שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ענבל מלכה
ענבל מלכה

משחקי הרעב

סוזן קולינס. תירגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, 334 עמ', 79 שקלים

קטניס בת ה-16 חיה בעתיד, במקום שהיה פעם ארצות הברית, לפני ששורת אסונות טבע הרסו אותה עד היסוד. במדינה הנוכחית, פאנם שמה, מונהגים חוקים נוקשים שהעונש על רובם הוא הוצאה להורג. אחד מהם הוא החוק האוסר את הציד, מה שלא מונע מקטניס לבלות את ימיה ביער כשהיא מפזרת מלכודות ויורה בחץ וקשת. קטניס וחברה הטוב גייל מודעים היטב לסכנה שבה הם מעמידים את עצמם, אבל העוני והרעב שולחים אותם בכל יום אל היער כדי לקיים את המשפחות שלהם. בכל מקרה, הסכנה להיתפס כשהם עוסקים בציד היא הדאגה האחרונה של קטניס וגייל, כשמשחקי הרעב עומדים בפתח: פעם בשנה מחויב כל מחוז במדינה לשלוח שני נציגים - נער ונערה - אל המשחקים שבמסגרתם עליהם להילחם זה בזה, כשהאחרון ששורד הוא כמובן המנצח.

הגרלת המשתתפים מגיעה, וקטניס מגלה למרבה האימה שאחותה בת ה-12 עלתה בגורל. בלי לחשוב פעמיים היא מתנדבת להחליף אותה, ומוצאת את עצמה בדרכה אל המשחקים יחד עם פיטה, נער בן גילה שאתו לא דיברה מעולם. כך מתחיל "משחקי הרעב", ספרה של סוזן קולינס, הראשון בטרילוגיה שמגוללת את סיפורה של קטניס. אם יש קונסנזוס אחד בנוגע לספר הזה, שנהפך מאז שהתפרסם לרב מכר בינלאומי ושיהפוך במהרה לסדרת סרטים מצליחה לא פחות, הרי שזו העובדה שהוא נקרא בנשימה עצורה. סטפאני מאייר, שחתומה על סדרת הערפדים "דמדומים" ויודעת דבר או שניים על רבי מכר לבני הנעורים, מעידה כי לא הצליחה להניח אותו מהיד, ואינספור בלוגרים מרחבי העולם מחזקים את דבריה.

סוזן קולינס קיבלה על עצמה משימה לא פשוטה כשניגשה לכתיבת "משחקי הרעב". הספר מציג עולם ציני וחסר תקווה, מעין גרסה של "הדרך" של קורמאק מקארתי (מודן, 2009) לבני נוער, שבו הממשל מקריב ילדים בכל שנה כדי להזכיר לאוכלוסייה את חוסר האונים שלה מול כוחו האבסולוטי. באופן טבעי, הספר מלא בתיאורים קשים של מיתות משונות וצורות התאכזרות שבדרך כלל זוכות לעידון כלשהו בספרים מסוג זה. קולינס מעידה כי כתבה את הספר בהשפעת סיפורי המיתולוגיה על טרויה (שם אולצו היוונים להקריב את ילדיהם למינוטאור), וכן בהשפעת תרבות הריאליטי. מקורות ההשפעה שלה ניכרים הן בתפקיד הפוליטי שיש למשחקי הרעב והן בעובדה שהם משודרים בשידור חי ברחבי פאנם, כאשר כל התושבים מחויבים לצפות בהם.

הפן של תוכנית הריאליטי דומיננטי בספר באופן מיוחד והוא מקבל ביטוי משמעותי עוד לפני פתיחת המשחקים. מהרגע שקטניס ופיטה נלקחים מהמחוז שלהם אל הקפיטול - עיר הבירה של פאנם, שבה מרוכזת צמרת השלטון ושם יושבת גם הנהגת משחקי הרעב - הם נכנסים אל הטקס שיהפוך אותם משני בני נוער נורמטיביים למכונות הרג משומנות היטב. אבל עוד לפני שלב האימונים הם עוברים טיפול אצל הסטייליסטים שלהם: במשך שעות מתקינים להם תסרוקות, איפור ותלבושות מפוארות כדי שיהיו מוכנים לתהלוכה שבה מוצגים המתמודדים של השנה. קטניס, באופן טבעי, מתגלה אחרי טקס המהפך שלה כיפהפייה עוצרת נשימה. פיטה נשאר חמוד כשהיה קודם, אבל בעת הראיונות אתו הוא מגלה כי כבר 11 שנים שהוא מאוהב בקטניס, מה שכמובן מעורר את העניין ומכניס לסיפור את הפן המיתולוגי על צמד הנאהבים חסרי המזל, שנגזר עליהם להילחם זה בזה עד מוות.

אז איך אפשר לגשר על הפער בין עולם הנעורים לבין התכנים הקשים של "משחקי הרעב"? בקושי רב. קולינס אכן משליכה את קטניס ופיטה לתוך סיטואציות אכזריות, אבל מקפידה להפיל אותם על הצד הטוב ביותר שלהם. הם אמנם אמורים לשרוד במהלך המשחק על המזון שימצאו ויצודו בלבד (ומכאן שמו של הספר) והם נדרשים לקחת חלק במשחק האכזרי, אבל בהתערבות מינימלית מצדם ותוך הפעלה מזערית של אלימות. הם אמנם נדרשים להרוג ילדים אחרים, אבל רק כשיש לכך סיבה טובה ורק בשם ערכים של חברות ואהבה. וכמו בכל רב מכר לבני הנעורים שמכבד את עצמו, גם ב"משחקי הרעב" האהבה זוכה למקום של כבוד, רק שכאן היא מופיעה בצורה מתעתעת ועם ניחוח מניפולטיבי; פיטה אמנם מתוודה על אהבתו לקטניס, אבל היא אינה שותפה לתחושותיו וגם לא יודעת עד כמה הוא כן בהכרזתו. הם מסכמים להציג חזות של זוג מאוהב כדי לזכות באהדת הקהל, אבל עד הרגע האחרון לא ברור כמה זו הצגה וכמה אמת. קטניס אמנם מפתחת רגשות כלפי פיטה ככל שהעלילה מתקדמת, אבל כמו בת טיפש-עשרה ממוצעת היא מתקשה להבין את הרגשות שלה ולא תמיד עושה את הבחירה הנכונה.

"משחקי הרעב" מצטרף לגל ספרי הפוסט-אפוקליפסה לנוער, שספרה המצליח של אלגרה גודמן, "הצד האחר של האי" (ידיעות ספרים, 2010), הוא אחד המייצגים הבולטים שלו. את הפופולריות שצובר הז'אנר אפשר אולי לתלות בכוחה של תרבות הריאליטי, שמעוררת תחושה כאוטית של עולם ללא גבולות מוסריים. אבל החידוש ב"משחקי הרעב" הוא שכמו כל דבר בעולם הקר והציני שהוא מצייר, גם האהבה הופכת בו לסחורה. המשתתפים במשחק יעשו כל שיעלה בידם כדי לנצח ולהישאר בחיים, בין שזה לתקוע חניתות או להתנשק מול המצלמות. ובדיוק כפי שאי אפשר להבחין בספר בין אהבה לבין משא ומתן כלכלי, כך גם הגבולות בין העולם המוצג בו לבין העולם שאותו הוא מבקר הולכים ומיטשטשים.

קולינס שואלת, בין השאר, עד כמה רחוק תלך תרבות הריאליטי בעולם הבידור של ימינו, ובאותה נשימה הופכת את הקוראים לצרכנים של ריאליטי מהסוג האכזרי ביותר. זהו כמובן סוד כוחו של הספר - בכך שלקוראים ניתנת ההזדמנות להתענג על הדם תוך כדי שהם משתוממים ממצבה החמור של החברה.

תעשיית ספרי הנעורים שמגלגלת מיליונים והופכת ספר להיסטריה בינלאומית היא, כאמור, לא המצאה של קולינס, אבל ברור ש"משחקי הרעב" משתלב בה היטב, עם מערכת יחצנית שהספיקה להכין שיעורי בית. באתר הרשמי של הסדרה אפשר לקרוא את הפרק הראשון של הספר הבא; לבחור איזו דמות תעטר את המסך, זו של קטניס או זו של פיטה; וכן לשחק במשחק שמברר את סיכוייך במסגרת משחקי הרעב, ולספור לאחור כמה זמן נותר עד לצאת הספר השלישי. האתר גם מפנה לדף הפייסבוק של הספר, שבו מוזמנים הגולשים להשתתף בדיונים כמו אילו שחקנים צריכים לדעתם לככב בסרט כאשר ייצא. ואת העלילה הזאת, שקושרת בין עולם הספרים לבין עולם הסלבס ומטשטשת את הגבולות בין ספרות לבין ריאליטי, סוזן קולינס לא היתה יכולה לכתוב טוב יותר בעצמה.

The Hunger Games \ Suzanne Collins

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ