שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"שלום לך, קולומבוס" מאת פיליפ רות | כבד בקר במקום פרס נובל

הסיפורים ב"שלום לך, קולומבוס" הם תחנות בדרך לרומנים, והפואטיקה שמציג פיליפ רות גם היא תחנה בדרך לאופן האינטימי שבו הוא שוחח עם קוראיו ביצירתו המאוחרת יותר, בצורה שמעטים הם הסופרים שמצליחים לשוחח כך עם קוראיהם

מתן חרמוני
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתן חרמוני

שלום לך, קולומבוס פיליפ רות. תירגם מאנגלית: שאול לוין. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 286 עמ', 89 שקלים

בסיפור "הקפיטריה" מאת יצחק בשביס זינגר פוגש המספר, הסופר אהרון, את אסתר, ניצולת מחנות העבודה של סטאלין, בקפיטריה באפר-ווסט-סייד של ניו יורק, אי אז בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת. "אתה הסופר שלי", אומרת אסתר לסופר אהרון, בן דמותו של בשביס.

אולי יום אחד אפגוש את פיליפ רות, שתרגום חדש רואה אור כעת לנובלה שלו "שלום לך, קולומבוס", (שהתפרסמה ב-1959), ועוד סיפורים שהצטרפו אליה. אלוהים עדי שאם אכן אפגוש בו יום אחד אלה בדיוק המלים שאומר לו - אתה הסופר שלי, אדוני, מר רות - "יו אר מיי רייטר, מיסטר רות".

אני אוהב את פיליפ רות. פיליפ רות שינה את חיי. הקריאה ב"מה מעיק על פורטנוי" אי אז לקראת סוף בית הספר התיכון היתה מבחינתי רגע מכונן. זה היה הרגע שבו הורמונים של נער מתבגר נהפכו לאיזה גרעין שמאוחר יותר ינבט ויצמח למשהו דמוי אינטלקט. פיליפ רות במידה רבה עיצב את הזהות שלי. הוא לימד אותי, למשל, שיש עוד אופציות מעבר לקדרות, מעבר לפאתוס, שנערים בעלי יומרות אמנותיות או אינטלקטואליות נוהגים להתבוסס בהם. הוא לימד אותי שהומור הוא כלי קיבול מצוין לכל התחושות האחרות. פיליפ רות סלל לפני את הדרך אל עוד דמויות שייעצבו את העולם הרוחני שלי, זה שממנו אני ניזון עד היום. גם אם לא בא ופתח כל דלת ודלת, הרי שהוא זה שהעלה את האור בפרוזדור. בהרבה מובנים פיליפ רות גם אותת לי למי עלי לפנות עורף.

אני אוהב את פיליפ רות גם במובן שאני מוכן לקבל בהכנעה את הספרים הגרועים שלו. גם אותם אני קורא בשקיקה, וכמו לסופר גדול באמת, היו לו גם ספרים גרועים באמת. הנה, למשל, "הונאה" מ-1990, שקראתי כמה שנים לאחר שיצא. זה ספר נורא ואיום. ספר מביך. הספר הזה הוא כל כך רע שהוא לא הונאה, הוא כמעט בגידה. אבל התגברתי על המשבר. ככה זה באהבה.

חידוש התרגום לעברית לספרו הראשון של רות, שמצטרף לתרגום של "מה מעיק על פורטנוי" (שיצא השנה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן), הוא לפיכך עניין משמח. אמנם היה הרבה חן בתרגומים של חיים גליקשטיין שתירגם בתחילת שנות ה-70 יצירות של סופרים יהודים-אמריקאים, אבל נדמה לי שהקוראים של היום אינם יכולים להסתפק באלה. היכרותם של הקוראים העבריים עם התרבות האמריקאית היא היום הרבה יותר אינטימית. אם לדלות פנינת תרגום אחת מתוך השלל הרב, היום אף אחד לא יכול לקרוא ברצינות על "סוני וצ'ר", שמופיעים בפתח התרגום לעברית של הרומן "יהושע אז והיום" מאת מרדכי ריצ'לר. אבל כך תירגם בזמנו גליקשטיין את שם הצמד שהקימו מי שנהפך להיות פוליטיקאי כושל מקליפורניה ומי שהיתה לאיקונה של ניתוחים פלסטיים.

בכל זאת, משהו למדנו מאז תחילת שנות ה-70. למשל, התרגום לשם הספר של רות, ספרו הראשון, שב-1970 נקרא "היה שלום, קולומבוס" - זוהי שגיאת תרגום שאכן הגיעה השעה לתקנה. הכוונה כאן היא לעיר קולומבוס, אוהיו, ולא למגלה אמריקה, כריסטופר קולומבוס, גם אם על שמו קרויה העיר, ולכן יש להתייחס אליה בתור נקבה, עיר ואם, "שלום לך, קולומבוס".

על פי רוב אני נרתע מהכרזות כגון אלה, ועדיין, "שלום לך, קולומבוס" הוא ספר חשוב. לא חשוב במובן של ספר שמבקש להיות חשוב, שכן נדמה שכבר בגיל 26, בעת כתיבת הנובלה, היה לפיליפ רות הביטחון והנחישות הפואטית להתרחק מפומפוזיות. הנובלה האלגנטית מספרת על מערכת יחסים קצרה וסוערת שמנהל מי שמייצג את אלה שהפכו לאינטליגנציה היהודית-האמריקאית עם מי שמייצגת את אלה שנהפכו לשכבה היהודית הנובורישית, והיא מציגה את הסופר הצעיר במלוא כוחו. "שלום לך, קולומבוס" הוא ספר חשוב מכיוון שהוא מאפשר להכיר את התחנה הראשונה במסלול הכתיבה של סופר כל כך גדול וכל כך משמעותי.

האם אפשר לכתוב יצירת מופת בפרוזה בגיל 26? רות, כך נדמה לי, לא שיכלל כאן את אמנות הסיפור הקצר והנובלה למדרגה של שלמות, כמו שעשה כמה שנים לפניו ג'יי-די סלינג'ר, למשל, או כמו שעשה ריימונד קארבר אחריו. רות הוא מה שנהוג לקרוא נובליסט, מחבר רומנים, מי שיכול להביא יצירה למיצויה האסתטי וההגותי רק בצורת רומן, רק כשהדמויות עושות איזו כברת דרך. הסיפורים ב"שלום לך, קולומבוס" הם, כך נדמה לי, תחנות בדרך לרומנים, והפואטיקה שהוא מציג כאן גם היא תחנה בדרך לאופן האינטימי שבו רות שוחח עם קוראיו ביצירתו המאוחרת יותר, בצורה שמעטים הם הסופרים שמצליחים לשוחח כך עם קוראיהם. למרות ההנאה שהם מספקים, נדמה כי בהרבה מובנים, הסיפורים ב"שלום לך, קולומבוס" לא מוצו עד הסוף. הם הגיעו כמעט, אל הסף, עד המפתן, אבל לא חצו אותו. נדמה שיש בהם עוד פוטנציאל לצמיחה, שהסיפור רק בתחילתו. בעת הקריאה נדמה כי השיניים מעט מתכהות מאיזה בוסר שעוד נותר בסיפורים. יותר מכך, נדמה כי מה שנהפך מאוחר יותר לקרנבל גרוטסקי ב"פורטנוי", ב"חיי כגבר" וברומנים אחרים, נותר כאן מרוסן, ממתין לשעת כושר.

הנובלה, כמו הסיפורים המתלווים אליה בקובץ, משרטטת דיוקן של הצעיר היהודי-אמריקאי שניתק משורשיו המזרח-אירופיים, ונאלץ להתמודד בעיקר עם רוחות הרפאים של אותה יהדות שמוצגים לפניו בתור ניצולי שואה - כמו בסיפור "עלי הפנאט", או בצל שמטילה המלחמה - כמו ב"מגן האמונה". אבל נדמה לי שיותר מכך, קובץ הסיפורים משרטט כאן דיוקן של עולמו הפואטי והאינטלקטואלי של יוצר על סף גיל 30, ועל ספה של פריצה גדולה שתשנה את הספרות האמריקאית ואת הספרות היהודית.

אפשר לזהות ב"שלום לך, קולומבוס" מגוון של השפעות, שרות, כדרכם של סופרים צעירים, טורח להסוות אבל הן מציצות מבעד לכתפו, כמו מכריזות על נוכחותן. זה אמנם מצריך מחקר מעמיק, אבל נדמה לי שההשפעות הבולטות ביותר שניכרות הן של סופרים אמריקאים בני דורו של רות או בני דור קודם. סגנונו של סלינג'ר נוכח מאוד בסיפורים של רות הצעיר. כך למשל עלי, גיבור "עלי, הפנאט" המספר על מפגש בין עורך דין יהודי צעיר לבין קבוצת ניצולי שואה, מזכיר את סימור, גיבור "יום נפלא לדגי בננה" של סלינג'ר; כאילו נדרש לפתע סימור לשאלת יהדותו (גם סימור היה יהודי או חצי יהודי - וגם סלינג'ר).

אבל מורגשת בסיפורים גם השפעתם של ולדימיר נבוקוב ושל פ' סקוט פיצג'רלד. מאוחר יותר, ב"חיי כגבר" מ-1974, שרות מפרסם כמחווה להשפעות הלא מעובדות הללו, יופיעו לרגע דמויות של שחקנית ששמה דולי הייז, כשמה של "לוליטה", ושל עורך ספרותי בלתי נסבל ששמו ליין קאוטל, כשם החבר של פראני בנובלה של סלינג'ר הנושאת את שמה ("פראני וזואי", כנרת, 1988). הסיפורים הראשונים האלה הם עדות לחיפוש הסגנון של הסופר הצעיר.

שנים התפללתי לכך שפיליפ רות יקבל את פרס נובל. רק ממש לאחרונה הזדחלה והכתה בי ההכרה שפרס נובל אינו טוב מספיק בשביל פיליפ רות. להוציא אחדים מבין הסופרים שהתהלכו על השטיח האדום בדרכם ללחוץ את יד ימינו של מלך שוודיה ולקבל מידו השמאלית את הצ'ק, פרס נובל מתאים לאלה שמכוונים את כתיבתם כדי לקבל פרס נובל. משורר היידיש יעקב גלאטשטיין כבר עמד על כך בשיר מ-1930. את הסצינה שבה אלכס פורטנוי מתייחד בשירותים עם חתיכה של כבד בקר, למשל, פיליפ רות לא כתב כדי לקבל פרס נובל. הוא כתב את זה למען הנצח. למען העם היהודי.

יו אר מיי רייטר, מיסטר רות.

Goodbye, Columbus \ Philip Roth

מתן חרמוני כותב דוקטורט על מקומה של אמריקה במחשבה העברית של תקופת ההשכלה

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ