בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בילוי בעולם יחסי הציבור וייעוץ התקשורת עם רני רהב

בילוי של יום בדוכן המפואר ביותר בקרקס של עולם יחסי הציבור וייעוץ התקשורת מלמד שיש תדמיות שאפשר לשנות, אבל יש אנשים שלא ישתנו לעולם. רני רהב לדוגמה

תגובות

ג' מנסה לענות על השאלה מדוע מיליונרים, שיש להם הכל, זקוקים ליחסי ציבור. לו, לכאורה, יש הכל. הוא יושב במשרדו על כורסת עור חומה. חולצתו תכלת ומכנסיו כהים. הוא כבן חמישים. שזוף. על הקרחת המסתמנת בקדמת המצח מונחת קווצה שובבה. עסקי האופנה שלו משגשגים, בארץ ובחו"ל. הוא שולח יד גם בנדל"ן. את אורחיו הוא מושיב מולו על כורסאות זהות. על ריבועי עור נוחים יוגש מיד אספרסו מצוין בספלים זעירים. על קוביית עור הסמוכה לכורסה שלו הוא מקים מגדל צנוע: שלושה כריכונים קטנים, משולשים, מונחים זה על גבי זה. בהחלט מעוררי תיאבון, יתכן שזאת פסטרמה. כריכון אחד הוא מציע באדיבות לאורחיו. במשך השיחה הוא מכלה את שלושתם, במהירות, בזה אחר זה.

על הקיר, מאחוריו, ציור מקורי קטן וממוסגר של אריך הקל, אקספרסיוניסט גרמני. ג' אמנם אינו להוט במיוחד אחר אמנות אבל מודע לחשיבותו של פריט אמנות יקר ערך על קיר המשרד שלו. הוא יודע אפילו לדקלם את תולדותיהם של הצייר ושל הציור. השאלה על שוויו של הציור מרחפת בחדר ללא מענה. ניסיון לאמוד את עושרו של ג' מתקבל כאן, בחלל הנעים, כסר טעם.

ג' הוא אדם עשיר, מיליונר, אולי אף מולטי-מיליונר. לא טייקון. ג' מקבל שירותים של יחסי ציבור תמורת סכום חודשי קבוע. היחצן של ג' (היחצן מעדיף: "יועץ תקשורת") אחראי מטעמו לתפוס מקום טוב בהיררכיה של האצולה. מיקום טוב, סבור ג', גם מכניס כסף. הוא משלם גם למשרד אחר של יחסי ציבור. המשרד שולח הודעות בשם החברה לעיתונות, ליועץ האישי אין קשר למשרד. איך הוא יודע אם היועץ הצליח או נכשל? זהו, שהוא לא יודע. רק יועץ התקשורת יודע.

לא מדובר כאן באטריות שעלייה במכירותיהן היא הצלחה. כאן מדובר בדימויים. דימוי חיובי הוא מושג מעורפל. יועץ טוב יודע לשמר את הערפל. הוא לוחש על אוזנו של לקוחו לחישות מועילות (היחצן מבקש לתקן: "הוא מתווה אסטרטגיה"). מצויד בייעוץ מתראיין הלקוח, מופיע באירועים, תורם תרומות, מצהיר הצהרות ומחכה לתוצאות.

עכשיו נכנס יועץ התקשורת לפעולה. הוא צריך לשכנע את הלקוח שלו שאחרי כל המאמץ הזה, מעמדו טוב יותר מכפי שהיה לפניו. יועץ התקשורת תופר ללקוח חליפות לא נראות, דמיוניות. הוא מלביש אותו בהן ומציג אותו מול הראי. הלקוח לא רואה כלום אבל לא נעים לו להודות, יפה מאוד, הוא אומר לעצמו, מה כבר אני מבין בתקשורת.

יועץ התקשורת מבין בתקשורת. הוא עובד קשה כדי לשכנע את הלקוח שהוא, הלקוח, לא מבין בה כלום. יועץ צריך הרבה כושר שכנוע ונכלוליות. גם חנופה עוזרת. יועץ תקשורת טוב הוא גם קומבינטור על פי אופיו ותחמן על פי יכולותיו. יכולת הקמבון ואמנות התחמון נערצים כאן מאוד, גם ספר טלפונים נדרש. עבה ככל האפשר. הדרך להצלחה עוברת דרך פנקסים כאלה, היועץ נמדד לפי עוביים.

המיליונר ומתקפת הליקוק

למיליונר ג' יש קשרים אבל עיתונאים הוא מתעב. גם ליועץ התקשורת שלו יש קשרים אבל עיתונאים הוא מחבב. לפני כשנה התחבר בית האופנה של ג' למוסד דומה באירופה. היועץ הציע חשיפה מקומית. ראיון אישי במוסף שבת של עיתון כלכלי. ידיעה שגרתית על החיבור לבית האופנה היתה מקבלת שלוש שורות בתחתית העמוד. כתבת הדיוקן, לעומת זאת, התפרשה על פני ארבעה עמודים. ג' הוא מרואיין נדיר ומערכת המוסף שמחה לשלם את המחיר הפעוט שנדרשה לשלם: אזכור עסקת האופנה. הכתבה היתה חושפנית, ביתו של ג' תואר בפירוט, המכונית הייחודית שלו צולמה בזוויות מחמיאות. היו שם אפילו רמזים לנטיותיו המיניות. ג' היה מרוצה והעיתון מרוצה. איש יחסי הציבור שלח למערכת מסר אסיר תודה.

המיליונר ג' רואה בכתבה אודותיו עסקה מסחרית לכל דבר. העיתון חיפש סיפור טוב והסיפור שלו היה כזה. שנה לאחר מכן השיא המיליונר ג' את בתו. לחתונה, הוא הצהיר מראש, יוזמנו ידידים קרובים בלבד. דיווח על האירוע הופיע בעיתונות, היועץ דאג לכך. בצילומים מופיע גם יועץ תקשורת אחר. היה זה יועץ מוכר שאינו מייצג את המיליונר. שאלתי: מדוע הוזמן? האם הוא ידיד אישי? לא, לא, נאנח ג', מעווה את פניו במיאוס. לא, הוא לא ידיד אישי. אחר כך פותח ג' במונולוג. תחילתו קינה על השתלטות היחצנים על המדינה וסופו הודאה באופן שבו נכנע לתחנוני היחצן והזמין אותו. "לא יכולתי לעמוד במתקפת הליקוק שלו", הסביר. כל יועצי התקשורת שעמם שוחחתי, בכללם זה שבצילום, הכחישו בתוקף שביקשו אי פעם הזמנה לאירוע שאליו לא הוזמנו. היו שנעלבו ממש.

יועץ תקשורת טוב מפתח עור עבה, עלבונות נדירים אצלו. הוא יודע להחניף אבל גם להפחיד. הוא יודע לשכנע לקוח שבלעדיו הוא אבוד, בתקשורת יאכלו אותו חי. פוליטיקאים, קצינים ואמנים שניהלו פעם את חייהם בכוחות עצמם, משוכנעים היום שבלי יועץ תקשורת לא יוכלו לצאת לרחוב. התקשורת תפחה בעזרתם של היחצנים לממדי מפלצת רבת ראשים. תראו עד כמה ענקית היא, מתרגשים היועצים, הם מזהירים שיש "מאות ערוצי תקשורת", ש"מאוד קשה להשתלט עליהם". המסקנה ברורה: רק הם יכולים להתמודד עם המפלצת.

עד לאחרונה השתמשו יחצנים בעיתונות כדי לדווח באמצעותה על בעלי הון, חברות, ארגונים ומוצרים. בחלקו היה זה מידע חשוב ששירת את הציבור, בחלקו האחר היה המידע מיותר. "80 אחוז מהמידע המתפרסם בעיתונות הוא יחסי ציבור", התגאה באוזני יחצן אחד. "ראית פעם פרסומת של גוגל?" הוא שאל, "לא, נכון? אז דע לך שהכל יחסי ציבור". דווקא נחמד לדעת שגוגל מצליחה רק בגלל יחסי ציבור.

עלה להם הכוח לראש

בשבועות האחרונים נראה שהיחצנים הם שיכורי כוח. יחצנים היו פעם אביזרי תפנוקים של עשירים, כמו הנהג, השף הפרטי והמזכיר האישי. עכשיו הם פולשים למחוזות אחרים. במשרדיהם לא דנים יותר באסטרטגיה לשיווק מזון לתינוקות אלא באסטרטגיה למינוי רמטכ"ל. מעורבותם של יחצנים בצבא אינה חדשה. לפני שלושה עשורים השתמשו קצינים בכירים בעיתונאי החצר שלהם כיועצי תקשורת. בתמורה סיפקו לעיתונאים מידע בלעדי. היום יש להם יועצי תקשורת והתמורה היא כספית.

לפני שמונה לרמטכ"ל נפגש האלוף דן חלוץ עם אמנון דנקנר, עורך "מעריב". אין פגם בפגישה בין עורך עיתון לקצין בכיר. אלא שהפגישה נערכה בביתו של היחצן רני רהב. רהב, על פי עדותו, הואיל להשאיר את השניים לבדם. חלוץ נשאר לבד מול דנקנר אבל היה חמוש, יש להניח, בעצותיו הטובות של רהב לתחמון התקשורת.

התקופה הנוכחית אינה תקופה טובה לאמצעי התקשורת, העיתונות מצויה במשבר ונוחה לתחמון כפי שמעולם לא היתה. היחצנים מציירים אותה כדרקון אימתני אבל מתייחסים אליה כאל חתלתול מפויס. עורכים בעיתונים מספרים על האופן שבו סוחרים יחצנים בראיונות עם לקוחות מבוקשים, משוטטים עם מרכולתם בין המערכות, מעמידים תנאים ודורשים דרישות. בעלי הון, פוליטיקאים ומחפשי משרות למיניהם לוחצים עליהם. התקשורת מולם רעבה לחומר. עם קצינים בכירים נפגשים יחצנים בחשאי. את העשירים הם דוחפים למוספים.

בעיתונים יודעים: קוראים אוהבים לקרוא על חיי העשירים. הדמיון השטחי מעורר סקרנות. הרי כולנו בני אדם, גם לנו יש מטבחים, אבל איך נראה המטבח של שרי אריסון? ידם של היחצנים על ברז המידע. יש יחצנים שנותנים ללקוחות שלהם לספק את הסחורה במלואה. אחרים זורקים בשמם פירורים: דיווח על אירוע פה, צילום מאירוע שם. מנקודת מבטו של מי שבקושי גומר את החודש גם זה משהו, הוא מקנא ומעריץ. קנאה המשולבת בהערצה לאצולה היתה תמיד. מסדר האצולה לעולם עומד אבל חבריו מתחלפים. פעם הם אנשי רוח. העריצו את שלונסקי ואלתרמן וקינאו במי שישב בחברתם. אחר כך העריצו זמרים ושחקנים. היום מעריצים עשירים, וגם מקנאים בהם.

אביר הטייקונים ומגינם

כתבת דיוקן של נאוה מיכאל צברי הופיעה לפני כחצי שנה במוסף כלכלי. מיכאל צברי היא דוקטורנטית בטכניון. נושא המחקר שלה הוא "חקר עסקים משפחתיים". נשמע מעניין, אבל לא עד כדי כתבת דיוקן במוסף סוף שבוע. הסיבה לראיון, מבחינת העיתון, היתה היותה בת למשפחת שטראוס. היא "בת דודה של עופרה" כפי שצוין בכותרת המשנה. לקוראים סיפקה הכתבה הצצה אל המתרחש בחדרי משפחה עשירה. לנאוה מיכאל צברי היא סיפקה חשיפה לכנס שבו השתתפה שבוע לאחר הפרסום. ללא הסיפור שלה היה הכנס זוכה לכיסוי של ארבע שורות, אם בכלל.

כחוקרת היא רואה בכתבות כאלו ניסיון מצדם של בעלי הון להתחבב על הציבור, להציג פנים אנושיות, לחשוף אפילו חולשות. הציבור לא מחבב עשירים, היא אומרת, יש כלפיהם תערובת של שנאה וקנאה. הקרבה בישראל בין החולמים על העושר לבין מי שכבר מימשו את החלום גדולה מדי. מי שהקנאה והכעס מלחיצים אותו פונה ליחצן שיוציא אותו מזה. היחצן רץ לעיתונות ומספר על הילדות הקשה של הטייקון שלו.

טייקון? עד לפני שנתיים בכלל לא היו פה בכלל טייקונים, היו רק "מיליונרים". למי שאינו מיליונר ההבדלים זניחים, מיליון פה, מיליון שם. "טייקון" נשמע יותר "אמריקאי". מעודכן יותר "מעשיר", קרוב יותר ל"מיליארדר" ורחוק, אלוהים ישמור, מ"אוליגרך". ההבדלים אינם מעמדיים. כולם הרי שייכים לאצולת הכסף, אבל היררכיה יש. לא רק חשבון הבנק קובע, גם לא הרכוש או אוספי האמנות. משהו חמקמק ולא מוגדר קובע את מעמדם של בעלי ההון בסולם החברתי.

לצד הטייקונים עומד אביר העשוי ללא חת. הוא שומר על כבודם ומגן על זכויותיהם. הוא היחצן, יועץ התקשורת, היועץ האסטרטגי ופותר המשברים. כולם מגולמים באדם אחד, רני רהב. הוא המפורסם ביחצנים, אם כי לא בהכרח החשוב שבהם. רהב לא אוהב את התואר "יחצן", לדעתו הוא יותר "ספק תוכן" מיחצן. יש לו כסף, רכוש וגינונים של עשיר, אבל הוא מעדיף את התואר "אמיד". רהב אכן אמיד אבל לא עד כדי כך שיוכל לוותר על הצורך לשרת אמידים ממנו. גם הם, יש להניח, רוצים שידעו שהאיש המשרת אותם מתגורר בסביון, יש לו אוסף מכוניות עתיקות ואוסף אמנות שלדעתו הוא ה"שישי בגודלו במדינה".

רהב מגונן על הטייקונים המוכים. הוא לא מחמיץ שום הזדמנות פומבית לצאת להגנתם. לפני שנה עלה על במת כנס עיתונאים כדי לנזוף בשם האומללים ביושבים באולם. הוא זעק: "העיתונות הכלכלית היכתה כמעט כל טייקון ללא רחמים! חיסלו אותם! בגרזן!" בשיחה עם ליסה פרץ, אז ב"מעריב", היה כבר צונן יותר אבל החלטי לא פחות: "ללא עשירי ישראל אין מדינת ישראל, נקודה".

הון ושלטון והמהפך הגדול

משרד יחסי הציבור שלו קיים כבר כעשרים שנה והוא הגדול במדינה. הגודל בהחלט קובע. גודל פירושו יוקרה ויוקרה אפשר לתרגם לכסף. האופן שבו נקבע הגודל מורכב: רהב אומד אותו על פי מספר הלקוחות. אחרים על פי גובה הסכום החודשי שהם מקבלים (ריטיינר). מי שיש לו לקוחות מעטים מצהיר שהיקף העסקים שלהם קובע את הגודל, בעיני אחרים גם מספר העובדים חשוב. המידע נמסר בקמצנות, אם בכלל. עזוב, אמרה לי יחצנית אחת, כולם משקרים, ישקרו גם לך.

אני מבקש מיחצנים לדרג עבורי את שלושת המשרדים הגדולים ביותר. הבקשה מעוררת בנשאלים תזזית של אי נחת. הדירוג קשה. סוגי ההתמחות מקשים על הדירוג. לאייל ארד, למשל, יש תיקים מעטים של יחסי ציבור אבל במערכת בחירות אחת הוא מרוויח סכום העולה על סך כל רווחי מתחריו. השמועה על הדירוג פושטת מהר. יחצנים מתקוטטים על מיקום בדירוג חסר המשמעות שלי כתרנגולות על גרגר מזדמן. בנוכחותי מטלפן יחצן רב כוח ליחצן אחר ודורש ממנו לשנות את סדר המדורגים שלו.

קולגיאליות נדירה בתחום יחסי הציבור. לפני כחודש פנה היחצן רונן צור לחברות מסחריות במכתב שבו הציע להם את שירותיו "במידה ותחליטו לרענן את השורות". צור עשה בפומבי את מה שחבריו עושים בשקט. הקולגות הנסערים הצטווחו כמו נזירות שרוח פתאומית מרימה את שולי הגלימות שלהן. "צעד מעורר רחמים..." אמרה היחצנית יפה אפרתי.

אחרי שיחות עם יחצנים נקבע דירוג המשרדים המובילים בסדר הזה: רהב (120 לקוחות), עמירם פליישר (55 לקוחות על פי האתר שלו), זמיר דחבש (30). הדירוג מזעזע את רהב. הדירוג שלו (אחריו כמובן), הוא: פליישר, אירנה שלמור ומשה דבי. רגע, ומה עם זמיר דחבש? את דחבש מגלה רהב ל"סוף העשירייה הראשונה". מה הסיבה להדחה? רשימת הלקוחות של דחבש מכעיסה את רהב. היא מייצגת את הצירוף הנתעב בעיניו של "הון ושלטון". רהב מתכוון לכך שדחבש ייצג את הרשות לניירות ערך וגם חברות בבורסה הנחקרות על ידה (עם תחילת החקירה העביר דחבש את הטיפול בתיק הנחקר לידי פליישר). הטענות פורסמו. משרדו של דחבש הוציא הודעה לעיתונות: "אני ממדר את עצמי מסוגיות שיש בהן ניגודי אינטרסים", נאמר בהודעה, "...הביקורת מחדדת אצלנו את הנורמות הגבוהות שימנעו ניגודי אינטרסים גם בעתיד".

ללא קשר לדחב"ש, ככל שרשימת הלקוחות גדולה יותר, גוברת בה גם הסכנה לניגודי אינטרסים. אינטרסים ממשלתיים מתערבבים עם גופים פרטיים. היחצן יכול לדבר עד מחרתיים על "חומה סינית" המפרידה בין הלקוחות שלו, אבל כולם יודעים: החומה היא בקושי מחיצת גבס דקורטיבית. רני רהב יכול לרטון אבל גם הוא יודע: קשרים בין לקוחות מנוגדי אינטרסים מחזקים את היחצן שמתמרן ביניהם.

אל יקל בעיניכם הגינוי שרהב משמיע לדעירוב ההון והשלטון. מתברר שיש כאן מהפך גדול: לפני שלוש שנים נשמע רהב אחרת לגמרי. "אני ההון והשלטון", אמר ל"מעריב", והוסיף: "אני מחובר להון ולשלטון גם יחד". אחר כך הסביר שצירוף של הון ושלטון הוא חיובי בתנאי ש"אין כאן גניבה או שוחד". היום, אין ברשימת הלקוחות שלו אפילו חברה ממשלתית אחת. הפקידים הבכירים ומשרדיהם עברו מפנקס הלקוחות של רהב לפנקס המוזמנים שלו. באירועים שלו, מצדו, הם יכולים להתערבב להם כאוות נפשם, הוא לא בעסק.

תככים בתור לקינוחים

את שקשוקת ההון והשלטון מבשל אם כן רהב על פי מתכון ייחודי משלו, בזה הוא הכי טוב בשוק. ברשימת הלקוחות שלו אמנם לא נמצאים מוסדות או רשויות ממשלתיים אבל כולם נמצאים ברשימת המוזמנים שלו. "יש לו 5,000 חברים מנשיא המדינה ומטה, הוא מאושר בהם והם בו", כתב נחום ברנע לפני שלוש שנים. בינתיים תפחה הרשימה והיא מונה 15 אלף אורחים. 15 אלף איש קובעים ומשפיעים, שופטים ונאשמים, שוטרים ונחקרים, רגולטורים וזכיינים, חברי כנסת ודורשי חקיקה. כולם נפגשים אצלו בשיחות לא רשמיות ולא מתועדות. אפילו אבן אחת לא נשארת בפגישות אלה מהחומה הסינית שאמורה להפריד ביניהם. רהב הוא אדם מלא אמונה: "אני סומך עליהם שייקחו מרחק זה מזה", אמר. "אם אתה בחקירה לא תדבר עם שופט".

גם כשהוא מבלה, עסוק בעל ההון בקידום עסקיו. הוא מזכיר לעולם, בעצם נוכחותו, את ייחוסו, הוא מופיע כאנושי וחביב, לבוש בחולצה נטולת עניבה. לעתים הוא ניאות לכבד בנוכחותו חגיגה של אחד ממקבלי המשכורת שלו. וחשוב מכל: הוא יפגוש שם פוליטיקאים שעשויים בשיחה נינוחה על עלי גפן וסושי לכופף רגולציות ולהגמיש חקיקות. גם חברי הכנסת המוזמנים לאירועים אסירי תודה. הם מתחככים בגבירים. בנסיבות אחרות הם לא היו חוצים את סף המשרד של פקידת הקבלה.

נוכחות אנשי ההון באירועים האלה היא בבחינת תזכורת מתמדת. אל תשכחו אותנו, מתריעה התזכורת לפני פקידי ממשלה, היום אנחנו זקוקים לכם, מחר תהיו זקוקים לנו. כולם יודעים שיש חיים גם אחרי משרד האוצר והמשכורת הממשלתית שלו. אל תשכחו אותנו, משיבה להם הנוכחות של אנשי השלטון באירועי ההון, היום אתם צריכים אותנו, מחר כבר נתייצב אצלכם. תמיד כדאי להיות נחמד לבעלי ההון. מי יודע לאן יתגלגלו הדברים. תשאלו את אלי גולדשמיט, יוסי קוצ'יק, דוד מילגרום וגליה מאור. כבר מזמן הוכח: רק יחידי סגולה יכולים לפרוץ את מעגל בעלי הקשרים הדואגים זה לזה. מעטים עוד יותר מצליחים ליצור מאגר משל עצמם. האחד שעשה זאת הוא רהב עצמו.

רהב גאה בעובדה שהוא עומד לרשות לקוחותיו 24 שעות ביממה. לא רק את עצמו הוא מעמיד לרשותם אלא גם את משפחתו. על מסיבת הבר-מצווה של בנו כבר נשפכו אלפי מלים, חכו ותראו מה יהיה בחתונה שלו. המתחרים שלו להוטים פחות ממנו לשתף את הלקוחות בחייהם הפרטיים. עמירם פליישר, שלקוחותיו הן חברות בינלאומיות, יענה להם גם "בשעות הנוחות להם". זמיר דחבש עומד לרשות לקוחותיו "בכל עת שהם זקוקים לנו". נו, אמר לי יחצן זדוני, טלפן אליהם עכשיו, נראה אם יענו.

הטייקון והרנטגן

בעלי הון מוזמנים לאירועים משפחתיים של היחצנים שלהם. גם "אירוע משפחתי" מקבל משמעות אחרת כשמדובר ביחצנים. רובם שומרים על גבולות מסוימים בין פרטיות לעסקים, לא רהב. המוזמנים שלו, בעיניו, הם משפחה אחת גדולה ומאושרת. בנו רועי חגג בר מצווה עם 5,000 מבני המשפחה. המסיבה היתה, כצפוי, מקסימה ומדהימה, אבל תמיד יהיה מישהו שיחמיץ פנים. מתי גולן ב"גלובס" נזף בו: "...מה שאתה עשית זו מסיבה עסקית. למעשה, כל אירוע, משפחתי, אישי, הופך לאירוע עסקי. הכל יחסי ציבור. גם של הלקוחות וגם שלך... אני לא בטוח שיש לך חברים קרובים שאינם עובדים עבורך או אתה עבורם". גבי גזית ברשת ב' היה בוטה יותר. על רהב אמר: "איש לא מעניין, שמתעסק בעיקר בקוקטיילים". גזית חטף על כך תביעה משפטית. הוא העדיף להתנצל בשידור ועשה זאת בסגנונו הייחודי: "...אמרתי שלקוחותיו של רני רהב סובלים מיחסי ציבור מזעזעים, שהוא לא מועיל לאף אחד... אמרתי ולא הייתי צריך להגיד, אני מתנצל".

מתי גולן נשאר חבר, גזית כבר לא. מושג ה"חברות" עבר אצל רהב מתיחת פנים מעודכנת. הגבולות מטושטשים, מעסיקים ומועסקים, בעלי הון וסתם אמידים. כולם, על פי רהב, חברים. רהב מסביר את החברויות המפתיעות ב"רוח הישראלית של הביחד". הוא הרי מכיר את הסודות של מעסיקיו, איך אפשר בכלל לחשוב שהוא יכול לעבוד עם מישהו כל כך צמוד בלי להתחבר.

בעלי ההון, מצדם, מגיבים בשתיקה אדיבה. על הפגנת הידידות ההדדית ממונה תמיד היחצן עצמו, את המעסיק לא תתפוס בהצהרת אהבה ליחצן שלו. לאחר פיטוריו מבנק הפועלים יצא רהב מגדרו ממש והכריז בחום: "חברותי האמיצה עם שרי אריסון תימשך לעד". אריסון מצדה הגיבה בצינה. ההודעה על הפרידה מרהב הופיעה "מטעמה" ולא בשמה. לא היה בה אפילו שמץ הודאה באותה ידידות נצחית. הוא, מצדו, מוכן לשכב על הגדר למענה גם היום.

לא רק הגבולות בין מעסיקים למועסקים מטושטשים אצל רהב. גם הלקוחות סובלים לפעמים מתסמיני טשטוש. לנוחי דנקנר, הטייקון המפורסם, יש ידיד המפורסם בזכות עצמו - זה הרב יעקב איפרגן המכונה "הרנטגן". הרב הוא כזה שמסוגל "לאבחן מחלות במבט עיניו החודרות בלבד" (על פי ויקיפדיה) והחברות שלו עם הטייקון נראית תמוהה. וורן באפט, אני מתאר לעצמי, היה שומר בסודי סודות קשרים עם בעלי כוחות על טבעיים, לו היו לו כאלו. דנקנר הוא לא באפט, ועשרות צילומים מתעדים את הידידות שבינו לרנטגן.

שאלות בדבר קשריו של דנקנר עם הרנטגן זיכו אותי, יותר מפעם אחת, בתואר "תמים". נו בחייך, אמרו לי, אתה תמים, ברור שמדובר בתרגיל של יחסי ציבור. איזה יחסי ציבור יכול הטייקון לקבל מהרב, שאלתי. יחסי הציבור הם הדדיים, הסבירו לי, הרב מתהדר בחברותו עם שועים ורוזנים ודנקנר מצטייר כיהודי פשוט וחם. החברות הזאת לא תזיק לו בקרב בוחרי ש"ס (איפרגן אינו ש"סניק) ונציגיהם בכנסת.

חיות מחמד קטנות ומתוקות

יש להניח ששכר הטרחה שמשלם דנקנר לרהב גדול מזה שמשלם לו לקוח אחר שלו. על שכר הטרחה של היחצנים יש כמה גרסאות. המקובלת היא: סכום חודשי קבוע שנע בין 2,000 ל-4,000 דולר. לא סכומי עתק. אבל גם לא קטנים בהתחשב בכך שנועדו בסך הכל להוציא אותך טוב ברבים. לא חסרים מי שמוכנים לשלם אותם. היחצן מוטי מורל הודיע שדחה בקשה לייצג משפחת פשע. גם רהב, פליישר וזמיר דחבש לא ייצגו פושעים. יועץ תקשורת שביקש לא לחשוף את שמו, הצהיר שגם אוליגרך הוא לא היה מייצג.

ארקדי גאידמק היה אוליגרך שמשפטים תלויים ועומדים נגדו. גם בקשות להסגרה. הוא העסיק סוללת פרקליטים לטפל בתסבוכות הפליליות שלו אבל גם תרם ביד רחבה למוסדות ציבוריים ולנזקקים סתם. התרומות שלו זכו לפרסום רב. גאידמק אמנם נחקר כאן פעמים רבות אבל לא הובא למשפט. האם לדימוי הדוד הנדיב שלו יש חלק בכך? ואילו היה עומד כאן לדין האם היה בית המשפט מתחשב בו? האם בית המשפט מתחשב בכיפה שצצה פתאום על ראש עבריין הניצב לפניו?

תרומות של צדקה נראות לפעמים כמו כיפה על ראש עבריין, תרגיל שנועד לשפר את תדמיתו של התורם. נכון, אסור לשכוח: יש מי שחייבים את קיומם לתרומות כאלו. יש תרומות המעוררות מחלוקת. התרומה למוזיאון של משפחת עופר, למשל. אבל לא כל תרומה מיועדת למוזיאון. נשות בעלי הון מוצאות להן די פנאי לאימוץ עמותות צדקה. אלו הן חיות המחמד הקטנות והמתוקות שלהן. הן נועדו למירוק המצפון של בעליהן, אמר לי יועץ תקשורת, בעלי הון חשים רגשות אשמה על ניצול המערכת לביסוס עושרם. "המערכת" היא בדרך כלל שרים וחברי כנסת. דעת הקהל משפיעה עליהם מאוד ודעת הקהל בעיניהם היא העיתונות. מתארגן אירוע, אצולת ההון מוזמנת. גם צלמים, עמותת הצדקה מרוויחה. עשירים נותנים, נזקקים מקבלים, צלמים מצלמים, יחצנים גוזרים קופון.

עשירים מהדור הראשון, אומרת נאוה מיכאל צברי, אוהבים להזכיר שאת הכסף הגדול שלהם "עשו בעשר אצבעות". כלומר, בכוחות עצמם, ללא עזרה מהורים עשירים. יצחק תשובה עבד בבניין, סטף ורטהיימר במסגרייה. גם רהב אוהב להציג את עשר האצבעות שלו, הן, הוא אומר, עשו הכל לבד.

הוא לא דוגמן

סיפורו של רהב חסר את הלחלוחית העוטפת סיפורי הצלחה אחרים. הוא לא בא משכונת עוני ואין לו שמונה אחים. לשם המשפחה הגרנדיוזי "רהב" אחראי האב, יצחק, שנמאס לו מה"שמואלביץ'" האפור. אמו של רני, רבקה, היתה מנהלת בכירה במשרד הביטחון, אביו היה סמנכ"ל תפעול במפעלים גדולים. משפחת רהב היא משפחה בורגנית. רהב עצמו מעדיף: "בורגנית עם רקע סוציאליסטי".

הסיפור על עלייתו של רהב לא מתחיל בבית אכול עוני אלא במחוזות ההורים העסוקים. "הייתי ילד חריג", אמר ל"מעריב", "מדבר אחרת, בקול צייצני". לא השלים את תעודת הבגרות שלו. הצטיין בצבא בחיל החינוך, היה דובר מלונות דן והקים ב-91' את חברת יחסי הציבור שלו. זה שלוש שנים הוא גאה להיות קונסול כבוד של איי מרשל בישראל ונא להפסיק עם הגיחוכים. לכם אין מספר דיפלומטי על הב-מ-וו שלכם ודגל צבעוני, גם אם הוא של איי מרשל, לא מתנוסס ליד ביתכם בסביון.

מה לדנקנר ולרנטגן? ומה לדנקנר ולרהב? גם אתה לא תיגמל מהר אם יכרכרו סביבך כל היום, הבטיח לי יחצן מפוכח. רני רהב לא התפרסם בזכות הליכותיו הנעימות או סגנונו המעודן. התנהגותו טווסית, טעמו שנוי במחלוקת. הוא בוטה ("באה אשה רעה ופותחת ג'ורה...") ולפעמים עילג. לפעמים נדמה שמאגר הסופרלטיבים שלו יתרוקן אם יימחקו ממנו ה"מקסים" וה"מדהים". המכתב שלו לשלי יחימוביץ' על רקע משבר בנק הפועלים תואר "ילדותי". רהב עצמו אינו מתווכח עם הביקורת, הוא דווקא מרוצה: "זה היה ניסוח מדהים שסחף אומה שלמה". פניו לאומה כולה ולא לקומץ אינטלקטואלים.

אי אפשר להתעלם מנוכחותו. הוא גבוה, רחב ובעל כרס נוכחת. זיפים בני יומיים מקשטים את פניו ומשקפיים עבי מסגרת משלימים אותם. המניירות שלו מגונדרות, טון הדיבור שלו מתפנק אבל הוא עשוי לצבור גובה ותוקפנות במהירות. "אני מטרוסקסואל", הסביר, אבל לא עד כדי לק ועגילים כמו של דיוויד בקהאם. בחליפה ועניבה לא תתפסו אותו. הוא מתלבש כמי שנמצא כבר מעבר לשטויות הללו. זה קטן עליו, אומרת חולצת הטי שלו, קטנה עליו כל תצוגת המכובדות הזאת. ראיתי אותו באירועים חגיגיים מוקף בחליפות והוא בחולצת טי השחורה שלו, ישות בפני עצמה, כמעט אמן, משוחרר מכבלי ההתנהגות והלבוש המקובלים, מין בוהמיין שכזה.

בתחילת החודש צולם בחוף הים בבגד ים קטן קטן. הצילום לא החמיא לו. מה אתם רוצים, אמר לחבריו, מה, אני דוגמן? הצילום הופץ באינטרנט והגיע בסופו של דבר ל"מועדון לילה" בערוץ 2. רהב התבקש להופיע בתוכנית ולהגיב. לו אני יועץ התקשורת שלו הייתי ממליץ לו בחום להימנע מכך. הם הרי רוצים רק לצחוק עליו. לרהב היתה דעה טובה יותר על יכולתו להתמודד מול ההגחכות של מנחה התוכנית ארז טל. בערב שבת לפני שלושה שבועות הוא הופיע אצלו במכנסיים קצרים, כרסו הנאה מיטלטלת לפניו, הוא אוחז במטקה, מדלג בקריאות גיל ויורה כדורים לכל עבר. לדעתי עשה צחוק מעצמו. לדעתו יצא גדול. "אל תשאל כמה תגובות חיוביות קיבלתי", אמר יומיים לאחר השידור.

איחס ענק עליהם

את ההופעה של רהב אצל ארז טל ראיתי במשרדו. כמו בעליו, גם המשרד בקומה העליונה של בניין משרדים יפה הוא חללית מנוכרת, עולם המתקיים בכוח עצמו, מנותק מכללים מקובלים, מוגזם ומופרז. על הקירות ובין הכורסאות אוסף ציורים ענק. הטעם: אקלקטי. האיכות: משתנה. הצפיפות: גדולה ומחייבת זהירות. תנועה אחת לא זהירה וחוט תיל של תומרקין קורע לך את המכנסיים. זהו בעצם אולם גדוש פרטים. יש בו הכל. חפצי אמנות, קישוטים, רהיטים, מסכי מחשב וטלוויזיה לרוב. הכל יש בו חוץ מאיפוק. זוג צעיר ושני ילדיו היו חיים פה ברווחה.

מישהו לא נזהר ואמר פעם שהוא, רהב, "ישמח אם האינטרנט ימות מחר". האמירה הרתיחה אותו. הוא, המקושר תמיד, ישמח אם האינטרנט ימות? ממש חוצפה. ליתר ביטחון הוא לוקח אותי לסיור שיוכיח את ההפך. נראה שהוא צודק, מסכי הטלוויזיה והמחשבים זוהרים בחדרים באור תמיד תכלכל. אנחנו מסיירים במשרד. מבטו חמור, צעדיו נמרצים. הוא נכנס בפנים חתומות וגבות צפופות למשרד ומצביע בשתיקה על מסך כבוי. העובדת מתחלחלת. כך מסתובב הרס"ר בצריפי טירונים לפני חופשת שבת.

האינטרנט, אם כך, הוא אהוב לבו. את הטוקבקיסטים, לעומת זאת, הוא מתעב. "איחס ענק על מי שיורק מוחטה בתוך האינטרנט", אמר פעם בסגנונו העשיר. תנאי ההעסקה של עובדותיו טובים. המטבח מצוחצח. הוא לוכד עובדת תועה במסדרון ומצווה עליה לדקלם לפני את תפריט ארוחת הצהריים של אתמול. שניצל ופתיתים (גם ארטישוק כמדומני). לחיבה שלו לפרטים קטנים יצא מוניטין עולמי.

הוא חרוץ ומסור וזמין תמיד. בראיון ל"גלובס" סיפר שהוא שולח בין 1,000 ל-3,000 מסרונים ביום. בעיתון חישבו ומצאו שמספר כזה משאיר לו זמן מינימלי לעבודה, שלא לדבר על שינה. לו, כמו ליחצנים אחרים, אין כישלונות. הסנדלר, במקרה של רהב, לא רק שאינו יחף אלא נועל כמה זוגות נעליים. אם יחצן לא ידע להגן על כבודו שלו איך יגן על כבוד האחרים?

המלה "כישלון" כמו "פיטורים" אינה בלקסיקון שלו. בשנים האחרונות היו לרהב מה שנראה להדיוטות ככישלונות: תיק שרי היקרה נלקח ממנו, במשבר אפריקה ישראל הביאו את משה תאומים לצדו (או מעליו, תלוי את מי שואלים). רהב מציג בתשובה את הכוס המלאה. הוא "מקבל באהבה" מינוי יועץ לצדו, הוא רואה בזה "second opinion מאוד מאוד לגיטימי". גם על משברים גדולים יותר הוא מגיב בקור רוח. לפני שנתיים נלקח ממנו תיק החברה לישראל והועבר למשרד מורל צור. "נו, אז החברה לישראל עברה... אז מה?" אמר ל"גלובס" בשלווה גדולה.

הוא מצהיר שאף פעם לא שיקר. נכון, הוא אומר, לפעמים אני לא אומר את כל האמת, אבל לא משקר. הוא חסיד גדול של שימוש במכונת אמת להוכחת חפותו. שתים-עשרה פעמים פנה לבדיקה לאחר שנחשד בהדלפת מידע. בכולן יצא דובר אמת וזכאי למעלה מכל ספק. מעניין, אמר פעם זלמן ארן, שהיה שר החינוך, אני אף פעם לא יצאתי זכאי.

אילו הייתי רוצה להיות פופולרי, הייתי ללא ספק פונה אליו. למעשה, אפילו שאלתי אותו. שאלתי אם תמורת ריטיינר של 2,000 דולר לחודש יוכל להפוך אותי לאישיות אהובה ונערצת. התשובה של רהב היתה ארוכה ולא ממוקדת. כן, הוא אמר, אבל יש לו המון פניות... הוא דוחה הרבה בקשות... וכן הלאה. טוב, הבנתי, גם למי שיש 120 לקוחות ו-15 אלף חברים יש קווים אדומים.*

אלף יחצנים גם מיליונר רוצה פרסום והכרה

בישראל יש כ-5,000 מיליונרים, יותר ממיליון וחצי עניים וכאלף יחצנים. החיים הפרטיים של העניים לא מעניינים אף אחד, אבל הם דווקא מתעניינים באורח החיים של המיליונרים. הציבור רוצה לדעת (מי שאינו שייך לאצולת הכסף מכונה "הציבור"). מיליונרים רבים מברכים על ההתעניינות. "גם מיליונר רוצה פרסום והכרה", אמר לי יחצן אחד. לפעמים הם טועים לחשוב שהתעניינות מעידה על אהבה.



רני רהב. לא מחמיץ הזדמנות להגן בפומבי על טייקונים מוכים


צילומים: מוטי קמחי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו