טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למצוא את האמת הגלויה

מהו סוד האקטואליות של הסיפור "המכתב הגנוב" של אדגר אלן פו ולמה אינו חדל להעסיק את הפסיכואנליטיקאים

תגובות

מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, מאת אדגר אלן פו, תירגם מאנגלית עודד וולקשטיין, הוצאת פרדס, 2010, 278 עמודים

המכתב הגנוב ואחרים, מאת אדגר אלן פו, תירגמה מאנגלית אלינוער ברגר, הספריה החדשה, 2010, 319 עמודים

כשהיה אדגר אלן פו (1809-1849) בן 24 התחתן עם בת דודו בת ה-13. היא מתה משחפת כעבור 12 שנה, בעת שהבלדה "העורב" כבר היקנתה לו פרסום רב. הבלדה הזאת חשובה לא רק לתולדות השירה המודרניסטית, הודות להשפעה העצומה שהיתה לה על הסימבוליזם הצרפתי, אלא מפני שהיא מעניקה פתח של הבנה לסיפורים הגותיים של פו - יש אומרים פסגת יצירתו - סיפורים שבהם תעסוק הרשימה הבאה, בעיקר בתרגום המופת של עודד וולקשטיין, אירוע של ממש בספרות העברית.

בספר שתירגמה אלינוער ברגר, "המכתב הגנוב ואחרים", יש כמה מסיפורי המתח המפורסמים ביותר של פו, ביניהם הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ "המכתב הגנוב".

תחילה כתבה על סיפוריו של פו הנסיכה מארי בונאפרט, ומן הסתם היתה חלוצת הז'אנר של ביקורת הספרות הפסיכואנליטית. שנים ספורות אחרי מותה, ב-1955, הקדיש הפסיכואנליטיקן ז'אק לאקאן סמינר מפורסם מאוד ל"המכתב הגנוב" (שתירגמו לצרפתית - בודלר), וכמה שנים אחר כך, שימש הניתוח של לאקאן טרף מופלא לפילוסוף ז'אק דרידה, שהזכיר בניתוח כיצד שכח לאקאן את מחקרה של בונאפרט ובעיקר קרא תיגר על ההיגיון של הפסיכואנליזה. עיקר הוויכוח התמקד בהשגה של דרידה על קביעתו של לאקאן, שלפיה "מכתב מגיע תמיד לתעודתו".

"המכתב הגנוב" גירה הרבה מאוד כותבים בסיפור שלכאורה איננו יותר משעשוע קלפני. הדימוי איננו שלי, אלא של פו עצמו, המסביר באחד מסיפורי המתח שלו מדוע חוכמת הויסט גדולה מחוכמת השחמט: "בלי שום ספק אין עוד משהו בעל אופי דומה שמנצל במידה כזאת את כושר הניתוח... מומחיות בוויסט מעידה על הכושר להצליח בכל אותן משימות חשובות יותר שבהן מוח נאבק במוח... אותה שלמות במשחק הכוללת הבנה של כל המקורות שאפשר להפיק מהם יתרונות חוקיים. המקורות הללו לא רק מרובים, אלא גם רבי-פנים, ולעתים קרובות הם חבויים בנבכי התודעה הנבצרים מידיעתם של בני אדם רגילים".

סיפורי המתח של פו עסוקים במעמד של ההיקש הלוגי, ביכולת לגזור מהנתונים את מה שצריך להגיע אליו בדרך אל האמת, אבל התהליך הזה כולל תמיד את הניחוש, או ההשערה, מה עושה הצד השני, והנסתר מצוי תמיד במוחו של הזולת המנסה בעצמו לנחש מה מצוי במוחו של החוקר וביחסים הללו שבין השניים מתחבאת, חמקמקה ומבריקה - האמת. כאן אנחנו מגיעים לסיפור שמושג האמת שבו ממלא את התפקיד של הגיבור הראשי: "המכתב הגנוב".

מחדרה של המלכה גנב אחד השרים מכתב, איננו יודעים מה כתוב בו. המלכה יודעת שהמכתב נגנב. היא יודעת מי גנב את המכתב. אסור למכתב להגיע אל המלך. המלכה רוצה את (המכתב) שלה בחזרה (בונאפרט הפיקה הרבה תועלת מניתוח נישולה של המלכה מהמכתב). מכל מקום, המלכה מציעה הרבה כסף למפקד המשטרה כדי שישיב לה את המכתב. השר הגונב - אין לנו מושג אם קרא את המכתב או רק התעקש להחזיק בו כאיום פוטנציאלי - יודע שהמשטרה תהפוך את ביתו בחיפושים אחרי המכתב, ולכן הוא מסתיר אותו במקום גלוי (מקפל אותו בניגוד לכיוון שבו קופל במקור, מחתים אותו בחותמו-שלו ומוסיף גם שרבוטים).

החיפוש אחר המכתב מעלה חרס מפני שהוא גלוי לעין כל. האיום של המכתב מונח אי שם בין המלכה, השר והמלך שאינו יודע כי הוא מקורנן. האמת תלויה אי שם בין כולם. לא, היא לא יחסית, אבל יש לה מעמד של פטיש - כמו שמציין דרידה בדיון הנפלא שלו במכתב: אנחנו יודעים שזו (או זו) אינה האמת, ובכל זאת אנחנו מאמינים שכך היא.

לאקאן, בסמינר שהקדיש לסיפור, כתב: "המכתב הגנוב היה למכתב נסתר. מדוע אין השוטרים מוצאים אותו?... משום שהם שוטרים. כל כוח לגיטימי נשען תמיד, גם, כמו כל כוח, על הסמל... בעת צרה, כמו שגיליתם, הייתם מרשים לאסור אתכם כמו כבשים, אם איזה בחור היה אומר ?משטרה' ומראה לכם תעודה, אחרת הייתם מרביצים לו ברגע שהיה מניח את זרועו עליכם".

ומכאן למכתב עצמו (אומר לאקאן): "באמת, עצם הרעיון של מקום נסתר הוא מטורף - כל כמה שנעמיק לתוך בטן האדמה כדי למצוא משהו, אין הוא נסתר שם, משום שאם הגיע לשם, גם אתה יכול להגיע. רק מה ששייך לסדר של האמת יכול להיות מוסתר. האמת מוסתרת, לא המכתב. בשביל השוטרים לא האמת היא העניין, בשבילם יש רק מציאות, ולפיכך הם אינם מוצאים שום דבר.

זהו לאקאן? כן, אבל זה בפירוש גם אדגר אלן פו.

שוב ושוב חוזר פו אל חוכמתו של חוקר הרצח: "האמת לא תמיד נמצאת בעומק הבאר. למעשה, באשר לידיעה החשובה ביותר, אני מאמין כי היא נמצאת תמיד על פני השטח. העומק שוכן בבקעות שבהן אנחנו מחפשים אותה, ולא על ראשי ההרים, שהם המקום שבו היא אכן נמצאת". לכאורה, יש באירוניה הזאת של פו, השב ומסביר לקורא עד כמה פשוט הכל ומצד שני הכל נראה מסובך כל כך (הרי חוקרי המשטרה נכשלים לפתור את מה שידידו של המספר, דופן, מצליח בכוח השכל), לכאורה יש באירוניה כזאת, בשחר ימיה של ספרות המתח, עוד ערעור על תפישת הפארודיה.

אבהיר: הפורמליסטים הרוסים טענו ואף הביאו דוגמאות, כאילו בואה של הפארודיה מסמן תשישות של הז'אנר עצמו. ובאמת, עולה מהסיפורים של אדגר אלן פו תכונה הפוכה: בראשית הופיעה האירוניה על הז'אנר, ואחר כך, עם השנים, נלקח הז'אנר הזה (המותחן) ברצינות גדולה יותר (השגות דומות אפשר להעלות גם באמצעות הרומאנים הגדולים, פארודיות על הז'אנר שאך זה נולד, "טריסטראם שנדי", "יריד ההבלים" ו"תום ג'ונס"; הפארסה שלהם קדמה לרצינות התהומית של הרומאן הסנטימנטלי של המאה ה-19).

ובכן, מה יש במכתב, שאיננו יכולים לדעת? או מוטב: מדוע אין השר הגונב משתמש בו? ברור לנו מקריאת התפקידים המגדריים בדרמה הזאת, בתשוקה למצוא את המכתב, כי מדובר במשהו שאסור לו להיקרא: גבר כתב מכתב לאשה, שאסור היה לו לכתוב, אשה מקיימת יחסים עם גבר שאסור היה לה לקיים. מדוע האיסור הזה, המונח מעל המכתב לפני יותר מ-150 שנים מעסיק אותנו באותה צורה? מפני שהחוק, במובן העמוק של המלה, לא השתנה. מוסד הנישואים כולל אולי עבירות על החוק הזה, מכל עבר שומעים על העבירות הללו, ובכל זאת המוסד מתקיים מתוקף החוק הזה, והאירוניה של פו מלמדת עד כמה הוא שרוי ב"מצב הרוח שלנו" ביחס למוסד, לחוק ולעבירה.

כדי להשוות את המודרניזם של פו עם יצירה מאוחרת יותר, הבה ניזכר במכתב המאיים ב"בית-בובות", מאת איבסן, מכתב שבאמצעותו נסחטת נורה. כאן, בתום המחזה הזה, מגיע המכתב הסודי לבעלה. נורה, האשה, "חיכתה לנס", כלומר שבעלה יצפצף על הסמלים שבתוכם הוא חי, והנס לא קרה. היא מחליטה לעזוב את מערכת הסמלים של המשפחה. המשפחה מתפוררת. פו ערמומי יותר: מעבר לסמלים יש עולם אחר, מפחיד, מאיים. מכאן עניינו הרב של פו בסיפורים הגותיים. מעבר למלים יש עולם פנטסטי. בסיפוריו הגותיים ובעיקר בגדולת תרגומו של עודד וולקשטיין אדון כאן בשבוע הבא.



איור לסיפור ''המכתב הגנוב''. מדוע אין השוטרים מוצאים אותו?... משום שהם שוטרים


אדגר אלן פו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות