טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוסי ביילין | לא "התפכחתי"

תגובות

ארי שביט סבור, ששורש הרע במו"מ עם הפלסטינים הוא "הקונצפציה", הקובעת שיש להגיע להסכם שלום מלא, ומציין, "לזכותי", שאפילו אני התפכחתי מכך ("הארץ", 2.9). הוא טועה פעמיים. לא התפכחתי, ואין מדובר בקונצפציה. ישראל, מאז הקמתה, חתרה להגיע להסכמי שלום מלאים עם כל שכנותיה. זו היתה דרך המלך הציונית, מתוך כוונה להבטיח שהמדינה היהודית לא תהא נטע זר באזור. זו היתה מטרת הסכמי קמפ-דייוויד מ-1978, שהתייחסו להסכם עם הפלסטינים לאחר חמש שנים של שלטון עצמי.

כשהתחלתי את תהליך אוסלו היתה מטרתי להתגבר על מכשולים בשיחות שהתקיימו בוושינגטון בין ישראל למשלחת ירדנית-פלסטינית, ולהסכים לפרמטרים להסדר ביניים בדרך להסדר קבע בתוך חמש שנים. כשהצעתי ליצחק רבין ז"ל, במהלך השיחות, לנצל את ההזדמנות החיובית ולנסות לפתוח במו"מ על הסדר הקבע, הוא שלל זאת באומרו שאם ייכשלו שיחות כאלה לא יהיה אפשר לדבר על הסדר ביניים, ונצא קירחים מכאן ומכאן.

מיד לאחר החתימה על הסכם אוסלו התחלתי בשיחות עם מחמוד עבאס על נייר עקרונות להסכם שלום. העבודה הסתיימה לאחר שנתיים. ראש הממשלה שמעון פרס דחה את הנייר. בנימין נתניהו כראש ממשלה עשה כל שביכולתו כדי שלא להגיע אל רגע האמת של הסדר הקבע. אהוד ברק, שנבחר ב-1999, ביקש להגיע להסדר הקבע, אך סירב להצעה האמריקאית להעלות על שולחן המו"מ בקמפ-דייוויד את מה שכונה "הסכם ביילין אבו מאזן" (אף שאין מדובר בנייר חתום). השיחות עם הפלסטינים נכשלו משום ששני הצדדים לא עשו מאמץ מספיק כדי להגיע להסדר הקבע.

לאחר שהשיחות על הסדר הקבע לא עלו יפה, הצעתי ליאסר עבד רבו, שהיה אז שר ההסברה הפלסטיני, לקיים ערוץ בלתי פורמלי כדי להכין הצעה מפורטת להסדר קבע, ולהוכיח לשני העמים כי ניתן להגיע לפתרון של כל הנושאים שבמחלוקת. זוהי "יוזמת ז'נבה" שנחתמה לפני שבע שנים על ידי קבוצה של אישים פלסטינים וישראלים, ואשר היתה לנייר המפורט היחיד המוסכם על ציבור גדול של ישראלים ופלסטינים.

ראש הממשלה אז, אריאל שרון, החליט על נסיגה חד-צדדית מעזה. נסיגה זו היתה מנוגדת תכלית הניגוד לרוח יוזמת ז'נבה, ואף על פי כן תמכתי בה, משום שהבנתי שזה היה מה ששרון מוכן לו, וכי עדיף לצאת מעזה עם שרון מאשר להמתין לראש ממשלה אחר. אילו אהוד אולמרט היה ממשיך בדרך החד-צדדית - הייתי תומך בו. לשמחתי ניסה את המהלך הגדול יותר, אך גם הוא היה רחוק מאוד מן ההסכמות שהגענו אליהן ביזמת ז'נבה, ולא זכה להתלהבות פלסטינית.

נתניהו נבחר בשנית, לצערי. הוא רחוק ת"ק פרסה מהסכם שלום נוסח הפרמטרים של קלינטון או יוזמת ז'נבה. אינני בטוח שהוא מוכן להסכם ביניים, אך נראה לי שזה מעשי יותר מאשר שיחות סרק על ביטחון, סביבה, מים ואופיה היהודי של מדינת ישראל. לכן אני מציע לנסות את המהלך החלקי. לא "התפכחתי". אני חושב שהנסיגה החד-צדדית מעזה היתה שטות, וגם הסכם ביניים אינו רצוי. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי, בלי ספק, מעדיף להגיע להסכם שלום מלא עכשיו. השאלה היא אם עדיף להמתין לראש ממשלה שיהיה מוכן לשלם את מחיר השלום, או לעשות את המרב עכשיו. אני מעדיף שלא להמתין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#