להגזים. אני עובד הרבה כשאני באמריקה, בעיקר בלילות. את עבודת התרגום אני עושה רק אחרי עשר בלילה. מיום שאני חי לבד אני מכתיב לעצמי את קצב הזמן. אני מתרגם ארבע-חמש שעות, ישן כארבע שעות והולך לעשות ספורט וללמד בקולומביה. יש לי קצב מהיר. אין לי בלוקים ואין לי קשיי כתיבה. אני לא נאבק עם הדבר הזה. הוא בא. אם הוא לא בא, אני מחכה לו ובינתיים אני עושה משהו אחר".

איך אתה יודע שהוא בא?

"הוא מגרד בקצות האצבעות. הוא מציג את עצמו, כך תגיד את זה ואת זה. זו תחושה".

ניכר שהתרבות האמריקאית שמתעבת את הזקנה השפיעה עליך.

"אין ספק שלמדתי מהתרבות האמריקאית שמנקודה מסוימת ואילך אסור לך להישאר ניטרלי לגבי התהליך הזה. אתה מוכרח להפעיל את המוח. זה המפתח לכל. אני קורא המון ואני בוחן את עצמי כל הזמן ולפעמים אני נדהם מכמות הדברים שאני זוכר. אני מתרגל את המוח. אני קורא טקסט של 300 עמוד ושם אותו בצד - עכשיו, תגיד לעצמך מה באמת קראת. אני בודק באיזו מידה אני יכול לשחזר בדייקנות את הטיעון המרכזי. לא פעם אני עורך את הבדיקה כאשר אני רץ על ההליכון".

איך אתה יודע אם שכחת?

"אני מבחין בחורים או שיש איזה כתם ואז אני חוזר למאמר. אני עושה את זה כבר שנים והתרגולת הזאת כפויה עלי. למשל אני אומר לעצמי, 'הסימפוניה הזאת והזאת, מה המוטיב של הפרק השלישי, בבקשה ממך תזמזם אותו, תראה לי שאתה זוכר אותו, שאתה יכול לכתוב אותו בתווים'. ההתעמלות העיקרית שאני עושה היא למוח".

אתה שוהה בארץ מספר חודשים בשנה.

"יש לי חברים כאן ויש לי פרויקט במוסד ביאליק שמחבר אותי לכאן במובן הנפשי. אני שייך לתרבות הישראלית. זה בכל זאת כור המחצבת שלי. אבל קודם כל אני פה בגלל ובזכות העברית, והשפה היא גם הסביבה".

השפה ברחוב נעשתה עילגת ורדודה.

"אני אוהב את השפה ברחוב ואני אוהב לדבר עם בני אדם. האוזן הפנימית שלי מסתמרת כשאני שומע שיבושי לשון כמו 'אני ילך' אבל אני אומר לעצמי שככה זה ושפה צריכה להתחיות כל הזמן. אין נורמות קפואות. מה שהיה נכון בזמן אחד, לא נכון בזמן אחר. התנ"ך עצמו מלא דברים שלפי דקדוק מקראי אדוק ייחשבו כטעויות. בשיר השירים נאמר על בנות ירושלים, 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'. זאת עברית לא טובה כאשר את אומרת תלכו ולא תלכנה. כשהנכד שלי אומר 'תביא לי' במקום 'תן לי', זה לא בדיוק נעים לי אבל אני לא שולל את זה. אלה לא תהליכים שאפשר לקטלג כטובים או רעים. הם עדיפים לאין ערוך על כל צורה של נפיחות.

"השפה היא כלי נוח לשקר באמצעותו, והיא אחת הצורות שבהן אתה מבטא את האמת במובן של מה שאדם מרגיש וחושב. הלשון מבטאת את המצב התרבותי ואני חושב שצריך להיות כמה שפחות שיפוטיים. השפה מייצגת סוג של חיים ברחוב שאני אוהב".

מציפים אותנו בעשרות ספרי פרוזה. אתה עומד בקצב?

"בקצב של הפרסומים, מי בכלל יכול לשגות באשליה שהוא קורא הכל. אני קורא הרבה ואני די מתמצא. העניין של הכמויות משמעותי. משהו בסיסי השתנה בתשתית של הכתיבה והפרסום. המספרים האדירים של הפרסומים שברובם הם Non-books. אלה ניירות כרוכים, וזו אינדיקציה של שינוי משמעותי. ברור שתישמע הזעקה ירדנו, אבדנו, שקענו, טבענו ואין יותר ספרות עברית. הנאום של מנחם פרי היה כמו אריה של דיווה מזדקנת שפורשת מהבמה ואומרת שמאחר שהיא כבר לא תשפיע, לא תהיה יותר אופרה. כל 20-30 שנה יימצא מי שיגיד 'אבדה הספרות'. ביאליק אמר את זה ב-1907, במאמרו 'שירתנו הצעירה': 'יללת תנים מצד זה ורקוד שעירים מצד זה: אין ספרות עברית!' אמירה שאינה כרוכה בשינויי טעם. כשהשתנה הטעם בשירה מאלתרמן לזך, אף אחד לא אמר אין ספרות עברית. אצ"ג זעק, 'אין ספרות, אין קוראים, אין אין אין', אני יכול להראות לך מכתבים שבהם כתב לי שהיתה ואיננה ולא תהיה יותר".

אז מה השתנה?

"חוקי המשחק משתנים. יש קהל אחר ויש מבנה כלכלי אחר ואנחנו שרויים בעיצומה של מהפכה ויש לה כל מיני גילויים וביניהם כמה מביכים. קחי את השירה. תמיד הופיעו ספרי שירה גרועים אבל עכשיו מתחוללת מהומה נוראה של ספרים שאין להם כל הד או חשיבות. עכשיו המשוררים מלטפים אחד את השני, חוגגים ומפרסמים זה את זה בסגנון פייסבוק. יש שירה טובה מאוד ונכתבת גם פרוזה מעניינת. מה שחסר זו איזו הבחנה. האבק כיסה את התמונה. אנחנו לא רואים שיש משורר חשוב ואני מדבר על בני 30-40".

מי הטובים שבהם?

"ליאור שטרנברג הוא דוגמה טובה. אף אחד לא ינסה למקד את המחשבה ולהגיד למה ספר שירים של שטרנברג מזיז את הדברים קדימה. אבדה לביקורת היכולת לתת תמונה מסודרת, שהיא ערכית-שיפוטית של מה יש ומה אין. בלשון אחרת, חסרה ביקורת שנובעת מההבנה של המציאות ושל הספרות כחלק מהמציאות".

למה זה אבד?

"המבקר הכי מוכשר שנוסף למבקרי הספרות לא עוסק בספרות עברית אלא בגרמנית. שמו גלילי שחר. הביקורת המשמעותית נעלמה במובן הזה שהיא לא אומרת 'לא' בצורה מנומקת. ביקורת טובה אינה יכולה להסתמך על התרשמות או על מוניטין של המבקר. עליה להסביר ולהדגים את צורת המחשבה של הכותב ולטעון טיעון. בתוך המהומה הזאת נוצרות חשיבויות ומושגים של ערך מדומים לגמרי. מסתובב משורר בתפקיד של מין עמיחי חדש. שמו אלמוג בהר ואני קורא דברי שבח מופלגים עליו בביקורת. ואני אומר לעצמי ריבונו של עולם, מה קורה פה? זה משורר שכל הזמן מפצה על חולשת הטור שלו ועל זה שהמשפט השירי שלו הוא בלי כוח וללא עוצמה על ידי זה שהוא כותב שורות מופרכות עוד ועוד. השיר שלו מלא ב'שירות הסברה' של עצמו".

מופרכות?

"דוגמה מתוך השיר 'גרזן עץ' (מהספר 'חוט מושך מן הלשון'): 'וכשחורש שלם נגדע באבו של גרזן אחד/ מתגלה תוגת החלום החסידי אשר ביקש/ את עזרת העצבות הגדולה בשבירת הייאוש הגדול'.

"מה פירוש באבו של גרזן? רק חורש יכול להיות באבו. ומה זה החלום החסידי ומאין צץ לפתע הביטוי הזה? אין אצל המשורר הזה דבר שהוא אינו גדול. 'כל החלומות שחלמו חיי בקברחם השינה/ יכולים להיפתר עכשיו/ כל המלים הלכו אחר החלומות' (מתוך השיר 'הלילה מתאמץ'). למשורר הזה יש את החוצפה להגיד ש'אדם פודה נפשו במעשים קטנים', במה זה מתבטא? 'בזיכרונות שהוא זוכר כשכולם/ שוכחים, בפצעים שהוא סובל כשכולם/ שמחים, בשתיקות שהוא שותק כשכולם/ צוחקים' (מתוך השיר 'מעשים קטנים'). זה האיש שעוסק בקטנות. והוא זכה למאמרי שבח בכל העיתונים".

עוד דוגמאות?

"יש דוגמה שאני נוגע בה בחשש, אב שכול שלא יהיה משורר לעולם ושמו גיורא פישר שכותב הרהורים של מורה, וכותב על אובדן בנו בג'נין ב-2002. הספר 'אחרי זה' זכה לגלים של שבחים שגם יצרו תופעה חברתית. הספר שיצא בכמה מהדורות הפך לספר פולחן ולחלק מתרבות השכול הישראלית. אני קורא, והרצון הפנימי שלי אומר לא לגעת בו כי זה אב שכול. לא אכפת לי שאלה לא שירים. אלא שיש כאן סוג כה עמוק של נרקיסיזם וזה מבהיל אותי.

"אין בספר הזה שום עמידה מול הזהות של הבן. איזה בן אדם הוא היה ומה היה קרוב ללבו. רק שיר בנאלי אחד עוסק בכמה יפה הוא היה בתמונת הפספורט. בן אדם מת והוא לא רק בן של מישהו, הוא אובדן משום שהוא היה ואיננו. השירים אחד אחרי השני מתרכזים בעוצמת הקורבן והרחמים העצמיים של המאבד, האב. וזה הולך עם אלוזיות ספרותיות וציטטות מהתנ"ך. 'דמעות נובעות/ מתוכי כמעיינות/ תהום רבה/ וביום אני סלע/ שגם המטה/ המכה/ לא מוציא ממני/ טיפת/ יבבה מהפה'. מביך. זה ספר שהיה צריך לעבור עליו בשתיקה".

משהו חיובי בבקשה.

"משוררת מצוינת, יודית שחר, שהוציאה ספר ראשון מבריק, 'זו אני מדברת'. אני מאוד אוהב את הספרים המאוחרים של ישראל אלירז. לאחרונה ראה אור 'דברים דחופים', מבחר גדול ויפה שבחר דרור בורשטיין, איש מוכשר בפני עצמו שכותב רומנים מעניינים. שמעון אדף שספר השירים שלו 'אביבה-לא' על מות אחותו הוא ספר מצוין. גם השפה עובדת שם שעות נוספות".

הכל מעורבב

גם בים ספרי הפרוזה שנדפסים פה מדי שנה, מירון מאתר נקודות אור.

"סיימתי לקרוא רומן היסטורי-פוליטי מעניין, 'אנשים טובים', של ניר ברעם, שבנוי על מחקר מעמיק וכתוב בעברית בשלה, תרבותית, לא מתייפייפת ובלי נדנודים של מונולוגים פנימיים אינסופיים. בשעתו אמר ג'רג' לוקאץ', הפילוסוף והמבקר, שחוץ מאשר אצל הגאונים, הכתיבה היא הדרך לנקז את חדרי האשפה של הנפש, ובספרים ישראליים של השנים האחרונות אפשר למצוא אינוונטרים אינסופיים של כותבים הכותבים על מה הם מרגישים לצד רחשים והרהורים. זה נמאס וזה משעמם. אנחנו צריכים סיפור בהיר ובוגר שכתוב היטב ובלי עודף מילולי".

כמו למשל?

"'קול צעדינו' של רונית מטלון עניין אותי מאוד. 'על דעת עצמו' של נורית גרץ מצוין וגם יוצר ז'אנר חדש, רובד של דמיון ושל היסטוריה שלא היה מקובל אצלנו. אהבתי את 'אלנבי' של גדי טאוב. ספר נטורליסטי חזק. הוא למד את השפה ואת האנשים ולקח ברצינות את המילייה המסוים שהוא החליט לחקור".

מאות ספרי מקור ראו אור בחמש השנים האחרונות.

"ספרות טובה לא צריכה כמויות. מספר התלמידים החכמים שתורתם אמונתם עולה היום על כל תלמידי החכמים שהיו מזמנו של רבי עקיבא עד 1950 ביחד. כך המצב עם ספרים. יש בארץ יותר רומנים שנכתבו בשנים האחרונות מאשר בכל המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ביחד. ביניהם כאמור יש שניים-שלושה שכדאי לקרוא".

אלון חילו, אמיר גוטפרוינד, אשכול נבו, אתגר קרת, גיל הראבן, אופיר טושה גפלה...

"'אחוזת דג'אני', ספרו של חילו, הוא חרפה. אדם שמנסה לכתוב ולצטט בסגנון התקופה כאשר הוא לא מבין את יסודות השפה של אותה תקופה, מייצר דבר מלאכותי מגוחך. הוא גם מפרש את 'המלט' כעלילת התשתית של הסיפור על אחוזת דג'אני. הספר טבוע בחותם הצביעות של האשמה עצמית במין פוליטיקלי קורקט של השמאל.

"אני לא סובל את כתיבתו של אמיר גוטפרוינד בייחוד כשהוא נוגע בשואה ובאנשים ניצולי שואה. אני מבין שיש לזה קוראים. זה בסדר, אם היתה בארץ הבחנה חדה בין ספרות איכותית לבין ספרות בידור שנועדה לקריאה המונית. לו הביקורת היתה אומרת, 'יש לנו ספרות כזאת לצרכים מסוימים אבל במקביל יש לנו מקום שבו השפה והמחשבה של הספרות מנסה לחפש לעצמה ביטוי'. הספרים של יוכי ברנדס הם דוגמה לספרות כזו ויש עוד רבים. אשכול נבו מייצר ספרים כאלה. באמריקה זה מובן מאליו שישנם המוני ספרים שנמכרים בכמויות אדירות וישנם סופרים רציניים שמשנים את פני הספרות. פה עירבבו את הכל".

אתגר קרת?

"ספר של גימנסיון. כל כתיבתו היא גימנסיאנית. הוא הבדחן מספר הסיפורים של הכיתה. אני לא לוקח אותו ברצינות".

מה עם אותם סופרים שבעבר הוגדרו כמרכזיים בספרות הישראלית?

"דיברנו על שלום עליכם שהיה גאון והבין מה טיבה של המציאות, ומה זה חיים ומה הם בני האדם. אין דבר כזה אצל עמוס עוז או אצל א"ב יהושע. שום דבר לא מתקרב לשלום עליכם וגם לא צריך להתקרב. הספרות צריכה להיות ישראלית. יש לנו מסורת. יש לנו את יעקב שבתאי ויכול היה להיות לנו סופר נוסף. בזמנו קראתי את 'חדר' של יובל שמעוני שכבר עשר שנים לא פירסם. הוא מוציא את פרנסתו מעריכה ועדיין מתלבט אם לכתוב רומן חדש. 'חדר' הוא יצירה גדולה".

ישעיהו קורן הוגדר כתגלית מחודשת.

"הוא סופר מעודן ומעניין ומאוד מוגבל. מה שגילו זה בצדק, אבל אי אפשר להגדיר אותו כעמוד התווך של הספרות הישראלית. אבל אנחנו מלאים בגוזמאות כאלה. קראתי לא מזמן שמנחם פרי אמר שהוא משבץ את אלתרמן בעשירייה השלישית של המשוררים הישראלים. זו פרודיה".

לאה איני?

"סופרת עם כישרון שעשתה בספרה האחרון משגה גדול בבחירה במחשבה שהגיבורה שלה תעמוד לפנינו ביתר בהירות אם היא תפרט בצורה אינסופית את העולם הפנימי שלה. טעות שסופרים ישראלים עושים".

עדנה מזי"א?

"מחזאית בינונית ומספרת פחות מבינונית".

אולי אתה כבר לא רלוונטי?

"אני לא חושב שהספרות הישראלית אבדה ואני גם לא רוצה להתכחש לגילי. הייתי צעיר כמבקר והייתי תוקפני ורצתי על הבריקדות בשנות ה-60 וה-70. זה עבר. אני לא מתעסק בזה עכשיו אבל אני מרגיש שאני שומע ומקשיב למה שקורה בספרות הישראלית. יש מה לשמוע ויש גם הרבה רעש סטטי ולא סטטי".

אתה מתגעגע לסופרים כמו ס. יזהר ועמליה כהנא-כרמון?

"רונית מטלון מעניינת אותי לא פחות מכהנא-כרמון. התפעלתי בשעתו מ'יגאל אלון: אביב חלדו' של אניטה שפירא, שהיה יותר מעניין מכל הרומנים שקראתי באותה שנה. בני מוריס, '1948', זו כתיבה ספרותית טובה. אני קורא את הספר עכשיו והוא כתוב בצורה כזאת שמתקבלת תמונה בהירה של מצבים ושל יחסים. אתה רואה דברים בהתגבשותם. 'שנות ההשמדה, 1939-1945' של שאול פרידלנדר זו ספרות במיטבה. ההגדרה של ספרות צריכה להתגמש".

את מי שכחנו?

"זה לא חשוב".

כל כך הרבה שנים שאתה חי ולא חי פה, ונדמה שהסידור מיטיב איתך.

"אני קורא עיתונים ואני רואה משם מה שקורה עם ישראל. אנחנו נראים נורא ובזה אני לא מחדש כלום. להיות שם מאפשר לי להירגע ולתפוס מרחק. יש לזה עוד צד והוא הניתוק והריחוק. יש לי כאן חברה ואנחנו יחד שמונה שנים והיא באה לניו יורק ואני בא הנה, ובכל זאת אנחנו לא נמצאים יחד רוב חודשי השנה. בני איתם גדל שם, ואין לי שום העזה או חוצפה לצפות שהוא לא יהיה משם. הוא יודע עברית והוא יוכל לקרוא את 'סיפורי תוהו' שמוקדש לו, אבל הוא אמריקאי למרות שעדיין עולים לו חלומות ללכת לצבא. יש לי שני בנים בארץ ונכדים. אז אני פה ואני שם".

אי אפשר לסגור את הראיון הזה מבלי לשאול אותך על הכאוס בחייך, על התקרית עם אשתך שהוגדרה כאלימה.

"אני מתרשם מהצורה שהיא טיפלה בבן שלנו. נפרדנו לפני חמש שנים וחצי ואלו היו שנים קשות לילד. היום הוא במצב מצוין. היא עשתה משהו נכון. היו תקופות שהוא לא רצה לראות אותי והיו תקופות שכן, כמו שקורה במצבים כאלה. היום הוא כאמור במצב שגורם לי אושר ואני חייב לומר שבחה. הדברים בינינו הסתדרו ואנו מקיימים קשר קורקטי שעיקרו סביב הילד".*

יסודות הכאוס

באחרית הדבר ל"סיפורי תוהו" כותב דן מירון שיצירתו של עליכם משחקת מחבואים עם הכאוס. "הנה הוא מציץ ונגלה, הנה הוא שב ומסתתר לזמן מה, יונק ממקורות שונים, אישיים וספרותיים". אחד מהמקורות הללו היתה הביוגרפיה של שלום עליכם, והפרשנות שהעניק לה. "הפרשנות הזאת, שהיא בעת ובעונה אחת פסיכולוגית ואסתטית, אידיאית וסיפורית-מבנית, מצאה את ביטויה בטקסטים רבים, ששיקפו במישרין או בעקיפין את חיי המחבר או את תודעת העצמי שלו ברצף הזמן והמרחב".

שלום רבינוביץ' (בצילום) נולד ב-1859 בפריאסלב שבאוקראינה. כשהיה צעיר הופקדה בידיו האפוטרופסות על העיזבון של חמיו והוא נכנס לעולם העסקים בקייב ואף הצליח, אלא שכעבור שנים אחדות איבד הכל. "בחייו של שלום עליכם התרחשו נפילות איומות שנגרמו על ידו", אומר מירון. "איש לא זהיר שאיבד את כל ממונה של המשפחה ונאלץ לברוח. מהפרשה הזאת נולדה הגאונות שלו. מה שהוא כתב קודם לכן היה מצחיק וביטא את כישרונו, אבל לא היינו זוכרים אותו היום. ב-1890 הוא חזר לאודסה אחרי שהחותנת שלו מכרה את הפנינים שלה והשתוותה עם בעלי החובות. אז הוא כתב את 'טביה החולב' ואת 'מנחם מנדל' ואחר כך את יצירותיו האחרות".

בקיץ 1908 התמוטט שלום עליכם במהלכו של מסע קריאות מיצירתו באוקראינה וברוסיה הלבנה. הוא לקה בשחפת, ושהה במשך כשלוש שנים בסנטוריומים באירופה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נמלטו שלום עליכם ובני משפחתו מברלין לדנמרק, וממנה עלו על ספינה לניו יורק. את בנם היחיד מישה, שחלה בשחפת, הם הותירו בלית ברירה בשווייץ. הידיעה על מותו ב-1915 קירבה את קצו של הסופר שנפטר כעבור כשנה, במאי 1916. הוא היה בן 57.



אלון חילו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו