שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"מבעד לגלימה" מאת מרים בן-פורת | השופטת מרים בן-פורת, הגברת הראשונה של העליון

הקריאה באוטוביוגרפיה של השופטת מרים בן-פורת היא חווייה מרתקת אך גם מדכאת: היא מעצימה את החשש שהמאבק שניהלה במשך יובל שנים על שמירת החוק והמינהל התקין בישראל טובע בים הסיאוב והשחיתות שמסביב

משה נגבי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה נגבי

מבעד לגלימה מרים בן-פורת. הוצאת כתר, 274 עמ', 89 שקלים

מרים בן-פורת היא הכוהנת הגדולה של הנורמות בישראל. יובל שנים היא נאבקה לעצב ולאכוף נורמות מתוקנות על החברה הישראלית, שועיה ונגידיה: עשור כתובעת בפרקליטות המדינה, 30 שנה כשופטת (מתוכן יותר מ-20 בבית המשפט העליון) ועוד עשור כמבקרת המדינה. ספרה האוטוביוגרפי מגולל מעט מאוד מחייה האישיים ובעיקר פרקים מרכזיים ומכריעים במאבק הנורמטיבי הממושך הזה.

עוד בכתבה: מרים בן-פורת, מתוך "מבעד לגלימה"

העיון בו הוא חווייה מרתקת אך גם מדכאת, משום שיש בו כדי להעצים את החשש, שמאבקה של בן-פורת היה בעצם מאבק סיזיפי, ושמעשי ידיה, שזיכו אותה בפרס ישראל על מפעל חיים, טובעים היום בים הסיאוב והשחיתות שמסביב. ואכן, לקוראים בספר קשה להימלט מן המסקנה שב-12 השנים שחלפו מאז נאלצה בן-פורת לפרוש ולשמוט את רף הנורמות מידיה, לא רק שלא התקדמנו, אלא הידרדרנו רחוק מאוד, ובעיקר נמוך מאוד, במדרון החלקלק המוביל ממדינת חוק לרפובליקת בננות. הנה דוגמה אקטואלית ומייאשת במיוחד: 20 שנה ויותר לאחר שמבקרת המדינה בן-פורת קבעה חד וחלק בדו"חות הביקורת שלה שמינויים פוליטיים הם לא "רק" מושחתים, אלא אף בלתי חוקיים בעליל, קיבל בית משפט בישראל את טענתו של שר שחטא בעשרות מינויים כאלה, שאין זה צודק להרשיעו ולהענישו על כך, משום ש"כך נוהגים כולם", ומשום שלא היה ברור לו שהמינויים אסורים.

לסייע לבית המשפט

אולם כפי שאמר פעם הנשיא שמעון פרס, "ייאוש איננו פרוגרמה", ולפיכך, למרות הדיכאון, הקריאה בספר היא חובה, בעיקר למי שנדרשים כיום - מתוקף תפקידם - להעלות ולהציב שוב את הרף במעלה ההר. כך למשל, ימצאו בו אנשי פרקליטות המדינה הוכחה ברורה לכך כי ליקוי המאורות הנורמטיבי מאז ימי בן-פורת אינו רק במערכת הפוליטית, אלא גם בביתם פנימה. הם גם יוכלו לשאוב ממנו השראה כיצד עליהם לתקן ליקוי זה. בפרק הרביעי של הספר, ובו זיכרונות ולקחים מתקופת שירותה כתובעת צעירה, מעלה בן-פורת על נס את "תחושת האחריות, המתחייבת מהתפקיד של פרקליט מטעם התביעה, להושיט לבית המשפט את העזרה המרבית בבירור העובדות ובהסקת המסקנות". ואכן זו היתה מאז ומתמיד לבת האתוס המקצועי והערכי הבסיסי של כל התובעים בפרקליטות המדינה, וגם מה שייחד אותם מעמיתיהם-יריביהם בסניגוריה - התובנה שמטרתם אינה לנצח במשפט, אלא לסייע לבית המשפט בעשיית הצדק, גם אם הסיוע הזה יוביל לזיכוי הנאשם. אפשר ללמוד מהספר שהאתוס הזה לא נולד יש-מאין, אלא היה פרי מנהיגות חינוכית ודוגמה אישית של מי שניצב בראש התביעה הכללית בשנותיה המכוננות, חיים כהן.

כפי שמעידה בן-פורת, "חיים כהן היה זה שהחדיר בנו את ההכרה שהפרקליט לא נבחן במספר ההרשעות שהשיג, אלא ביעילות העזרה שהגיש לבית המשפט במהלכו של הדיון כדי להגיע לחקר האמת". ואולם תהום פעורה בין האתוס המכונן הזה לבין הדיווחים החוזרים ונשנים כיום על תובעים המנסים להעלים חומר ראיות מהסניגוריה, או החותמים על הסדרי טיעון שערורייתיים המונעים את בירור העובדות והאמת בבית המשפט - והכל כדי להבטיח הרשעה מהירה בכל מחיר, גם אם הצדק אינו נעשה ובוודאי שאינו נראה.

בן-פורת ועמיתיה בפרקליטות המדינה של ראשית ימי המדינה לא פחדו להסתכן בזיכוי הנאשם ואף לא ראו בזיכוי כזה כישלון שיש לטשטשו או להתכחש לו. אדרבה: כאשר התעורר בלבם ספק אשר לאשמת האדם שהעמידו לדין - הם לא המתינו לסניגוריה, אלא הקדימו וביקשו מיוזמתם לזכותו. בן-פורת מספרת על כמה זיכויים בולטים כאלה, וניכר בה שהיא גאה בהם ובתרומה שתרמו לעשיית הצדק ולאמון הציבור ברשויות האכיפה, לא פחות - ואולי אף יותר - מאשר בשלל ההרשעות שהשיגה. במיוחד היא מתהדרת בחלקה ב"פרשת מיזאן": התקדים שבו זיכה לראשונה בית המשפט העליון נאשם באונס וברצח ילדה, בנימוק שפעל מתוך "דחף לאו-בר-כיבוש" ("Irresistible Impulse"). אין כמדומה משפטן שלא נדרש ללמוד את פרטי הזיכוי פורץ-הדרך הזה, אך רק מעטים יודעים שדווקא התביעה היא שאחראית לו. ואכן התובעת בן-פורת, לאחר שהגיעה לכלל מסקנה שלא יהא זה צודק להרשיע ולהעניש אדם שאינו מסוגל לשלוט בדחפיו החולניים, היא זו ששיכנעה את השופטים לזכותו, למרות שהזיכוי סתר את סעיפי החוק הפלילי באותה עת, וגם את כל פסיקותיו הקודמות של בית המשפט העליון.

בצדק בן-פורת רואה בזיכויו של ויקטור מיזאן את גולת הכותרת של פועלה הנורמטיבי כתובעת, אך יושרתה גורמת לה שלא ליטול את כל האשראי עליו לעצמה, אלא לחלוק אותו עם הממונה עליה ועם השופטים. כדבריה, "לא בכל מדינה נמצא דוגמה למקרה שבו הממונה על התביעה - אצלנו היועץ המשפטי לממשלה (כזכור, חיים כהן) - נותן לנציגת התביעה רשות בנפש חפצה לטעון בערעור פלילי טענות הגנה בתמיכה בביטול הרשעתו של הנאשם. אשרי שזכיתי לעבוד בפרקליטות המדינה תחת שרביטו, ולהופיע בפני שופטים שלא רק מיישמים את דבר המחוקק אלא גם אינם חוסכים מאמץ אינטלקטואלי כדי לפרשו בדרך המאפשרת מניעת עוול ועשיית צדק".

מי שיעיינו בפרק העוסק בשנותיה של בן-פורת על כס בית המשפט העליון (ובהן חמש שנים כמשנה לנשיא מאיר שמגר), ייווכחו שגם היא, כשופטי מיזאן בשעתם, לא חסכה מאמץ אינטלקטואלי כדי לפרש את החוק בדרך המאפשרת מניעת עוול. גישה ערכית זו היא שאיפשרה את פסיקתה הנועזת והחדשנית ביותר - ההחלטה לפצות ילד על עצם לידתו. באותה פרשה ("פרשת זייצוב") הרופאים התרשלו בבדיקה ולא איבחנו מום גנטי סופני בעובר, ולפיכך יעצו לאם שלא להפילו. התוצאה היתה שעל היילוד הפגום נגזרו חיים קצרים ומיוסרים. בית המשפט המחוזי וגם שופט המיעוט בבית המשפט העליון לא מצאו בסיס בחוק לפיצוי ילד על לידתו, אך זה לא הרתיע את בן-פורת מלחייב את האחראים לאבחון הרשלני במימון כל אמצעי, יקר ככל שיהיה, שעשוי להקל את ייסוריו עד למותו. כפי שהיא מסבירה בספר, היא ראתה בפסיקתה מילוי של חובה אנושית אלמנטרית, משום שהילד הוא "יצור חי ונושם ועולם המשפט איננו יכול להתעלם מזכותו לפיצוי ממי שגרם לו לחיות חיים מלאי סבל וחסרי תוחלת".

להגן על האשה

ידוע לכל חובב טריוויה שבן-פורת היתה האשה הראשונה בבית המשפט העליון, אך בכל זאת מדהים להיזכר עד כמה התעכב המינוי, ושב-28 שנותיו הראשונות כיהנו בו גברים בלבד. כמובן, הדרה של נשים לא היתה אז נחלתם של הערכאה העליונה ובתי המשפט בלבד. גם בפרקליטות המדינה מספרן של נשים היה אז זעום ביותר, ובן-פורת מתוודה שעובדה זו הכבידה על ימיה הראשונים כתובעת, בכך שנסכה בה "חוסר ביטחון מסוים".

ארבע שנים לאחר שפרצה את מחסום המיגדר בבית המשפט העליון כבר היתה בן-פורת שותפה לפריצת דרך דרמטית ומכרעת בהגנה על כבוד האשה וחירותה - התקדים שבו הורשע לראשונה בעל באונס אשתו. היום הרשעה כזאת נשמעת טריוויאלית לחלוטין, וטוב שכך, אך זכור לי היטב, כעורך חדשות ברדיו באותה עת, כיצד היא פתחה אז את כל מהדורות החדשות. גם זכור לי שהקריין באותה משמרת - מאושיות השידור בארץ - התקשה לעכל את ה"חידוש" והפציר בי לבדוק אם לא טעיתי בהבנת הדיווח על פסק הדין.

ואכן, בן-פורת מזכירה שעד שנת 1980 שלטה בדין הפלילי לא רק אצלנו, אלא גם בבריטניה ובארצות הברית, התפישה ש"קדושת הנישואין דוחה מפניה את בעלות האשה על גופה" ומטילה עליה חובה "שלכאורה גלומה בברית הנישואין להתיר לבעלה את גופה מתי שיחפוץ". ואולם, למרבה הגאווה, ההלכה היהודית שוללת תפישה זו ובית המשפט העליון הסתמך עליה כדי לנמק את ההרשעה התקדימית. גם השימוש הזה בהלכה הדתית כדי להגן על האשה, ולא כדי לקפחה ולהשפילה, מעורר כמובן נוסטלגיה עזה. בעקבות הפסיקה הזאת כיום גם החוק החילוני אוסר על הגבר לאנוס את אשתו.

לדון את המסיתים

שני משפטים שעניינם רצח פוליטי זוכים לאזכור נרחב בספר: משפט רוצחיו של ישראל קסטנר שאותו ניהלה בן-פורת כתובעת; ומשפטו של יונה אברושמי, שהשופטת בן-פורת דנה בערעור על הרשעתו ברצח מפגין "שלום עכשיו", אמיל גרינצוויג. שנות דור הפרידו בין שתי הפרשיות, אך הספר מבליט דווקא את המכנה המשותף - ההסתה הפרועה שהתירה את דם הנרצחים. ניכר בה בבן-פורת שהיא מתוסכלת עד היום מכך שהמסיתים חמקו מלתת את הדין על חלקם המכריע בשני מעשי הרצח. כידוע, המחדל הנורא והממאיר הזה של רשויות האכיפה חזר ונשנה גם לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

יחסה של בן-פורת לחופש העיתונות עבר תהפוכות. את הקריירה שלה כתובעת החלה דווקא במשפט שניהלה נגד עורך עיתון "הארץ" אז גרשום שוקן, על פרסום שמו של עבריין קטין, משפט שהסתיים בתשלום קנס בסך 15 לירות. אך העימות החריף והמשמעותי יותר שלה עם שוקן ועם "הארץ" התחולל רק כעבור עשרות שנים, בשבתה על כס בית המשפט העליון. בן-פורת קבעה אז שעיתון המייחס שחיתות לאיש ציבור חייב להוכיח בראיות משפטיות חותכות את אשמתו ואם לא יציג ראיות חד משמעיות כאלה - יחוייב בפיצוי על הוצאת דיבה. השופט שמגר גרס לעומתה, בהשראת המשפט האמריקאי, שלעיתונאי-החוקר - להבדיל מהמשטרה ומהפרקליטות - אין משאבים וסמכויות המאפשרים לו לאסוף ראיות חותכות כאלה ולפיכך אין לחייבו בפיצויים, אם היה יסוד סביר להאשמותיו ואם פירסם אותן בתום לב. בתחילה היתה דעתה של בן-פורת דעת מיעוט, אך בדיון נוסף אימצו אותה רוב השופטים ואילו שמגר הוא שנותר במיעוט, למגינת לבם של "הארץ" והעיתונות החוקרת בכלל.

ואולם בפרשה אחרת הנזכרת בספר - פרשת "כלבוטק" - תרמה השופטת בן-פורת תרומה מכרעת לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, כאשר קבעה לראשונה את העיקרון שמי שנפגע מתחקיר עיתונאי אמנם רשאי לתבוע פיצוי לאחר פרסומו, אך אין לאפשר לו למנוע את הפרסום. באותה פרשה גם נתנה בן-פורת הכשר עקרוני להתחזות עיתונאים לצורך ביצוע תחקיר. כפי שהיא מציינת בסיפוק בספר, אלמלא ההכשר הזה לא היו באים לעולם תחקירים חשובים רבים ובהם "תחקיר הפדופילים" של ערוץ 10.

לחקור את השב"כ

את הביקורת הקשה ביותר כשופטת ספגה בן-פורת בעקבות פסיקתה בפרשת "קו 300", כאשר אישרה (הפעם בעצה אחת עם השופט מאיר שמגר, ובניגוד לדעת המיעוט של השופט אהרן ברק) את החנינה הגורפת שהעניק הנשיא חיים הרצוג לבכירי השב"כ שהודו בהריגת מחבלים שבויים ובבידוי ראיות. היא העלתה אז את חמתם של משפטנים רבים וטובים, כאשר הגדירה כ"אשליה" את הציפייה ש"החוק והשמירה על הביטחון ידורו בכפיפה אחת", ואף הוסיפה ש"יש, מן הסתם, מקרים שבהם קברניטי המדינה, הנושאים באחריות לקיומה ולביטחונה, רואים בסטיות מסוימות מהחוק לשם שמירה על ביטחון המדינה הכרח בל-יגונה". בספר לא חוזרת בה בן-פורת מן הדברים הללו, אך טוענת שהובנו שלא כהלכה, וכי לא התכוונה בשום פנים ואופן לתת לגיטימציה לעיוותים ולעוולות של המופקדים על ענייני הביטחון.

ואכן, בעת ששימשה מבקרת המדינה, הוכיחה בן-פורת בעליל שהיא אינה עושה הנחות למערכת הביטחון. בתקופת מלחמת המפרץ היא התעמתה באומץ עם צמרת צה"ל כאשר חשפה והוקיעה את הפגמים במסיכות הגז שחולקו לאזרחים. היא גם כתבה דו"ח חריף ללא תקדים על ליקויים נורמטיביים בתפקוד השב"כ ואף נאבקה (לשווא) בהחלטת ועדת הכנסת להטיל עליו איפול ולהסתירו מאתנו, האזרחים.

ממש לקראת סופו של הספר, מפתיעה בן-פורת בהצעה לשקול רפורמה מהפכנית בשיטה המשפטית שלנו. ניסיונה כמבקרת המדינה הוליך אותה למסקנה, כי יש לאפשר גם לשופטים - כמו למבקר - לא רק להכריע בין העדויות והטיעונים שמביאים לפניהם פרקליטי הצדדים, אלא ליזום ולנהל בעצמם את חקירת התיק, כפי שאכן מקובל במרבית מדינות אירופה. בן-פורת אינה הראשונה המעלה הצעה כזו, אך ניסיונה העשיר מקנה לה משקל ייחודי. היא מביאה דוגמאות משכנעות ומטרידות ביותר כיצד הפסיביות של השופט ותלותו הכמעט מוחלטת בתביעה ובסניגוריה עלולות להכשילו בבירור האמת ולגרום לעיוותי דין קשים. הערותיה והארותיה בנושא הזה, כמו תובנותיה בספר כולו, הופכות את ספרה למורה דרך חיוני, למי שעודם מייחלים לשיקומה הנורמטיבי של ישראל.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית

שנאת חינם | מרים בן-פורת, מתוך "מבעד לגלימה"

פרשת הרצח של אמיל גרינצווייג, חבר תנועת "שלום עכשיו", היתה מקרה הרצח היחיד על רקע פוליטי שבו דנתי בתקופת היותי שופטת בית המשפט העליון. זו דוגמה קיצונית לשנאה עיוורת העשויה להתלוות לחילוקי דעות בין תנועות פוליטיות, מספיק עזה כדי לשמש מניע לרצח של אדם שאינו מוכר כלל לרוצח, רק משום שעמד בין חברי אותה תנועה השנואה עליו.

ב-10 בפברואר 1983 נערכה בירושלים הפגנה, שאורגנה על ידי תנועת "שלום עכשיו". סמוך לסיומה קיימו המפגינים עצרת ברחבה שלפני בניין בנק ישראל, השוכן מול משרד ראש הממשלה (הקריה בירושלים). העצרת הסתיימה בשעה 20:45 בקירוב בהשמעת שירת "התקווה". כעשר דקות לאחר שהמשתתפים החלו להתפזר, בעוד הסדרנים עסוקים בריכוז שלטי הסיסמאות והלפידים שנשאו המפגינים, הושלך לעבר הרחבה רימון חי, שהתפוצץ וגרם למותו של אמיל גרינצווייג ולפציעתם של תשעה אנשים נוספים.

משליך הרימון, יונה אברושמי, הועמד לדין על הרצח. הוא הורשע פה אחד במחוזי, וגם ערעורו בפנינו נדחה. כיצד נתפס אברושמי ואיך עלו על עקבותיו? הוכח שסוכן של משטרת ישראל (שיכונה "הסוכן"), בעל עבר פלילי עשיר, קיבל משכנו הצעיר - חייל קרבי בצה"ל - אמצעי לחימה שונים ובהם רימונים. הסוכן העיד כי את אחד הרימונים (מסוג צה"לי 13) הוא מכר ליונה אברושמי. כעבור זמן הביא לו אברושמי את התשלום. היה זה בערב שבו נערכה ההפגנה, בין שמונה לשמונה וחצי בערב. לפי תיאורו של הסוכן, ניכר היה שאברושמי נחפז. למחרת התשלום שמע הסוכן שהושלך רימון בהפגנת "שלום עכשיו", ולשמע הידיעה חלפה במוחו מחשבה שמשליך הרימון הוא אברושמי. על סמך מידע זה, שהסוכן מסר למשטרה, אברושמי נעצר. לולא אותו ביקור אצל הסוכן בסמוך להפגנה, ייתכן שאברושמי לא היה נתפס.

בבית המשפט המחוזי נקט אברושמי בקו הגנה של הכחשה טוטאלית: את הרימון הוא קנה לדבריו רק לאחר ההתפוצצות שאירעה בהפגנת "שלום עכשיו", ואילו בשעת ההפגנה (כולל העצרת שנערכה אחריה) הוא היה במקום אחר וצפה במתרחש על מרקע הטלוויזיה. אך גרסותיו היו סותרות, כך שאם הסתיר טפח, גילו אמרותיו האחרות טפחיים. במהלך הערעור שוכנענו שבית המשפט המחוזי עשה שימוש נכון באמרותיו, והסיק את מסקנותיו בזהירות הראויה ולאור הכללים החלים על אישום ברצח בכוונה תחילה. למשל, אין די בכך שהמעשה שעשה הנאשם גרם למותו של אמיל גרינצווייג, אלא על בית המשפט להשתכנע שהנאשם התכוון להמיתו (כוונה "סובייקטיבית"). החלטה להרוג לא ניתנת בדרך כלל להוכחה ישירה, אלא לרוב כמסקנה העולה מכלל הנסיבות. לעניינינו, חשוב שרימון הוא מכשיר קטלני רב עוצמה. הוכח שהרימון נזרק אל הרחבה, למקום שבו עמדו אלה שנפגע בהתפוצצות. טענתו של אברושמי (בין טענותיו החלופיות והסותרות) היתה שהתכוון רק להפחיד את המפגינים. טענתו נדחתה. מי שרוצה רק להפחיד לא יבחר ברימון, או לא יזרוק אותו הישר לתוך קבוצת מפגינים. יתרה מזו, אברושמי לא הסתיר כלל את המשטמה שהוא חש כלפי תנועת "שלום עכשיו" וחבריה. למשל, במהלך חקירתו אמר לחוקר: "בוא נגיד שהרגתי... אתה מוכן שיהודי יישפט על זה שהוא הרג חבלן?" בדבריו האחרים התייחס לחברי התנועה כאל "חיידקים שיש להשמידם", כדי שלא יתרבו וישמידו את הגוף כולו.

בין שלל הכחשותיו ואמרותיו הסותרות, הוא גם הביע נכונות להודות בהריגה (אך לא ברצח בכוונה תחילה), בתנאי שהסיפור שלו יישמע במעמדו של חוקר משטרתי ששמו דני, ששניהם יתפשטו ויכנסו לאמבטיה, מחשש הקלטה. כמו כן ביקש שתזומן לו פגישה עם ראש הממשלה דאז כדי להסביר לו את צפונות לבו.

עד כמה עזה היתה השנאה של אברושמי ל"שלום עכשיו" ניתן להסיק מהעדר נכונות מצדו, במשך שנים רבות, להביע חרטה על המעשה שעשה. הוא העדיף את הישיבה בכלא (ויתור על שחרור מוקדם בגין התנהגות טובה) על פני הכרה בזכות האלמנטרית של כל אדם או תנועה לחופש הדעה והביטוי. רק לאחר שנים רבות הוא הביע חרטה, ולמרות התנגדות המדינה לשחרורו המוקדם, קבעה ועדת שחרורים מיוחדת בבית המשפט העליון, בראשותו של השופט אדמונד לוי, כי יש לשחררו בתנאים מגבילים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ