טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נקמת הפנטסיה בקוראיה הנאורים

מה שדורש אדגר אלן פו מקוראיו בסיפורי האימה הגותיים שלו הוא עושר לשוני לטובת עושר של עולם מעבר ללשון

תגובות

מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, מאת אדגר אלן פו, תירגם מאנגלית עודד וולקשטיין, הוצאת פרדס, 2009, 278 עמודים

לכאורה, ההבדל בין סיפורי המתח של אדגר אלן פו לסיפוריו הגותיים הוא הבדל בין דבר והיפוכו. סיפורי מתח, בכלל, ובעיקר רטוריקת הבלש של פו, מניחים אמות מידה רציונליות מאוד כדי לפתור תעלומות, מניחים עולם שהקורא יכול לשחזרו בעקבות סימנים שקיבל, ורק עם הפיענוח תתקבל תמונה מלאה של מצב העניינים. הכל בספרות המתח - בוודאי בזאת המשובחת (על פי טעמנו, שהכיר כבר כמה שכלולים ספרותיים של הז'אנר הזה) - בנוי על הקומון סנס, הכלי המפורסם ביותר לשכפול המציאות "כמות שהיא".

הסיפורים הגותיים, לעומת זאת, הולכים אל העבר האחר של סקאלת הדמיון. כאן הלשון מגויסת, כל כולה, כדי לבנות עולם שאין כמותו. שלא היה כמותו. שלא יהיה כמותו. הלשון כולה היא פיתוי גמור של הקורא להתמכר לאיזו ויזואליות חסרת שחר. יתר על כן, התיאור אמור ליצור אווירה של משהו שאינו קיים "באמת":

"החדר שבו מצאתי את עצמי היה רם וגדול מאוד. החלונות היו ארוכים, צרים ומחודדים; הם נקבעו במרחק רב כל כך מרצפת האלון השחורה עד שאי אפשר היה לגשת אליהם מבפנים. קרניים קלושות של אור ארגמני הסתננו מבעד לזגוגיות המסורגות וחילצו מהאפלולית את מתאריהם של החפצים הבולטים בחלל; אך לשווא נאבקה העין להשיג את זוויותיו המרוחקות של הכוך, או לתור את חביוניה של התקרה הקמורה".

אבל הנה הסיבה למלת ההסתייגות הפותחת את הרשימה הזאת - "לכאורה". אחרי ככלות הכל, ההבדל בין שני הז'אנרים אינו כזה תהומי. שניהם, למשל, תלויים בכוחו המדמה של הקורא, ביכולתו של המספר לפתותו לנטוש את הזירה שבה הם חיים, שבה אין באמת פתרון לתעלומות, שעלילות רצח נפתרות בהם באמצעות האשמת חפים מפשע, או באמצעות הודאה, או באמצעות עדויות מצ'וקמקות. והעיקר - את רוב מעשי הפשע שאירעו בכל מיני פינות שכוחות, אף אחד לא ממש חוקר (זה בכל מה שקשור לסיפורי פשע). מצד שני, בלשון הזאת ממש תלויות המחפורות בבטן האדמה, קבורת אנשים בעודם חיים ותיאורי הטבע ונפלאותיו - שיאיהם של הסיפורים הגותיים.

כאן, הלשון מוליכה אותנו אל הנשגב, ועודד וולקשטיין מתרגם במלוא אונו:

"מראית האוקיינוס ברווח שבין האי המרוחק מבין השניים לבין החוף היה בה משהו החורג מן הרגיל. אף על פי שבאותה עת נשבה רוח כה סוערת, עד כי באופק הרחוק הניפה ספינה בעלת שני תרנים מפרש סערה כפול וכל גופה חישב לצלול בתהום המים, בכל זאת בחלקה זו לא ניכרה כלל התגבעותם הקצובה של הגלים, והמים ריצרצו לכל עבר בנתיבים מתנגשים, במתווים קצרים, חטופים-ניטפים - נישאים בשיני הרוח עם שהם מתרססים בכיוונים אחרים, קצף לא נראה אלא בסמיכות לסלעים".

האם הים הזה, המאיים להטביע, מצטייר לנו כקוראים? מה שמעניין אצל אדגר אלן פו, בסיפורי האימה הללו, הסיפורים הגותיים, שהציור עובד וגם פועל באופן אירוני לגמרי כמין הרחקה. ראו מה שמלים יכולות לעשות, כאילו אומר המספר: להפחיד ולהצחיק. ובקיצור, שני ז'אנרים - המתח והגותי - זקוקים לקורא, והקורא מתבקש למידה לא מבוטלת של דמיון, והסיפור נשען - ברמות שונות של איכות - על היכרות מוקדמת של הקורא רק עם אי אלו דברים בעולם, ובעיקר עם יכולתו להגיב בהבנה וברגש על לשון עשירה. ככל שהלשון מפתיעה יותר, משוכללת יותר, גדולה האפשרות לחרוג מהמובן מאליו. לא תמיד, כמובן. יש, כידוע, סופרים המשקיעים הרבה מלים יפות במובן מאליו (להם נקרא סופרי דיאודורנט). אבל מה שאדגר אלן פו, במקרה שלנו, דורש מכל קוראיו הוא עושר לשוני לטובת עושר של עולם מעבר ללשון, בין שהוא תובע להיות "רציונליים" עד כדי אבסורד (ולנחש את תודעתו של האחר) ובין שהוא דורש אי-רציונליות עד כדי "פנטסיה".

כיוון שאופנת הפטישיזם הגותי מציפה מחדש את עולם הדימויים ההמוניים, ראוי להוסיף רק בקצרה שהאופנה הזאת אין לה כמובן קשר עם הגותים. היא צמחה כסגנון, מסוף המאה ה-18, מן הסתם גם בהשפעת "השודדים" של שילר הגרמני, ו"שר היער" של גתה בלי ספק ניחן בחלק מן התכונות המאפיינות את הז'אנר, אבל זה הופיע בעיקר בצורת רומאנים אנגליים, שהמפורסם בהם היה "פרנקנשטיין" מאת מרי שלי. שריד פופולרי אחר מדימויי אותה תקופה, ששיאה היה בראשית המאה ה-19, הוא הערפד וסיפורי "בסראביה", ומי שמבקש את הזירה ה"גבוהה", יכול למצוא לו את האופרה "מאזפה" מאת צ'ייקובסקי. קדם לאופרה הזאת מחזה פופולארי מאוד שהוצג על בימות לונדון: סוסים ורוכביהם הפראיים דהרו על הבמה וחטפו בת מלך וכו'.

מה היה משותף לכל הנפלאות הללו? הזירה המרוחקת, לפעמים מרכז אירופה, לפעמים מזרחה. בתי הכלא, מרתפים, אצילים מרושעים, וכמובן נערות במצוקה - נושא מרכזי בדמיון המערבי מאז המאה ה-19, אזי התקבעה דמותה של האשה כקורבן, בעזרת טקסטים שמרניים להחריד שמצאו מקום חם בלב הפמיניסטי בן ימינו, בתיווך השמרנות האמריקאית.

מה שחשוב בעולם הדמיון הגותי, שאדגר אלן פו הוא המחבר הגבוה היחיד אשר שרד ממנו, אולי משום שאיחר קצת, אולי משום שבשבילו היה בעולם הזה משהו אירופי, שקוראיו האמריקאים המנותקים קראו מתוך ריחוק גיאוגרפי והיסטורי, מה שחשוב בעולם הזה היה שהוא שימר וטיפח ופיתח את מה שנעלם באותה תקופה, לגמרי נעלם, מהספרות ומהתיאטרון - הפנטסטי. מה שהפך רק למן הנאורות לפנטסטי (ולכן "לא שייך" לספרות).

המכשפות והרוחות והנבואות המתגשמות ב"מקבת" אינן מטאפורות, אלא שייכות לתחום של המשמעויות הראשוניות. גם הרוח ב"המלט" שייכת לעולם, והעולם הניכר כבר אצל שייקספיר בפרידה מהעתיק, מהקמאי, מהמיתי, עדיין כולל את מה שמאוחר יותר, למן הולדתה מחדש של הפילוסופיה וביתר שאת למן הנאורות - עתיד להפוך ל"פנטסטי". הטבע המתערער כחלק מן העלילה איננו דימוי, אלא חלק מהעולם. רק בנאורות הפך הטבע הזה, המידרדר כחלק מן העלילה, ל"גותי".

אדורנו והורקהיימר כתבו בספרם "הדיאלקטיקה של הנאורות": "על פי פרשנותה של הנאורות, חשיבה היא יצירה של סדר מדעי מאוחד וגזירת הידע העובדתי מהעקרונות, בין אם אלה מוסברים כאקסיומות מונחות באופן שרירותי, רעיונות מולדים, או הפשטות גבוהות יותר. חוקים לוגיים מייצרים את היחסים הכלליים ביותר בתוך ההתארגנות ומגדירים אותם. אחדות שוכנת בהסכם".

אין הסבר טוב יותר לאופן שבו הודר לחלוטין מה שאיננו סביר מבחינה "מדעית" מעולם הספרות והשירה. כאן, במישור הזה, נולד ה"לא מודע". סיפוריו של פו יכולים להיקרא היום בהזיות של לא מודע, המגיע אל המודע:

"אך בקעו הגאים אחרונים אלה משפתי, וכאילו מגן מבדיל אמנם צנח בו-ברגע על רצפה מכסף, בא לאוזני הד זעזוע מרעיד, חלול, מתכתי, חנוק ובכל זאת מצטלצל. נרעש זינקתי על רגלי; אך אשר לא עמד מתנודתו המדודה. חשתי לכיסא שבו ישב. עיניו היו קבועות אין-ניע לפניו, ופניו קפאו כאבן".

אמרתי שהתרגום של וולקשטיין הוא חגיגה לספרות העברית ואני מתכוון לכך בכל לב.



אוברי ברדסלי, איור לסיפורי אדגר אלן פו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות