בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האנטנה ששירתה את המוסד בראשית ימיו הופכת לאנדרטה לימים אחרים

בימיו הראשונים באו העובדים למטה הארגון באוטובוס או ברגל ואכלו מה שבישלה סבינה. כל מה שנשאר מהימים ההם הוא מאבק לשימור אנטנה

תגובות

שנים רבות ניצבה אנטנת המוסד הסודית על עורק תנועה מרכזי בתל אביב, ואיש לא ידע עליה דבר וחצי דבר. האנטנה המסווגת התנשאה בולטת לעין כל מעל דרך פתח תקוה (היום דרך בגין) וחסתה תחת מעטה חשאיות ושכחה שכמעט חרץ את גורלה להימכר כגרוטאת מתכת. רק החלטתו של המהנדס גדי רויטמן, ראש מנהלת גני שרונה, הצילה אותה בדקה התשעים מידם של סוחרי הברזל. בשבוע הבא תוצב האנטנה מחדש ליד מקומה המקורי בדרום הקריה, לאחר טיפול ושיקום טכני, ותהווה נכס ראשון בשימור הפרק הממלכתי בתולדות הקריה.

את האנטנה הפעילה רשות התח"ל (תחנות חוץ לארץ), גוף תקשורת בין-משרדי של המוסד, משרד החוץ ומערכת הביטחון, שנקרא בראשיתו שירות התח"ל. "על אנטנת התח"ל היתה לי 'מלחמת עולם' עם שרת החוץ גולדה מאיר", העיד ראש המוסד המנוח מאיר עמית, בראיון שערכתי איתו לפני שנים ספורות. "גולדה דרשה שניהול התקשורת הדיפלומטית יופקד בידי משרד החוץ, ואני התנגדתי לכך בתוקף. עמדתי על כך שהתח"ל ינוהל בשליטה מלאה של המוסד ולפי סדרי העדיפויות של המוסד. השותפות האנכרוניסטית עם משרד החוץ פגעה בייעודיו האופרטיביים של גוף התקשורת המודיעיני".

המאבק בין שרת החוץ לראש המוסד הוביל בסופו של דבר לפרידה בין שני הגופים, שהשתדכו מכורח הנסיבות סביב אנטנה אחת. עימות זה לא היה הראשון במסלול החתחתים של קהיליית המודיעין בשנות התגבשותה, ועל תורן האנטנה נתלו במשך השנים לא מעט מהיריבויות הטעונות במערכת השלטונית. רשות התח"ל התפתחה מרשת ה"גדעונים" המחתרתית של ארגון ההגנה. הגדעונים היו האלחוטנים שקיימו את קשר הרדיו לארץ מספינות המעפילים ומהתחנות היבשתיות של המוסד לעלייה ב' (ההעפלה הבלתי לגאלית) באירופה. עם קום המדינה הוסב צי הצללים של אוניות המעפילים להובלת עולים ארצה באמצעות חברה מסחרית שהקים המוסד לעלייה ב'. שאול אביגור, שעמד בראש הארגון, ניהל גם את פעילות הרכש הצבאי בחו"ל והובלתו לארץ על בסיס תשתית השליחים, רשת האלחוט, אמצעי התובלה והקשרים של המוסד לעלייה ב'.

"בימי המדינה שבדרך היתה תחנת השידור של רשת הגדעונים בארץ בבית משפחת אברהם בן-יוסף (לימים מנכ"ל משרד הביטחון), בקומה השנייה במעונות עובדים ח' בשדרות נורדאו בתל אביב", מספר אל"מ (בדימוס) אורי גורן, מבכירי הגדעונים וממייסדי חיל הקשר. "שירות התח"ל נולד מרשת הגדעונים בלידה טבעית, כשם שהמוסד למודיעין הוא בן חוקי של המוסד לעלייה ב'. שניהם הוקמו מאנשי ההעפלה והרכש של ההגנה בפאריס, מרסיי, מילאנו ועוד".

איך זה התפתח?

"עם קום המדינה הועברה תחנת התח"ל ל'גבעה' ברמת גן (גן אברהם), שבה שכן מחנה המטכ"ל. תחנת השידור של התח"ל, בפיקודו של משה ('זיק') ירושלמי, הוצבה בקומה השלישית של בית נוימן (ברחוב שרת 21) ששימש את פלוגת הקשר המטכ"לית".

"ירושלמי, שהיה מפקד הגדעונים באירופה, הקים את שירות התח"ל ופיקד עליו במשך כעשרים שנה", מספר פתחיה פייג, מוותיקי הגדעונים ומפקדה השני של רשות התח"ל. "מרבית האלחוטנים ביחידה היו גדעונים לשעבר. במחצית הראשונה של שנות החמישים הפכה התח"ל לרשות עצמאית בראשות המוסד, וחיל הקשר העמיד לרשותה את אלחוטני המורס הטובים ביותר. עם העברת מחנה המטכ"ל בפברואר 55' מרמת גן (בסיס השלישות הנוכחי) לתל אביב, הוצבה יחידת התח"ל בדרום הקריה".

מרד השפיונים

זיקתו ההדוקה של המוסד למשרד החוץ נובעת אף היא משורשי המוסד לעלייה ב'. בשנות המדינה הראשונות שררה אי-בהירות בהגדרת הייעודים והסמכויות של גופי קהיליית המודיעין (אמ"ן, המוסד והשב"כ). הטשטוש בהגדרת תחומי הפעילות והכפיפויות נבע ממורשת "המדינה שבדרך". עד שנת 47' לא היה "תיק ביטחון" בהנהלת הסוכנות היהודית, וענייני הביטחון והמודיעין (הש"י), הנוטרים, המוסד לעלייה ב' והגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה היו בתחום טיפולה של המחלקה המדינית בראשות משה שרת. עם הכרזת העצמאות הפכה המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות למשרד החוץ.

אשר בן-נתן היה עם קום המדינה מעוזריו של ראש הממשלה דוד בן גוריון. "במסגרת תפקידי עסקתי בחומר סודי שהיתה לו נגיעה גם לענייני משרד החוץ", הוא אומר. "כך נוצרו קשרי עבודה עם ראובן שילוח, עוזרו של שרת. יחד החלטנו שבמסגרת משרד החוץ צריך להקים מחלקת ביון. למטרה זו הוקמה ביולי 48' המחלקה המדינית במשרד החוץ, שהיתה המערכת המודיעינית שקדמה למוסד. ראש המחלקה המדינית היה בוריס גוריאל בכפיפות לשילוח, שהיה 'היועץ לעניינים מיוחדים במשרד החוץ' ומתאם שירותי המודיעין ליד ראש הממשלה ושר הביטחון".

מה היה תפקידך?

"אני מוניתי לראש הגוף המבצעי ('דעת') והקמתי את רשתות הביון בחו"ל. חלק ניכר מהמגויסים היו יוצאי הש"י והמוסד לעלייה ב' שזה עתה פורקו".

איפה היו המשרדים שלכם?

"המשרד של גוריאל היה בלשכת שר החוץ, משה שרת, ברחוב ג' (מנדלר) 7 בדרום הקריה (על מקומו ניצב כעת מגדל המילניום), ומרבית ענפי המחלקה שוכנו בבניין סמוך, שנקרא (רחוב) ג' 13. שילוח עצמו ישב בלשכת בן גוריון ואחר כך בלשכת שרת בדרום הקריה. אני שהיתי עד מארס 51' בפאריס".

כשנה וחצי לאחר הקמת המחלקה המדינית, הטיל בן גוריון בדצמבר 49' על שילוח להקים "מוסד לריכוז ותיאום פעולות שירותי המודיעין והביטחון של המדינה", שיוכפף לראש הממשלה וישתייך למשרד החוץ, מסביר ד"ר שמעון אביבי שחקר את ראשיתו של המוסד. "ב-8 בפברואר 51' ערך בן גוריון שינוי יסודי במבנה קהילת המודיעין. המחלקה המדינית בוטלה והגוף המבצעי שלה הפך לרשות עצמאית לביון ('רשות מרכזית למודיעין בחוץ לארץ')".

מה היו ההשלכות של השינוי?

"עם פירוק המחלקה המדינית פרץ עימות חריף בין שילוח לבן-נתן. הוויכוח קיבל את השם 'מרד השפיונים' (המרגלים), ובעקבותיו פרש בן-נתן מהארגון. בסוף מאי 51' כונה הגוף החדש בראשות שילוח - 'המוסד המרכזי לביון', וכעבור חודשיים נקבע כי 'המוסד' יוכפף למשרד ראש הממשלה".

חרף שינויי הכפיפות וחילופי הגברי דבר אחד לא השתנה - משרדי המוסד נשארו במקומם, בקרבת בנייני משרד החוץ בדרום הקריה. אלא שגם הנדבך הנדל"ני השתנה בסופו של דבר, וחולל את השינוי המבני, תרתי משמע. בקיץ 52' הועבר משרד החוץ לצריפים בירושלים, ושלושת בנייניו המרכזיים בקצה הדרומי של הקריה בתל אביב התפנו והועמדו לרשות המוסד. הבניין המהודר ששימש את שר החוץ הושאר כלשכתו התל-אביבית של שרת לקבלת דיפלומטים מהקורפוס הקונסולרי. באותו הזמן פרש שילוח מראשות המוסד, ובמקומו מונה איסר הראל לראשות המוסד והשב"כ גם יחד.

בית התמחוי של סבינה

המעבר לבניינים החדשים נכרך בשידוד מערכות מבני ופרסונלי כאחד. לראשונה כונסו אגפי מטה המוסד במתחם מרוכז בדרום הקריה. לרשות המוסד הועמדו שלושה בניינים טמפלריים עם גגות רעפים ואריחי רצפות מצוירים, שתוכננו לשמש בתי משק משפחתיים של המתיישבים מגרמניה בני המאה ה-19 ולא מטה ייעודי לסוכנות ביון מודרנית. הבניינים היו ממזרח לרחוב ג' (מנדלר), שהגיע אז עד לרחוב החשמונאים (רחוב הארבעה טרם נסלל). הבניינים יצרו ביניהם צורת משולש, ובניין מספר 13, הגדול והבולט בשטח, העניק למתחם את שמו - "ג' 13", כפי שמעיד מנחם (נחיק) נבות, המשנה לראש המוסד לשעבר. "המתחם, על בנייניו ועצי הפרי המניבים, הוקף בגדר, שהוסתרה בחלקה בשיחים ועצים עבותים", הוא אומר.

מה יש במתחם כעת?

"הבניינים האלה נהרסו עד היסוד. על מקומם הוקמה תחנת ההשנאה (טרנספורמציה) של חברת החשמל שמשיקה לצומת דרך בגין ורחוב החשמונאים. מצפון למתחם נבנו מגדלי פלטינום ומילניום".

אחד משלושת הבניינים שימש לשכתו של ראש המוסד, איסר הראל. "משרדו הקטן של איסר היה בקומת הכניסה בבניין דו-קומתי", אומר ראש המוסד לשעבר, נחום אדמוני, שהיה עוזרו של הראל בשנות החמישים. "לידו היה חדר הישיבות, שבמרכזו ניצב שולחן T גדול לשמונה או עשרה משתתפים. בחדר הזה התקיימו לימים הישיבות של ועדת ראשי השירותים (ור"ש). בצד המזרחי של המבנה היה המשרד של יצחק דורות (איזו רוט), סגנו של איסר. במתחם עצמו היו שני בנייני משרדים נוספים ששימשו את אגפי המוסד בתחילת דרכם".

איפה הוקם המוסד?

"תחילתו של המוסד בחצר צנועה ושקטה בדרום הקריה, שבה היו שלושה בניינים וחצי. בשלב קצת יותר מאוחר נוסף גם 'בניין 17' (ברחוב מקלף), ששימש אורחים רמי מעלה מחו"ל שהגיעו לביקור במוסד, מפני שאיסר לא רצה להכניס אורחים לתוך מתחם המוסד. לשכתו של איסר היתה מאוד פוריטנית ולא ייצוגית, והוא נהג בנזירות סגפנית. חדר הישיבות שלו היה צנוע בצורה קיצונית. הוא הורה למלכה ברוורמן, לימים סגנית ראש המוסד, לטפל בהשגת חדר אירוח מכובד, ולמטרה זו קיבלנו את בניין 17, שבעורפו הוקמה לימים האנטנה. בקומת הקרקע של הבניין הוכשר חדר דיונים בעל חזות הולמת, ולצדו היה מטבחון קטן להכנת שתייה ולהגשת כיבוד קל במושגי התקופה ההיא".

האם היו למוסד בניינים נוספים?

"היה מבנה קטן ששימש מטבח וחדר אוכל. ייתכן שבעבר זה היה מבנה עזר חקלאי כלשהו. הטבחית היתה סבינה, עולה ממזרח אירופה שבישלה בסירים גדולים אוכל בסיסי פשוט (מרק גריסים, פתיתים, פירה, אולי קצת בשר באיכות של שנות הצנע וקינוח - פרי הדר). בחדר האוכל הקטנטן היו שני שולחנות, ושניים-שלושה שולחנות הוצאו מחוסר מקום למשטח בחצר. לסבינה המבשלת היה בן שהועסק כנהג. בחור צעיר שהיה רקדן בלט ונחשב בשעתו לחריג בולט בנוף הגברי של המשרד".

"חדר האוכל, עם מרק העגבניות של סבינה, נקרא 'בית התמחוי של סבינה'", מוסיף יצחק ברזילי, מבכירי המוסד לשעבר. "בהפסקת הצהריים, ובעיקר בתורנויות הליליות בחדרי הצופן, כשהמטבחון היה סגור, נהגנו לרדת בשביל עפר צדדי לקיוסק, שקראנו לו 'המלוכלך', ששכן ליד שדרות יהודית, כדי לקנות חומוס דלוח בפיתה. החומוסייה הזאת היתה קטנה ועלובה ובעל המקום היה מורח לנו שכבת חומוס בפיתה בידיים מטונפות".

איך הגעתם לשם?

"ברגל. יצאנו דרך פשפש קטן בשביל עפר לעובדים שהגיעו באוטובוסים מדרך פתח תקוה. בשביל הזה היתה עוברת מדי שבוע תהלוכת נגני תזמורת קול ישראל בערבית בניצוחו של זוזו מוסא. בסיום ההקלטות באולפני קול ישראל בקריה הם חזרו בשביל אל תחנת האוטובוס, כולם עם משקפי שמש כהים. נגנים אלה עלו מעיראק, ונודעו כמוזיקאים מוכשרים בעלי שיעור קומה בתחומם. בראש התהלוכה צעד אברהם סלמן, נגן עוד עיוור שנתמך בידי חבריו".

למה הלכתם ברגל?

"לא היו אז מכוניות פרטיות והגענו לעבודה באוטובוסים. למתחם נכנסו רק שבע-שמונה מכוניות ה'פול' של המוסד (שברולטים אוטומטיים, שנחשבו מכוניות יוקרה), ומכוניתו של ראש המוסד".

בשנות המדינה הראשונות הציבור הרחב לא שמע כלל את השם "המוסד", והכיר רק את השם ש"ב (שירותי הביטחון). המבצעים הגדולים של המוסד באותן השנים היו העלאת יהודי מרוקו; חשיפת הנאום הסודי של חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ובו הגינוי של פשעי סטלין; גילוי הילד יוסל'ה שוחמכר שנחטף בידי סבו החרדי לניו יורק; לכידת הפושע הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו לדין בארץ; פרשת המדענים הגרמנים במצרים; סיפור גבורתו של הסוכן הישראלי אלי כהן, שהוצא להורג ב-65' בדמשק, ועוד. מבצעים עלומים רבים נותרו עדיין בחסיונם, ובהם גם עלילות הצבת אנטנות התח"ל בהתרוצצות על גגות במטרופולינים הגדולים בעולם.

ממטה המוסד בקריה צמחו דמויות בעלות שם בתולדותיו, כרחביה ורדי, יוסקה יריב, דייב קמחי, יצחק שמיר, אפרים הלוי ורבים נוספים. במשך השנים גדל המטה וסופחו אליו מבנים נוספים בקריה בשיטת הליקוט מן הגורן ומן היקב, עד שהועבר מהקריה. לאחר המהפך ב-77' שכנה לשכתו הצנועה של ח"כ יצחק רבין בקומת הקרקע בבניין ששימש בעבר את ראש המוסד. נוכח ההתפתחות הטכנולוגית של התקשורת, הושבתה האנטנה ונותר למעצבה רק תורן מחליד ומיותם.

הצלה אולימפית

אתר גני שרונה מול מגדלי עזריאלי הוא שער הכניסה הראשי לתל אביב. במתחם הושארו 38 בניינים טמפלריים ישנים לשימור, הנמצאים כעת בשיפוצים, ובהם בית הבד, היקב, המזקקה ובאר המים שלכודה באולפני רשות השידור. במסגרת מרכז המבקרים במקום מתוכננת הנצחת מבצעי המחתרות נגד המשטרה הבריטית, מחנה 'ההגנה' שהוקם במבנן, וייסוד מרכז השלטון הממלכתי של מדינת ישראל בקריה.

עם יציאתה של מערכת הביטחון מדרום הקריה נהרסו המבנים שלא נועדו לשימור, לפי תוכנית המתאר של המתחם. "כאשר התפנתה היחידה הצבאית מהמבנים שליד האנטנה, סיירתי במקום עם קבלני ההריסה והגינון של הפארק", מספר המהנדס גדי רויטמן, ראש מנהלת גני שרונה. "בשנת 2006 זינק הביקוש לברזל בעולם בגלל המחירים האטרקטיביים שהסינים שילמו תמורתו לבניית אצטדיוני האולימפיאדה בבייג'ין. כשראו קבלני ההריסה את קונסטרוקציית האנטנה הגדולה, נדלקו להם העיניים. במקרה לגמרי הגעת אתה למקום בזמן הסיור. כששמעתי ממך במה מדובר ואת ההצעה לשימור האנטנה, החלטתי לעצור את הפירוק".

ומה קרה?

"מינהל מקרקעי ישראל התנגד בתוקף לשימור האנטנה ודרש לסלק אותה".

למה?

"מפני שהיא עמדה בנקודה שתוכננה לחפירה כלשהי, והמינהל טען שלא נחוץ מונומנט נוסף לשימור בשרונה. לא נתתי לפרק את האנטנה, ובשלב אישור התוכניות הודעתי שלא אחתום על התוכנית ללא השארת האנטנה. בשלב הזה נכנס המהנדס זאב גרליץ לתמונה והתחיל ללחוץ למען השימור. גרליץ הוא בולדוזר אדיר ששיגע את כולם עד שהצליח לשכנעם לשמר את הנכס".

ואכן, את הטמפרמנט הג'ינג'י של גרליץ ואת יכולתו להזיז הרים קשה לפספס. הוא מתנדב בנשמתו, התורם מהידע הטכנולוגי שלו ומקשריו, תורם מכיסו סכומי עתק לשימור (מנוף הנמל בתל אביב, לדוגמה) ושרוי במלחמות יהודים אין-סופיות מול רשויות ביורוקרטיות. גם לפרויקט האנטנה תורם גרליץ מכספו. לאתר גני שרונה בדרום הקריה יש לו יחס מיוחד. "בילדותי עבדו הורי בקריה", הוא מספר. "מדי יום שישי נהגתי ללכת לאחר סיום הלימודים אל אמי אסתר במשרד העבודה בקריה. זכור לי שבשעת הצהריים גולדה, שרת העבודה, היתה עוברת בין המשרדים ושולחת את הנשים הביתה בקריאה: 'וייבערס, יום שישי, לכו הביתה להכין גפילטע פיש לשבת'. לאחר מכן נערכה קבלת שבת עם הדלקת נרות וכיבוד צנוע של דג מלוח ובייגלה".

הנוסטלגיה החזירה את גרליץ אל המקום. "בשנים האחרונות הסתובבתי בימי שישי בבוקר בדרום הקריה והקשבתי להסברי מדריכי הסיורים באתר. נוכחתי שכל מדריך מספר משהו אחר. באחד הימים שמעתי את ההסבר שלך על האנטנה ונדלקתי".

למה דווקא האנטנה?

"מפעל השימור בקריה התמקד עד כה בבנייני הגרמנים בשרונה. לזכות הטמפלרים שמורה תרומתם למודרניזציה של ההתיישבות בארץ ישראל, אבל בהיסטוריה הטמפלרית רשום גם הפרק הנאצי ותמיכתם במשטר ההיטלראי. הגיע הזמן לשמר את החלק החשוב של הקריה בתולדות הקמת מוסדות השלטון של מדינת ישראל".

מה עשית?

"נכנסתי לעניין ומיד שקעתי בנפלאות הביורוקרטיה. למזלנו, עו"ד צבי האוזר, מזכיר הממשלה, התגייס למיזם והסדיר את האישורים ממינהל מקרקעי ישראל ומהעירייה. גם חיים מר, הבעלים של חברת האנטנות שייצרה את האנטנה הזאת, נרתם מיוזמתו למפעל השימור. הוא לקח על עצמו את פירוק האנטנה, שיפוצה במפעל החברה והצבתה מחדש. הוא מממן את המבצע ומקדיש אותו לזכר אביו, אהרון מר, שייצר והקים את האנטנה. ההתנדבות האישית של חיים מר היא פשוט מופתית בנוף הישראלי.

"בשלב המעשי פניתי אל רן חדוותי מקיבוץ עין שמר - כשהוא מתלבש על פרויקט הוא ננעל עליו ומתגבר על כל בעיה מכנית. הוא התברך בתבונת כפיים נדירה וברזומה שלו רשומים פרויקטים כמו מתקן השאיבה של 'מקורות' בראש העין, שיפוץ המנוף בנמל תל אביב, ספינת המעפילים בעתלית ועוד".

"ראיתי את האנטנה כאשר עסקתי בשיפוץ בית הבד בשרונה, אבל לא הייתי מודע לחשיבותה", אומר חדוותי מהמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "זאב (גרליץ) הדליק אותי לעניינה. האנטנה הלוגריתמית מתנשאת לגובה 18 מטר, ובסיסה ריבוע שצלעותיו בנות כשני מטרים. לשימור האנטנה נודעת חשיבות היסטורית ייחודית מפני שכמו כל מבנה ומתקן מהעבר, יש מאחוריה סיפור מתולדות היישוב ומשנותיה הראשונות של המדינה. האנטנה קשורה למורשת של קהיליית המודיעין הישראלית ותרומתה לבניין המדינה".

בזכות הקוץ כך ניתן הבית היפה ביותר בשרונה לשר החוץ משה שרת

יום לפני הכרזת העצמאות הוקצה הבניין היפה ביותר בשרונה (בית קרל וילנד הטמפלרי), ללשכת שר החוץ המיועד, משה שרת. הבניין הדו-קומתי היה מגודר בחומת אבן מסותתת ומקורה בגג רעפים אדומים. בקיר הצפוני באגף המערבי היה חלון ענק מזכוכית שממנו נצפה הגן המטופח. ידין פרומקין המנוח, מפקד מחנה ההגנה בשרונה, סיפר כיצד זכה שרת בבניין המהודר: "בשלב הכנת לשכות השרים בבתי שרונה, בחרתי לבן גוריון את הבית היפה ביותר במחנה. לאחר התקנת הבית לייעודו הרם ולפני מסירתו ללשכת ראש הממשלה, נערך 'מסדר המפקד'. זאב שרף, מזכיר מנהלת העם, הגיע עם פולה בן גוריון לאשר את הבניין. במדרכת הכניסה לבית ננעץ קוץ בגרב הניילון של פולה. היא מילטה מפיה צעקה בת שתי מלים בלבד: 'אוי, הניילון', ופסלה את הבית לייעודו הממלכתי בגלל הקוץ. נאלצנו לבחור לראש הממשלה בניין אחר, והבית היפה בדרום הקריה נמסר לשר החוץ שרת".

ד"ר ניר מן חקר את תולדות מתחם הקריה בעבודת הדוקטורט שלו



אנטנת התח''ל של המוסד, הקריה, תל אביב. התנשאה לגובה 18 מטר. מימין, פירוק האנטנה, פברואר 2010


לשכת שר החוץ בקריה, תל אביב 1950. פולה בן גוריון לא היתה מרוצה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו