שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה אלחנתי
משה אלחנתי

אי

אלדוס האקסלי. תירגם מאנגלית: דורי אדליסט. הוצאת מחברות לספרות, 351 עמ', 89 שקלים

In that dull plain, one luminous field And there the miracle of light .Lay goldenly revealed (1931 ,"The Yellow Mustard")

החרוזים הללו, מתוך שירו של אלדוס האקסלי, "פרחי חרדל צהוב" (בתרגום מילולי: "בערבה הצחיחה, שדה אחד בוהק / ושם קסם של אור/ נחשף בזוהרו"), הם המוטו ותמצית אמונתו של האקסלי, שליוותה אותו יותר ממחצית חייו. לפיה הדרך לגאולה חברתית אינה נמצאת בשום מקום, אלא בתודעתו הפרטית של הסובייקט. שינוי תודעתי והארה אינדיווידואלית, שזיווה מפציע כמו כתם צבע עז מבעד לאפרוריותה העגמומית והמחניקה של המציאות, הם תנאי בלעדי לגאולה חברתית. "אי", ספרו האחרון של האקסלי, שפורסם לפני מותו ב-1963, הוא רומן אוטופי מרתק ומפורט, המוקדש כל-כולו לרעיונות אלה, בהציגו התגלמות חיה של הפרוגרמה האינדיווידואליסטית-מיסטית של מחברו.

ג'וליאן, אחיו של הסופר, טען ב-1965 כי האקסלי ראה בספרו האחרון "תרומה משמעותית להגות הרצינית וכי היה מאוכזב מרוב הביקורות שסקרו את הספר". האקסלי עצמו, בראיון שנערך חודשים ספורים לפני מותו, אמר על ספרו: "זה סוג של פנטסיה - מעין היפוך של הספר ?עולם חדש מופלא' - העוסקת בחברה שבה נעשה מאמץ אמיתי להבין את מלוא הפוטנציאל של האדם".

בדומה למחברים כג'ורג' אורוול בספרו "1984" וברדברי ב"פרנהייט, 451" גם האקסלי, ראשית ב"עולם חדש מופלא" מ-1932, ואחר כך בדיסטופיה הסוריאליסטית מ-1948, "קוף ומשמעות" (Ape and Essence), ביקש לפרוש לפני קוראיו חזון מעורר חרדה של המודרניות. אולם בשונה ממחברים אלה, האקסלי בחר גם בכתיבה אוטופית ואכן, "אי" משתייך למסורת כתיבת האוטופיות והפנטסיות החברתיות שהחלה במאה ה-16 עם "אוטופיה" של תומאס מור ולאחר מכן, במאה ה-17, עם "אטלנטיס החדשה" של פרנסיס בייקון. במאה ה-18 בלטה כתיבתו השנונה והביקורתית של ג'ונתן סוויפט עם "מסעות גוליבר", שם מתוארת חברה אוטופית שלווה ורציונלית של ההוינהמים כניגודה הגמור של חברת היאהו הכעורה והייצרית. בראשית המאה ה-19 השפיעה כתיבתו התיאורטית-אוטופית של קלוד אנרי סן-סימון על כותבים שונים שהתמודדו, באוטופיות שלהם, עם חוליי המהפכה התעשייתית ותוצאותיה. כך בחיבורו של סמואל באטלר, "ארוון", בספרו של אדוארד בלאמי האמריקאי, "מבט לאחור" וכמובן, "חדשות משום מקום", ספרו של ויליאם מוריס מ-1881, שאליו עוד אתייחס.

הנחש שבגן

בדומה לרפאל היתלודאוס, יורד הימים, הפילוסוף וחוקר הארצות, גיבור "אוטופיה" של מור, גם גיבורו של האקסלי, ויל פרנאבי, נקלע לאי שבו חיה חברה אוטופית. אלא שבשונה מרפאל המתואר ב"אוטופיה" כ"אודיסאוס, או מוטב בעצם - כאפלטון" (רסלינג, 2008), כאן אין זה נוסע-למדן החדור בתשוקה לחקור את העולם, אלא עיתונאי כושל וחסר לב, חרב להשכיר בשירותו של איל-עיתונות רב עוצמה, המקווה בחשאי להשיג בעבור מעבידו זכויות קידוח למאגרי הנפט שהאי פאלה כה עשיר בהם. פרנאבי, שהאקסלי מכנה אותו "הנחש שבגן", מכונן מערכת חשאית וערמומית של קשרים ובריתות עם כוחות אפלים בתוך פאלה ומחוץ לה, והכל כדי להשיג את מטרתו, גם אם המחיר הוא נורא: הרס מוחלט של הקהילה האוטופית. בשעה שהוא ממתין שזרעי הפורענות שזרע ילבלבו ויגשימו את תוכניתו, נחשף פרנאבי, בעל כורחו, לפילוסופיה המיסטית ולאושרם הקורן של תושבי המקום ונופל שבי בקסמם ונדיבות לבם. למרבה הצער והאירוניה, בדיוק ברגע ההמרה של פרנאבי, כוחות צבא מן האי השכן, רנדנג, דיקטטורה צבאית חשוכה - פרי הבאושים של הקולוניאליזם הערבי, הפורטוגלי, ההולנדי והבריטי - פולשים לפאלה ומחסלים את גן העדן האוטופי. אפוקליפסה בלתי נמנעת, או כמו שהאקסלי עצמו אמר בעת ששקד על כתב היד: "אני חושש שזה חייב להיגמר עם גן עדן אבוד - אם מישהו באמת רוצה להיות ריאליסט".

הפרוגרמה האוטופית של האקסלי התבססה, בין השאר, על אמונתו שהפתרון לבעיות הוא תמיד רב-שכבתי, כשם שמכשלות מקורן גם כן בריבוי סיבות. ביטוי לגישתו אפשר למצוא במאמרו מ-1956, "מחר, מחר ומחר: "אם היית מסוגל לחבר יחדיו את (קרל גוסטב) יונג עם מאיירס (פרדריק ויליאם הנרי מאיירס; משורר, חוקר-נפש וספיריטואליסט מושבע שפעל בסופה של המאה ה-19 ומי שטבע את המושג: "מעבר לאתר", Methetherial, שמשמעותו טרנסצנדנטליות שבמסגרתה יש קיום ממשי לא רק לתפישות על-חושיות, אלא גם לרוחות רפאים), ואם היית יכול גם להעשיר חיבור זה עם התיאוריות של הבודהיזם הטנטארי והפרקטיקות של הזן, היית משיג היפותזת עבודה המסוגלת להסביר את רוב, ואולי בעצם את כל העובדות המוזרות של הקיום האנושי שאי אפשר להביען במלים" (מתוך הקובץ: 1956, "Tomorrow and Tomorrow and Tomorrow and Other Essays")

בניגוד למה שאפשר לחשוב, פנייתו של האקסלי לספיריטואליזם המתבסס על פרקטיקות בודהיסטיות לא היתה נאיבית בשום מקרה. האקסלי הקדים את כל מבקריו בכך שהכיר בעצמו בסכנה שעיסוק במיסטיקה יכול להוביל לאסקפיזם ריק. שוב ושוב, לאורך הספר כולו, מציע האקסלי מיסטיציזם העומד על מעורבות במקום על ניתוק ופרישות. במאמרו "מחר, מחר ומחר" הוא גם מצהיר כי "הארה אינה עבור הקוויטיסטים (Quietists) הפורשים או הפוריטנים שבדרכם שוללים את העולם, אלא בעבור אלה שלמדו לא רק לקבל אותו, אלא אף לשנות את צורתו".

באותה רוח, רנגה, אחד ממארחיו של פרנאבי, פורש לפניו את עיקרי האמונה הפאלאנזית שעיקרה בודהיזם ארוג שתי וערב בטנטרה: "אם הנך טנטארי אינך מתכחש לעולם או מכחיש את ערכו; אינך מנסה לברוח לתוך נירוונה מנותקת מן החיים... לא, הנך מקבל את העולם ואתה משתמש בו; אתה משתמש בכל דבר שאתה עושה, בכל דבר שקורה לך, בכל דבר שאתה רואה ושומע וטועם ונוגע, בתור אמצעים מרובים לשחרורך מן הכלא של עצמך". אולם אין כאן הימלטות אל המטפיסיקה; האקסלי מקפיד לחדד את ההבדל שבין הפילוסופיה המערבית לבין הפילוסופיה המעשית של אנשי פאלה, זו האחרונה "מעשית ומוכנה להפעלה" בניגוד גמור למטפיסיקה המערבית המציעה, לדבריו, אמירות על טבע האדם והיקום, שאין שום דרך לבחון את אמיתותן.

בלי ויסקי ובלי עגבת

אבל אין לטעות בהאקסלי ולייחס לו הפניית כתף קרה ואופנתית למערביות. סוד קסמו, אז כהיום, נעוץ במאמציו ליצור סינתזה בין מערב למזרח, בין המהאיאנה והטנטרה לבין המטפיסיקה של שפינוזה והפסיכואנליזה של פרויד. למשל, המאיתונה, שהיא "היוגה של האהבה" שכל ילד באי לומד מנעוריו, מבטיחה מימוש מלא של מיניות האדם שאותה תיאר פרויד כמפוזרת בכל אברי גופו של התינוק ולאו דווקא באברי מינו ואשר אובדת במשך ההתבגרות; גן עדן אבוד "שהמאיתונה היא "הניסיון המאורגן לזכות בו מחדש". באותה רוח, בספר הפילוסופיה המעשית של פאלה, מצוטט שפינוזה שאומר: "הכשירו את גופכם לבצע דברים רבים... הדבר יסייע בידכם לשכלל את הנפש וכך להגיע אל האהבה התבונית של אלוהים". הפנתאיזם והפסיכואנליזה שקולים אפוא - ואולי אף משלימים - להארה פנימית ולמדיטציה; אסכולת המהאיאנה, משום סירובה לפרישות מן העולם, מאפשרת לאינדיבידואל להתעלות ולגעת בנשגב בלי לפגום כהוא זה ביכולתה הקולקטיבית של האנושות להשיג שיפור מעשי בחיי האדם והחברה.

לא מקרה הוא, אם כן, שמייסדי החברה האוטופית שבאי פאלה היו "ד"ר אנדרו, הומניסט אנטי-דוגמטי בעל הכשרה מדעית, שגילה את ערכה של מהאיאנה טהורה ומעשית. חברו הראג'ה היה בודהיסט טנטרי, שגילה את ערכו של המדע הטהור והמעשי". אנדרו מקפייל, רופא סקוטי ורציונליסט ויקטוריאני, מצא בראג'ה מורוגן, "איש הרפורמות" האמיץ, נפש תאומה ויחדיו כוננו באי פאלה חברה אידיאלית. לא הקולוניאליזם המערבי הוא שמונח, אם כן, בבסיסה של החברה הפאלאנזית, שהרי מן האי הזה נחסך השלטון ההולנדי והאנגלי. או כפי שמספר רנגה לוויל: "אין הולנדים, אין אנגלים, משמע אין מטעים, אין עבדות, אין יבולים ליצוא, אין ניצול שיטתי של הקרקע... אין ויסקי, אין קלוויניזם, אין עגבת... הניחו לנו ללכת בדרכנו ולקחת אחריות על עניינינו". האוטופיה הפוסט-קולוניאליסטית של האקסלי נוטלת, אם כן, אך ורק את הטוב שבכל אחד מן העולמות. ומכל הטוב השופע הזה ומן המיזוג המושלם בין מדע לבודהיזם, כאידיאה שלאורה ניתן לפעול, נגזרים גם כל הערכים, ההסכמות ובעיקר, מתעצבים חיי היומיום כמרחב פעולה מוסרי.

במיטב מסורת הסוגה האוטופית, ההיבטים השונים של חיי היומיום זוכים אכן לתיאורים מפורטים. הנה למשל, היוגה הטנטארית, או המאיתונה (Maithuna) שפירושה "איפוק של הגבר", היא הטכניקה המועדפת ביחסים הפסיכו-סקסואליים באי. עם זאת, היא אינה רק ביטוי של מודעות עמוקה והתבוננות מדיטטיבית, אלא גם טכניקה פסיכו-פיסיולוגית משוכללת המסייעת לאנשי פאלה להתמודד עם בעיית התפוצצות האוכלוסין. הודות "ליוגה של האהבה" נחסכה מפאלה מארת משכנות העוני צפופי האוכלוסין. רוחו של הדמוגרף ואיש הדת, תומאס רוברט, מלתוס לא הרפתה מהאקסלי כל חייו, והקטסטרופה של ריבוי אוכלוסין פרוע הילכה עליו אימים. שוב ושוב הזהיר כי העידן החדש לא יהיה בהכרח עידן החלל, אלא עידן התפוצצות האוכלוסין. אם ב"עולם חדש מופלא" הריבוי הטבעי נאסר בחוק והנדסת אנוש משוכללת ודכאנית ירשה את המעשה הטבעי, הרי באוטופיה של פאלה מצליח האקסלי להגשים את מה שאפשר לכנותו: מלתוסיאניות-טנטארית. רוצה לומר, בקרת ילודה שאינה מוכתבת בהכרח מפסימיזם קטסטרופלי, אלא מהיגיון קוסמי, וההסבר לכך: "כל בודהיסט טוב יודע שהולדה היא בסך הכל התנקשות דחויה. עשה כל מה שאתה יכול כדי לרדת מגלגל הלידות והמיתות".

בנק הגזעים העיליים

אולם האקסלי אינו מסתפק בהיגיון הקוסמי-טנטרי בכל מה שנוגע בהולדה ובמבנה המשפחה. הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה ומדע הגנטיקה משחקים באי תפקיד לא פחות חשוב מזה ששיחקו ב"עולם חדש מופלא". את תיאורה של המשפחה בפאלה שם האקסלי בפיה של סוסליה, אלמנה צעירה ורבת חן. ברהיטות ובהומור פורשת זו לפני ויל את האלטרנטיבה הפאלאנזית למשפחה המערבית המורכבת, לדבריה, מפטריארך שהוא עבד בשכר וכושל מבחינה מינית, אם שהיא נקבה בלתי מסופקת וצאצאים מכורים לטלוויזיה. המתכון של פאלה שונה בתכלית: "קח עשרים זוגות מסופקים מינית ואת צאצאיהם; הוסף מדע, תחושת בטן והומור בכמויות שוות; טבול בבודהיזם טנטרי ובשל לזמן בלתי מוגבל... על להבה ערנית של חיבה". המשפחה הגרעינית בפאלה מורחבת ונהפכת למה שמכונה "מועדון לאימוץ הדדי", או בקיצור: מא"ה. כל אזרח בפאלה שייך למא"ה שכזה, "המונה כעשרים זוגות מסוגים שונים... מלבד קשרי הדם שלנו, לכולנו יש מכסה של אמהות מאמצות, דודים ודודות מאמצים, אחים ואחיות מאמצים, תינוקות וילדים ומתבגרים מאמצים". יתרונה של השיטה ברור; היא מביאה ליחסים בריאים יותר, שחרור מסחטנות רגשית ומתחושת אשם.

הסוציולוגים של פאלה מתארים את השיטה בשפת המדע המערבי "כהכלאה של מיקרו-תרבותיות" שערכה רב "ממש כמו הכלאת זנים שונים של מיני צמחים או בעלי חיים". עצם שבירת המוסכמה של המשפחה הגרעינית הסגורה יחד עם הגושפנקה המדעית, פתחה לפני אנשי פאלה את השער לשימוש נורמטיבי בהפריה מלאכותית שמטרתה היא, לא פחות ולא יותר, "להשביח את הגזע". זוגות, החל בילד השלישי בדרך כלל פונים להפריה מלאכותית כדי להעשיר את המשפחה "במבנה גוף ומזג חדשים לגמרי". בפאלה הוקם אפוא "בנק מרכזי של גזעים עיליים", ובו תיעוד שלם של אילנות יוחסין וכך התורשה מקבלת סיכוי הוגן יותר מן התורשה בעולם שמחוץ לאוטופיה של פאלה.

האקסלי, שכתב את הדברים ב-1962, בוודאי היה מודע היטב לקונוטציות הקשות הנלוות לשיח האאוגני - הוא עצמו הרי כבר עמד על כך 30 שנים קודם לכן ב"עולם חדש מופלא". אלא שבאוטופיה של פאלה האאוגניקה זוכה למתיחת פנים; ויג'איה, עוזרו של ד"ר מקפייל בתחנת הניסיונות החקלאית מודה כי בשנים הראשונות רבים התנגדו לפרוצדורה מטעמי מצפון. אולם בחלוף הזמן יתרונותיה התבררו במלואם עד שזוג הורים חשים כי נכון יותר מבחינה מצפונית להוליד ילד באיכות גבוהה מאשר להסתכן בשעבוד לפגמים המאפיינים את הגנטיקה המשפחתית של האב. אפילו את התיאולוגיה הבודהיסטית מגייס על ידי ויג'איה כדי להצדיק את ההפריה המלאכותית; זו מעשירה את גלגול הנשמות והקארמה, "הגזע משתבח מכיוון שהוא התגלמות של קארמה טובה יותר".

אמת, תינוקות המבחנה ב"עולם חדש מופלא" אינם דומים כלל ועיקר לתינוקות ההפריה של פאלה, שלכל אחד מהם יש אם ביולוגית. ב"עולם חדש מופלא" ההפריה המלאכותית היא מכשיר של בקרה חברתית בידי שלטון מרכזי חסר עכבות, בעוד שבפאלה ההחלטה אם להשתמש בהפריה מלאכותית מסורה לאזרחים ללא כל כפייה. האינדיווידואל בפאלה מבקש, לפני הכל, להשביח את צאצאיו שלו; אינטרס אישי מונח אם כן ביסוד תרבות ההפריה המלאכותית, שעה שדווקא ב"עולם חדש מופלא" האינטרס הקולקטיבי, יהיו מניעיו אשר יהיו, הוא שמקיים ומטפח את מערך ההפריה.

לא חינוך, קואוצ'ינג

העובדה שבמרכזה של האוטופיה של פאלה ניצב האינדיבידואל, מתגלה, יותר מכל, בהגיונה ובתכניה של מערכת החינוך באי. מנון, איש החינוך, מציג לפני ויל את העקרונות שיבטיחו כי ילדי פאלה יזכו "להגשמה, להפיכה לבני אדם שלמים... שמממשים את עצמיותם אך גם חווים את אחדותם הטרנסצנדנטית עם כל שאר החיים". בכיתות הפסיכולוגיה והפיסיולוגיה שלהם לומדים הילדים שכל אחד ניחן ב"ייחודיות בריאותית משלו, ושכל אחד נבדל מכל אחד אחר". בפאלה מלמדים פסיכולוגיה מעשית כשיטה וכטכניקה שאולי "לא תוליך אותך לגילוי טבע הבודהה שלך: אבל היא עשויה לסייע לך להתכונן לגילוי שלו - לסייע לך בכך שתשחרר אותך מן הסיוטים של הזיכרונות הכואבים שלך, מן החרטות שלך, מן החרדות חסרות הבסיס... לא מוכרחים לסבול מסיוטים. כמה מרוחות הרפאים האלה ניתנות לריסון בקלות רבה למדי. בכל פעם שאחת מהן מופיעה, פשוט תן לה את הטיפול בדמיון". בפאלה לא עוסקים, אם כן, בחינוך, אלא באימון; "מה שאנו מעניקים לילדים הוא בעת ובעונה אחת אימון בתפישה ובדמיון, אימון בפיסיולוגיה יישומית ובפסיכולוגיה יישומית... ואימון בידע עצמי. בקיצור, אימון של הגוף והנפש".

לרגע נדמה, שפרוגרמת החינוך של האקסלי לקוחה ממילון המושגים העכשווי של חסידי האימון האישי, הקואוצ'ינג, המבטיחים לכל אחד מאתנו למצוא את "ייעודו האמיתי", או שהיא פרק מפרקי התורה המעורפלת המכונה במקומותינו "פסיכולוגיה חיובית".

ואם לא די בפסיכולוגיה היישומית ובפילוסופיה המעשית שיספקו את התנאים להארה ולגאולת נפשו של היחיד, מציע האקסלי גם את סם המוקשה. ד"ר רוברט מקפייל, צאצאו של מייסד האוטופיה, ועוזרו ויג'איה, מציגים לפני אורחם את הסם כ"משכך מציאות, גלולת האמת והיופי". ממש כשם שהסומא נגיש היה לכל אחד ואחד בעולם חדש אמיץ, כך המוקשה זמינה לכל בגיר בפאלה.

הדיסטופיה והאוטופיה פולשות כאן זו לתחומה של זו עד שלרגע אינך יודע מיהו מי: בדומה לאלכוהול במינון נמוך, פעולתו של סם הסומא מתגלה בעיקר בעולם החברתי. אנשים הנוטלים את הסומא נעשים מאושרים יותר, מפויסים ובעלי חוש הומור. אך חשוב מכל, כפי שאומר המפקח מוסטפא מונד ב"עולם חדש מופלא": "תמיד תוכל להשתמש בסומא כדי לשכך כעסך, לפייס אותך עם אויביך, לעשותך סבלני ובעל כושר עמידה... כיום די לך לבלוע שתיים-שלוש כמוסות של חצי גרם, וזהו זה." (זמורה ביתן, 2008). נשאלת השאלה: האם נזקה של הסומא, שסגולתה היא שימור הסדר החברתי כמות שהוא, גדול מזה של המוקשה? אותו סם שאין לו כל נגיעה בסדר החברתי או באדם כיצור חברתי, אלא "בגירוי יוצא דופן של אזורי המוח". גירוי שהתגובה אליו "היא החוויה המיסטית המפותחת במלואה... חמלה ללא גבול, מיסתורין ומשמעות תהומיים".

מדוע, אם כן, ייחשב סם שמטרתו לייצר מודעות מיסטית טוטלית בתוך מוחו הסגור של הסובייקט לחומר אוטופי, שעה שדווקא סם המבקש "לפייסך עם אויבך ולעשותך סבלני" יוגדר כחומר דיסטופי מטמטם?

ב-1945 כתב האקסלי כי "פילוסופיה נצחית" היא מטפיסיקה מיסטית המכירה בכך שהמציאות האלוהית היא אימננטית לעולם הדברים, לעולם החיים ולעולם השכל. אלא שכהוויה מיסטית את המציאות האלוהית אי אפשר לבטא; אי אפשר להבינה אלא רק לחוותה דרך התנסות אישית. ברוח זו, המורה "לפילוסופיה מעשית" בבית הספר היסודי בפאלה מגלה לתלמידיו שהמלים מוגבלות מטבען: "אם מהאקסיאפה (מתלמידיו הראשונים של הבודהה) ובעל-החמלה לא יכלו לנסח זאת במלים, כיצד אוכל אני לעשות זאת? אנשים הם מרכזים פרטיים לגמרי של כאב ושל עונג... ואולי זו לא ממש האמת. אולי בסופו של דבר יש תקשורת כלשהי בין המעגלים - לא בדרך שבה אני מתקשר אתכם עכשיו, במלים, אלא באופן ישיר. ואולי על זה דיבר הבודהה כשדרשת הפרח חסרת המלים שלו הסתיימה."

כל אחד הוא אי

הקביעה כי "אנשים הם מרכזים פרטיים לגמרי" מרחפת על פני הרומן כולו וניכרת יותר מכל בכותרתו. אי הוא הסמל בה"א הידיעה לבדידותו של היחיד, כתב האקסלי (1950, "Themes and Variations"): "כל אחד הוא אי, יקום של חוויות פרטיות", ואין לאדם דרך "לקפוץ" מעל המרחק המפריד בין אי לאי, אלא באמצעות החוויה המיסטית. לצורך "הקפיצה" הגדולה נחוץ אפוא אקט של הארה שרק בעקבותיו יכול אדם להבחין בזרמי העומק הסמויים המחברים אדם לאדם. המטאפורה הממשילה את האינדיווידואלים לאיים מפוזרים ליוותה את האקסלי שנים רבות; כבר בשנת 1933, ב"Text and Pretext", הוא כתב "האיים כמוהם כשוניות אחיות השולחות מתחת למים את זרועות האלמוג שלהן... (כש)בין כל אלה מתקיימים, ללא ספק, קשרים תת-מימיים נעלמים. אם לא בדרך הרגילה, הרי הם מאוחדים לפחות בדבר אחד: הם נולדו מאותה קליפה המכסה את אותו כדור הארץ".

כיצד אפשר, אם כן, לדבר על "חברה" ולצקת בה תוכן ומשמעות אם לא מכירים בכך שהמכניזם החברתי-פוליטי הוא שמסדיר את יחסי הגומלין, ולא קשרי מעמקים סמויים מן העין, או זיקות טרנסצנדנטליות שלא ניתנות להבעה? האם די בכך שהזיקות האנושיות "נולדו מאותה קליפה", כלומר, נטועות באיזושהי "קרקע אלוהית", בכדי ללמדנו שאכן מתקיימת חברה מתחת לכאוס של הרלטיביות, אחדות שהיא אמיתית בהרבה מן הפיצולים והמתחים החברתיים שעל פני השטח?

הפער הזה שבין העולם הרוחני, העיוני או המיסטי, הכלוא בתוך מוחו של היחיד, לבין העולם החברתי הנתפש בחושים ומגולם במלים ובמעשה הפוליטי, או הפער בין המקום הטוב המוחשי לבין שומקום הגותי, העסיק הוגים וכותבי אוטופיות לדורותיהם. היו מי שהקהו את הפער באמצעות הסאטירה, כפי שעשה ג'ונתן סוויפט ב"מסעות גוליבר"; אחרים, כמו תומאס מור ב"אוטופיה", עשו זאת בעזרת פיזור רמזים גסים כי זו בדיה גמורה. כך או כך, התוצאה היתה שהקוראים לא התמקדו באוטופיה אך ורק כתרגיל תיאורטי העוסק באפשרות כינונה של חברה טובה יותר, אלא נדרשו לבחון את המציאות הפוליטית-חברתית של זמנם מנקודת מבט שונה ומטלטלת.

כשפירסם ויליאם מוריס את האוטופיה "חדשות משום מקום", הוא מיקם, בניגוד להאקסלי, את השומקום שלו בלונדון העיר; באותו מקום שממש ממנו יצא גיבורו למסע הבלתי צפוי (אגב, במקרה או שלא במקרה, גם גיבורו עונה לשם ויל). שלא כהאקסלי, שנזקק למטאפורת האי המסמלת ניתוק ובידוד, האוטופיה של מוריס נהנית לא רק מרצף גיאוגרפי, אלא גם מרצף היסטורי. ראשיתה במהפכה פוליטית ובהתקוממות חברתית שותתת דם; אוטופיה זו לא נולדה במוחם היצירתי והפרטי מאוד של ראג'ה בודהיסט ורציונליסט ויקטוריאני, היא לא באה לעולם כתוצאה של הארה אינדיווידואלית, אלא כפריו של מעשה פוליטי קולקטיבי. כך נחלצת האוטופיה של מוריס ממלתעות האינדיווידואליזם, גיבוריה לא מבקשים לעצמם את "האושר העילאי שבהיות אחד עם האחדות עצמה", כפי שוויל מתאר בפרק האחרון את חוויית נטילת סם המוקשה בפעם הראשונה. עת שבה חש שאינו מתקיים עוד כאדם רגיל, "במקום זה נמצאה שם רק עדנה מאירה, רק הבנה ללא ידיעה, רק איחוד עם האחדות במודעות לא מובחנת, חסרת גבולות... אושר צרוף כה סוחף, כה רב עוצמה עד מעבר לחושים... אלוהים זוהר ולוהב ללא הפוגה".

בעוד שאזרחי "שומקום" של ויליאם מוריס, או שוכני אוטופיות בכלל, מבקשים ארגון חברתי-פוליטי אחר, גיבורי פאלה, כאמור, מחפשים אחר "עיבוד מחדש של מצב התודעה של היחיד". וכך, מן הרגע שבו מוגשמת אינדיבידואליות זו במלואה, לוקח האושר הצרוף את האדם אל מעבר לחושים ולשפה עד שהוא חדל להיות "אדם רגיל", המתפלש בחברתי ובפוליטי. כאן בדיוק טמון גם הפרדוקס הבלתי נמנע שאליו נקלע האקסלי; אם בלב החברה האוטופית שלו מונחת התהפוכה במצב תודעתו של היחיד, אין מנוס מכך שהגשמתה כרוכה באובדנה. שכן אוטופיה אינה חזון המתווה את הדרך לאושרו של האינדיבידואל, אלא אופן של התנסות עיונית-פוליטית המבטאת תקווה קולקטיבית לחברה טובה יותר.

הד"ר משה אלחנתי חוקר את ההיסטוריה התרבותית והחברתית של הטכנולוגיה בעידן המודרני

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ