בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוב ושוב חוזר הניגון

יש יותר מדי חוקרי אלתרמן המניחים שמכיוון שהוא היה ציוני והם ציונים, הם יכולים לעבור לסדר היום על המורכבות שלו. עם הופעת הכרך השני של שירי "הטור השביעי"

תגובות

נתן אלתרמן, הטור השביעי, כרך 2, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, 415 עמודים

הכרך השני של "הטור השביעי", בהופעה השלישית שלו, הפעם בעריכת דבורה גילולה (ומי יודע כמה מהדורות נמכרו ועברו בירושה מדור לדור, מאז ערך אלתרמן עצמו את המבחר שנראה לו יאה), הכרך הזה כולל שירים מתקופה מכרעת בחיי הארץ: למן סוף מלחמת העולם השנייה, ובעיקר למן עלות הלייבור לשלטון בבריטניה, ועד הכרזת המדינה, כלומר עמוק לתוך הקרבות של מלחמת תש"ח. כידוע, הלייבור איכזב את ה"יישוב", עוד יותר מבריטניה, ומכיוון שהספר מלווה את המאבק נגד הבריטים, בעיקר מאבק ההעפלה, שירים רבים מוקדשים למפלגה ההיא, לעמדותיה ולכעס של מפא"י על "המפלגה האחות".

כמו ברכישת תקליטור של להקה אהובה מפעם, גם כאן, ממהרים לחלוף ולאתר את הדברים המוכרים, שכוחם עומד להם לפחות כמין פזמון של המובן-מאליו. ואכן אלה נמצאים כאן למכביר. למשל, "אמא כבר מותר לבכות?" (על פי מה שציטט אבא קובנר מפיה של ילדה אשר יצאה מן המחבוא):

כן ילדה, כן, ידיים דקות.

כן, עכשיו כבר מותר לבכות.

כן, מלאך קטוף ריסים ושיער,

כן, עכשיו כבר מותר, כבר מותר.

בין 1945 ל-1948, בניגוד לשירים בכרך הראשון, שהקבילו למלחמת העולם והשמדת יהדות אירופה, שחרור הילדה תלוי "בנו", כלומר היא כבר לא קורבן, וכשתגיע לכאן, באחד ממבצעי ההעפלה, תוכל גם לצחוק. זוהי אידיאולוגיה מובהקת. זוהי התגייסות המשורר לאמונה הציונית היוקדת ביום שאחרי מלחמת העולם, וזה טיבם של השירים, שהם מבטאים לאו דווקא "רוח תקופה", כמו שקל מדי לומר, אלא עמדה פוליטית, ובמקרה הזה - עמדה פוליטית משותפת ל"יישוב" כולו. לכן יש לשיר הזה, למשל, אורך ימים והוא מהווה חלק מה"זיכרון הקיבוצי".

נערים נחושים כאגרוף

יישאוך בחיקם אל החוף

וידייך עלי צווארם

מול שבעים פרלמנטים וים.

זה איננו הלהיט היחיד מן העבר המוכר לנו. גם "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי" נמצא כאן: "עננים על ראשינו, הרוח איתן, / המלאכה נעשתה, חי שמים! / נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן, / עוד נשוב ניפגש על המים". זו דוגמה טובה לשיר שהשתמר ב"זיכרון הלאומי". השיר הרי הולחן ביד יאיר רוזנבלום לפני כמעט ארבעים שנה, שלושים שנים אחרי שהתפרסם. וכך, הרפרודוקציה (שיעתוק) של הלאומיות, כלומר יצירת הצורך למצוא "דימויים משותפים" וסיפוק הצורך הזה, נזקקת לווריאציות על נושא ה"אנחנו".

הווריאציה המוצלחת ביותר על נושא ה"אנחנו" נמצאת תמיד במוסיקה, וגם בשירה מאוד מוסיקלית, ומצד שני פשוטה. כזוהי שירת הטור השביעי: "מסביב למדורה" (על הפלמ"ח, עוד לפני שפורק; על הפירוק יושר בכרך הבא):

אומתם לא היתה להם אם

לא ידעה בצאתם לדרך,

היה לילה עמוק ונושם

כתמיד בניסן-הירח

וישבה בו עדת נערים בני-בלי-שם,

חשופי מרפקים וברך.

גם השיר היפה הזה יכול לשמש דוגמא לרפרודוקציה של "אנחנו" (גם אם "אנחנו" ברובנו לא היינו בפלמ"ח, הנה באמצעות הניגון החוזר, נהיה חלק מהפל"מח). לכן השיר זכה למנגינה, פחות או יותר, כאשר השיר הקודם שהזכרתי, זכה למנגינה. יש בספר, כמובן, עוד כמה שירים מפורסמים מאוד, כמו "על הילד אברם", שפחד לישון בתוך ביתו (בפולין), אחרי המלחמה. השיר נחתם ברמז ל"לך לך מארצך":

ויחרד אברהם וייפול על פניו

וייצא מני בית ושער.

כי הצו שרעם על אברם האב

רועם על אברם הנער.

ומובן שנכלל כאן השיר שבכל טקס קראו לנו אותו, "מגש הכסף", זה אשר הנציח יותר מאחרים את דימוי כל מלחמותינו למלחמת נערים. ובכל זאת, אני מבקש לשים לב למרחק כלשהו בין שירת אלתרמן לשירי העיתון באמצעות השיר היפה "לילו של אליהו הנביא", שהתפרסם בפסח תש"ח, המלחמה כבר כמעט בשיאה. אלתרמן ניכר כאן בהתרגשות אמיתית, והוא נותן לטבע להפוך לחלק מדימוייו, משהו בדומה ל"כוכבים בחוץ":

ברקיע גבוה של ליל מלחמה הירח יבער, ואדמה עין היין.

והסב שהזקין עם זיקנת האומה

יימצא כעומד על ערשה זה הליל.

אבל בניגוד ל"כוכבים בחוץ", או "שמחת עניים", אלתרמן מקפיד להפוך את הסיפור המרכזי בכל בלדה או שיר לברור לגמרי, לסמל קל. נסו לאפיין את נושא השיר "פגישה לאין קץ", על מי בדיוק נאמר "לספרים רק את החטא והשופטת", ולהשוות את השיר המסובך ההוא, עם הסמלים במרכז כל שיר של "הטור השביעי", ותראו עד כמה השתדל אלתרמן בשירים הפוליטיים לכוון אל ההבנה הכללית, של אנשים ששירה לא היתה עניינם, ועד כמה מנע מן הסמל ב"שירים האמנותיים" להפוך לבהיר: "עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל/ תאלמי אותי לאלומות". לפעמים הטור השביעי הוא טור חולין, לפעמים מלא הומור וחרוזים משעשעים, לפעמים יש בו ניסיונות משקליים, שאין בשירים ה"אמנותיים" (מעין פיצוי על העדר דברי שיר של ממש), אבל יש רגעים, כמו בשיר על אליהו הנביא המגיע למשלט, שבהם השיר נוסק אל הליריות:

אז תיפול דומייה, וינוע הסב

ויצא וחמק אל מעבר לוואדי,

מול ירח בוער... ואט אט אחריו

את השער יסגור המ"ם-צד"י.

כאן, כדאי להבחין בזהירות של אלתרמן מפני רטוריקה לאומנית, זו שהשתלטה עליו רק אחרי 67'. הוא מקפיד לחזור, שוב ושוב, על ההבחנה בין "עתיקות העם", ל"הולדת האומה". שני המונחים הללו, שאינם זרים לשמאל האירופי, ואף אצלו הם מופיעים במשמעות הנפרדת הזאת, ממלאים תפקיד חשוב בשירת העיתון של אלתרמן. האומה איננה עתיקה. האומה נולדת אי אז עם הקמת המדינה. אלתרמן נזהר במונחי הלאומיות. השירים הם שירי מאבק, רוויי ביטחון שהארץ הזאת איננה פלשתינה אלא ארץ ישראל (הוא מקדיש לכך שיר), והוא מבטל מכל-וכל את ההבחנה בין יהודים לציונים (שיר מוקדש לכך), ומתפלמס עם מפ"ם, ובעיקר - בספר הזה - עם הימין הטרוריסטי, אבל בבואו לדבר על מושג האומה הוא נזהר מאוד.

מוטב להיזהר בכבודו של אלתרמן, גם כאשר מדובר בפרויקט האידיאולוגי שלו. קל להאשים את קוראיו הביקורתיים בהקלת ראש במורכבותו האידיאולוגית. ואולם, יש יותר מדי חוקרי אלתרמן המניחים שמכיוון שהוא היה ציוני והם ציונים, הם יכולים לעבור לסדר היום על המורכבות שלו, כאשר הוא כותב על "האומה" ואפילו על "העם".

הנה דוגמה למורכבות: השיר הכי מפורסם מ"חגיגת קיץ" הוא גם השיר הכי מצוטט והכי מסורס, "שיר משמר". חבל. השורות היפות ביותר בשיר, מהחכמות והישרות שכתב אלתרמן, לא נכנסו כלל לרפרטואר הפזמונאי הישראלי, נמחקו בדרך להלחנתו ולהיותו פזמון של ימי זיכרון:

העיר חשכה. אין איש יודע מה זה עם.

אין עם יודע מה זה איש ומה אשה.

ואכן, כך פועל הזיכרון הקולקטיבי, או מוטב מופעל. שירים בכרך הזה של "הטור השביעי" עוסקים, למשל, בדרישה של אלתרמן לא להניח לטרוריסטים מהימין לחמוק מעונשה של ה"הגנה" בשם "אחווה לאומית" והם לא נזכרו בזיכרון הקולקטיבי. או למשל, מי זכר את השורות הפותחות את השיר שאחרי פיצוץ מלון "המלך דוד" בידי האצ"ל:

אין זה יום הראשית למדרון-העיוועים,

לא רק הוא

בוץ ודם על פנינו התיז,

לא! מכבר יש בינינו ידי-קצבים

ההופכות

את מלחמת העם לאטליז.



נתן אלתרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו