בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי", מאת מרטין וייל | שירת האשפה

הספר "חירייה: על צחנה ויופי" הוא ספר על חזון. רק חזון גדול מספק את האנרגיה הדוחפת אדם להילחם למען הר זבל

תגובות

חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי מרטין וייל. הוצאת עם עובד, 175 עמ', 79 שקלים


בגיל 63, עשר שנים לפני מותו, בשעת נהיגה בכביש המהיר 95-I בפלורידה, ראה המשורר האמריקאי א"ר אמונס "משאיות אשפה מטפסות על הר המזבלה כמו על זיגורט" והזבל הזה עורר בו את הרצון לכתוב פואמה ארוכה בשם "אשפה". פואמה שזיכתה את המשורר עטור הפרסים בפרס נוסף. וכך הוא כותב:

"על האשפה להיות שירת זמננו, כי/ האשפה היא רוחנית בדרכה, ואמינה// כל כך שאי אפשר שלא לשים אליה לב, כשהיא/ חוסמת את דרכנו, נערמת מולנו// מדיפה צחנה, הופכת גחלים לחום-לבן/ עכור: מה עוד ישיב רגלינו מדרכי האשליה"

 הר חירייה. אולי זה בכלל הקדש לאומי? | תצלום: ניר כפרי

על האשפה להיות שירת זמננו כי השירה אין כמוה לעורר מודעות לכך שלא נוכל עוד להבדיל את חיינו הצרכניים-נוחים מתופעות הלוואי שלהם. כמו במחלה, עלינו לשים לב לסימפטומים, וכמו ברפואה טבעית, עלינו לטפל לא רק בהם אלא גם בגורמים למחלה באמצעות אורחות חיינו ואפילו ראיית העולם שלנו.

אם נשוב למקומותינו, הכביש של אמונס יכול להיות גם כביש גהה והמזבלה יכולה להיות - חירייה. מרטין וייל לא כתב שיר על חירייה אך ספרו החדש הוא פואמה חדשנית מבחינת כוח ההשפעה שלה על העולם הרגשי והמנטלי של הקוראים. שמו של הספר, הכורך ביחד יופי וצחנה, מזכיר את קביעתו של משורר ענק אחר ש"יופי נורא נולד". היה זה המשורר האירי ויליאם באטלר ייטס, ומה שעורר בו אמירה זו (שגם הפכה לשם של ספר) היה המפגש עם העידן המודרני של תחילת המאה הקודמת.

גם היום יופי נורא נולד, זהו היופי שחוגגת האקופואטיקה, אותה שירת טבע חדשה שאינה יכולה לראות את היופי בלי להריח את הצחנה. האקופואטיקה היא תולדה של האקופילוסופיה שדוברה העיקרי הוא הנורווגי ארנה נס. נס עומד בראש המצדדים בניסוח חזון סביבתי, אך הוא מתנה כל עיסוק בחזון בפעולה בשטח. וזה בדיוק מה שעושה, מזה שנים רבות, מחבר הספר שלפנינו, מרטין וייל.

הד"ר מרטין וייל, ששימש בעבר כאוצר הראשי ומנכ"ל מוזיאון ישראל, היה גם הכוח המניע מאחורי אלבום חירייה שראה אור ב-1999. אז היה הספר קטלוג צבעוני מרהיב של תערוכה בינלאומית גדולה; היום מדובר בספר קטן וצנוע, ותעיד על כך העטיפה הלבנה הנושאת רישום, כמעט מונוכרומטי, של מיכה אולמן. אז הוקדש הספר לתועפות הרוח של אמנים גדולים והצעותיהם האז-מה-אם-בלתי-ישימות לעתידו של הר הפסולת חירייה; היום מוקדש הספר להנצחת תולדותיו של מאבק על יישום החלטת הממשלה להפוך את שטח חירייה לפארק הגדול במדינה - ריאה ירוקה של ממש לכל מרכז הארץ, שתיקרא על שמו של אריאל שרון. זהו מאבק אפור לכאורה, בביורוקרטיה ובחמדנות. מאבקים מסוג זה הולכים ונהפכים לאוונגארד במלוא מובן המלה, לא רק כזרם חדש באמנות, כי אם כחיל חלוץ במאבק על המשך קיום המין האנושי (בכל אנושיותו, ולא ברמה הישרדותית מדולדלת) על פני האדמה. שכן הדבר שוב אינו ברור מאליו.

50 השנים שחלפו מאז שהחלה "המהפכה האקולוגית" בשנות ה-60 של המאה ה-20 לימדו אותנו כי מיחזור, עם כל חשיבותו, אינו מספיק. גם לא התפישה החדשה של "קיימות", כלומר: שימוש מתחשב במשאבים הבלתי מתחדשים כדי שאלה יהיו כאן גם בשביל נכדינו. האמת הכואבת היא שנחוץ שינוי קיצוני בהרבה. שינוי שאם עליו להתבצע מרצון, חייב להיות תולדה של צורת חשיבה חדשה, תפישה עצמית חדשה וערכים חדשים, כלומר - חזון חדש.

על אף כל הדיווחים האפרוריים בספרו של מרטין וייל, על "המחשבות, על התפישות, על התכנונים ועל המאבקים, התקוות והנפילות; ועל פועלם וסגנונם של אנשי המפתח שליוו את הצעדים הראשונים של הקמת פארק אריאל שרון", זהו ספר על חזון. רק חזון גדול מספק את האנרגיה הדוחפת אדם להילחם למען הר זבל. כבר עשר שנים עושה מרטין וייל למען הר הזבל. עכשיו זה לא רק מאבק על הר ופארק, כי אם גם מופת לפעילות ציבורית. אילו היה זה רק מאבק פרקטי, לא היה נורא לוותר על חלקים ממנו לטובת בנייה - כדי לסתום את פי המתנגדים. אך מתוארת ראיה חזונית המייחסת לפיסה מפני האדמה זכויות מהותיות משלה. בראש וראשונה הזכות לרפא את פצעיה ולחדש את תיפקודן של מערכותיה הטבעיות. והדבר ייעשה גם לטובת האדם - כי אי אפשר עוד להפריד את הדברים.

אלו הן הטענות של האקופסיכולוגיה והאקופילוסופיה: אי אפשר עוד להפריד בין הזבל לבין החזון, בין החולין שבחולין לבין קודש הקודשים. עובדה מרגשת במיוחד היא שבשלב מסוים במאבק, כדי למנוע כירסום בהחלטות שהתקבלו בעמל רב, העלה וייל הצעה ששטח חירייה ייחשב "הקדש לאומי". ההצעה לא התקבלה, אך העובדה שהמלה "הקדש" עלתה, וההנחה ששטחי-בר משוחזרים כמו חירייה יהיו בעתיד מקודשים (אם לא מקדשים) של תרבותנו, שאליהם יבוא האדם למען הנשימה והנשמה כאחת - אומרת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אנו מצויים כאן גם בתחום הנפש.

בפרק "הכוח להשפיע" בספר שואל וייל את מנהל קרן "ברכה" שתמכה במאבק לפני עוד ישיבה מכרעת: "האם יצליחו כרישי הנדל"ן לשכנע את השרים לבנות על הקרקע בתי דירות? האם לכל השנים שבמהלכן ?הרמנו' את התערוכה, קידמנו את שלבי התיכנון, עירבנו מאות אנשים בפרויקט, קיימנו אינספור ישיבות, כנסים, פעילות שידולית, חשיפה תקשורתית, זימנו מומחים ויועצים זרים, יצרנו ערמות של תוכניות וטונות של ניירת, היתה השפעה כלשהי על הנפש הלאומית (אם קיים דבר כזה)?"

אכן קיים דבר כזה. והנפש, לפחות הפרטית שלי, מצדיעה למרטין וייל, על המופת שבהפיכת הר זבל לזיגורט, ותצדיע לו מחר כשתוכל פשוט לרדת לשעה מכביש גהה ולנפוש על גדת נחל איילון המטוהר, ששמשו לא עמדה בו דום ואף לא ירחו ובכל זאת חזה במלחמה הרת עולם.

סבינה מסג היא מושררת, ביתה משקיף על הר חירייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו